יצירה בעין הסערה. ראיון עם עידו מרקוס

מתוך רצון לברוח ולהתרחק, הוציא עידו מרקוס עדשת 1000 מ"מ ישנה והחל לצלם את הסביבה שלו. כעת התאגדו הצילומים ל"בלוג בידוד" אותו הוא יוצר עם בנו אבשלום.
ראיון עם שני ורנר

היי עידו מה שלומך בימים אלו?
היי שני, שלומי בסדר. נע בין עצבנות קלה לעשייה. מצד אחד, בגדול – לא השתנו לי התנאים, אמנים רגילים ליצירה בבידוד. מצד שני, אני מודאג; חוסר ודאות הוא מצב טוב ליצירה, אבל לא לחיים האישיים.

אתה ממשיך ללכת לסטודיו?
למעשה הסטודיו שלי נמצא בטווח ה-100 מטר מהבית אבל משהו בתקופה הזו הכניס אותי למצב של התכנסות, של ביתיות. בתקופה הזו, השילו מאיתנו המון דברים שהתרגלנו אליהם, והתחלתי לראות את הבית ואת הסביבה הקרובה באופן חדש. כל מני דברים שהייתי עיוור אליהם קודם, הפכו פתאום למשמעותיים. גם מבחינה מדיומלית, הרגיש לי פחות נכון לעסוק עכשיו בציור.

זה הוביל אותך לחזור לצילום – התחום שממנו התחלת. ספר לנו על הפרוייקט החדש שלך, "בלוג בידוד"
כמה דברים הניעו את הפרוייקט הזה. אני חושב שבהרבה מקרים, כשיוצאים משגרה יש איזו חרדה שמתווספת לזה. בנוסף לצריכה המסיבית של מידע ברשת אני רוצה גם ליצור ולא רק לצרוך. חיפשתי דרך להגיב מיידית למצב. בדרך כלל אני עובד על כל פרוייקט ציורי במשך כמה שנים, על התערוכה שמוצגת כעת במוזיאון הרצליה עבדתי במשך ארבע שנים. הפעם, רציתי משהו מהיר יותר, שמגיב באופן ספונטני וישיר לתנאים החדשים. הצילום וההעלאה לרשת התאימו לזה, יש מרווח אפס בין העשייה לבין החשיפה שלה לצופה.
בנוסף, בעזרת העדשה הזו אני יכול לברוח מהבידוד ולנדוד למקומות אחרים. אני גר בשכונת הדר בחיפה, זה נמצא באמצע ההר, ובעזרת העדשה אני יכול "להגיע" גם אל פסגת ההר וגם אל הים.
לבסוף, זו היתה דרך טובה לעשות משהו במשותף עם הבן שלי. בכל יום באותה השעה בערך עלינו לגג והתחלנו לצלם יחד, גילינו עולם חדש.

ומה אתם מצלמים?
קודם כל צריך להבין שהעדשה הזו מאפשרת מבט שונה מאוד ממצלמה רגילה. אין בה יכולת להתקרב ולהתרחק, היא מקובעת על מבט תקריב מסויים וזהו. ברגע שמביטים דרכה זה כאילו נשאבת למקום אחר רחוק ממך מאוד. בנוסף, האנשים המצולמים לא יודעים, ולכן אין את התגובה המוכרת של מצולם כאשר מצלמה מכוונת אליו, סוג של פפרצי על אנשים שאינם ידוענים.
חיפשתי התרחשויות, הייתי מטייל עם העין ומחפש. לפעמים זו פיסת נייר מתנפנפת שהיא כמו שיר. לפעמים יש רגעים שיש בהם דרמה שנדמה שלא תחזור שוב, ואז מצאתי אותה עוד פעם בצילום אחר. במקרים אחרים עניינו אותי דברים פשוטים מאוד כמו אישה תולה כביסה, או בחורה שהולכת ברחוב. כל מני דברים שלפני חודשיים לא עניינו אותי בכלל, ופתאום מרתקים אותי.
אני חושב שבסופו של דבר יש כאן איזה מחקר סוציולוגי אנתרופולוגי.

אני מתעניינת באופן שבו בחרת להציג את הפרוייקט. בשונה מאוד מהאתר שלך, כאן הדברים מוצגים אחרת.
כן, הפרוייקט הזה הוציא ממני משהו אחר, יש בו משהו משחקי, יומני, אימפולסיבי ואובססיבי. כשבניתי את האתר לבלוג, שאבתי הרבה השראה מאסתטיקה של אתרים של רשתות אופנה – הכל נקי, אבל גם רועש, משוכפל, גדול. גם הפיכת הצילומים לגיפים (GIF) הגיעה משם. זה התאים לקצב ולאופי של ה"בלוג בידוד".
אנחנו חיים עכשיו ברגעים כאלה, בין החרדה שמובילה אותנו להכנס הביתה, לבין הכמיהה לצאת החוצה. בהתאמה, כרגע העליתי לבלוג תשעה פרוייקטים שמתמקדים בבחוץ כאשר העדשה מתפקדת כסוג של במאי שתופס פרגמנטים מהחיים, ופרוייקט אחד שהוא בתוך הבית ומתמקד ביום יום שלנו.

מה אתה חושב שיקרה אחרי משבר הקורונה?
אני לא איש של נבואות. אני רוצה לדבר על עכשיו. מדהים אותי למשל שאפשר באמת לעצור את המעגל הקפיטליסטי המרושע שמאפיין את החיים שלנו. יש כאן שיעור שצריך ללמוד. אבל אני לא בטוח מהו ולא סומך על בני האדם שבאמת נלמד אותו.

עידו, תודה רבה על הזמן ועל הפרוייקט שמאפשר הצצה כל כך מעניינת על החיים שלך, ועל נקודת המבט שלך.
תודה שני.

לאתר של עידו מרקוס
לאתר "בלוג בידוד"
סיור וירטואלי בתערוכה המוצגת כעת במוזיאון הרצליה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *