50 גוונים של הזמן


צילום: צופית ברבי

טקסט: שני ורנר

הייתי רוצה להיות שם לבד. לסגור את דלת הגלריה ולהתייחד עם תערוכתה של רונית פורת בחסות קרירות המזגן וטרטורו המונוטוני. הייתי רוצה להוציא פנקס קטן ולרשום בו בעיפרון לא מחודד הערות קצרות, לשרטט תרשימי זרימה, להדביק בו תמונות קטנות שחיצים מובילים ביניהן. הייתי רוצה לפענח את הסוד שטמון מאחורי תצרף הדימויים שניסחה עבורנו פורת. נראה שזו תחושה גורפת, שכן פורת מסתובבת בחלל הגלריה ונענית לטרחנותם של המבקרים, עסוקה בלבאר את מקורם של הדימויים כולם. כאילו יש בזה די, כאילו הדימויים הקטנים והשובבים האלה לא נטמעו כבר בתת המודע ותעלומת הרצח, ורוח התקופה, ונשים גדועות ראש, ומכשירי עינויים, כאילו כל אלה לא ימשיכו לרדוף את חלומותינו.

בתערוכה "צייד הזמן" חוזרת פורת למעלליה המוכרים, מפשפשת בארכיונים של דימויים מתקופת ויימאר, גוזרת ושומרת. הפעם, נקודת המוצא לתערוכה טמונה בצילום של אישה צעירה שמופיעה בו פעמיים – לבושה ועירומה, תחת הכותרת: "לפני ואחרי". הצילום הזה הוביל את פורת למעשה רצח שחל בברלין בשנת 1931. שען שהייתה לו גם מצלמה, פתח באחורי חנותו סטודיו מאולתר אליו פיתה נשים צעירות וצילם אותן. עירומות כמובן, בתנוחות מיניות, על גבול הסאדו, תמונות שאחר כך מכר כפורנוגרפיה זולה. בסופו של דבר המאהבת שלו, זו שבתצלום הראשון, היא זו שהביאה למותו ונאסרה על רציחתו. הסיפור הזה לא מובא בשלמותו, ואולי אף לא מתגלם בדימויים כלל. למעשה, ניתן ללמוד עליו רק בעזרת הטקסט המלווה את התערוכה.

אבל רוח הדברים נוכחת בתערוכה. בקיר המרכזי שני צילומים גדולים יחסית מהשאר. באחד, ראש אישה בפרופיל, ויד אוחזת בקצה שערה הארוך האסוף כלפי מעלה, ספק צילום ארוטי, ספק ראש ערוף בגיליוטינה. לצדו, כף יד מלטפת את ראשו של ברבור. קשה שלא לחשוב על סיפורה של לדה והברבור מהמיתולוגיה. לדה היפה אשר פותתה על ידי זאוס, שבא אליה בדמותו של ברבור, ועיבר אותה על אף שהייתה אשת איש. הסיפור המיתולוגי הזה הפך לדימוי מוכר בתולדות האמנות, ולא בכדי. נדמה כי יש בו ביטוי לתשוקות אפלות, קמאיות כמעט – לפתות אשת איש, לפתות בכלל, להתפתות גם, ליצר רע, לברבור מחופש, וכמובן הסטייה שבזיווג המוזר-יפהפה הזה.


צילום: צופית ברבי

סביב סביב לקיר המרכזי פזורים עשרות דימויים אותם מצאה כאמור פורת באינטרנט, בספרים ובמגזינים ישנים. חלק מהדימויים עוברים טיפול וחלקם משוכפלים ומובאים כמו שהם, בגדלים משתנים, ובסדר שנראה ספורדי ומהודק בה בעת. כמה מוטיבים חוזרים בדימויים: נשים עירומות בתנוחות מפתות, מכשירים ישנים, ציפורים, פרוטזות וחגורות צניעות. ישנה גם סדרה חוזרת של אישה שנראית כמו בסד עינויים, שמסתבר כי זהו פרסום למכשירים מתקני יציבה שהומצאו באותה תקופה, האישה היא דוגמנית שמדגימה את השימוש בהם.

מדי פעם מוסיפה פורת משפט קצר הכתוב בכתב ידה על הקיר. "היא אמרה לי שאני לא מבינה בשליטה", או "השען הוא זה שהחביא את האופניים", משפטים סתומים שקשורים לסיפור הרצח או לביוגרפיה האישית שלה, אין לדעת. כך או כך, ההתערבות הזו של פורת, הופכת את כל העניין לאישי פתאום, אינטימי כמעט. בנוסף, כל התמונות ננעצות על קירות הגלריה בעזרת סיכות תפירה ארוכות גו – עדינות ומסוכנות בו זמנית. כאילו עסוקה פורת לא רק במשחק בלשי, ולא רק במחקר היסטורי, כי אם גם במעשה וודו נקמני.

התערוכה "צייד הזמן" – כשמה כן היא, מזמינה אותנו למסע של ציד, תחילה בעקבות סיפור אחד בהיסטוריה, ואחר כך בעקבות דפוסי התנהגות אנושיים. בעקבות תשוקות נסתרות, פנטזיות מודחקות, שלדים בארונות, יצר הרע, משחקי שליטה, פיתוי ואלימות, דימום ואורגזמה; וכל זה בחסותה של המצלמה, שכוחה הולך ודועך, ובחסותו של הזמן, שכאילו משנה הכול, אבל בעצם, בסוף – הוא לא משנה כלום.

רונית פורת, "צַיָּד הזמן", גלריה אינדי, שביל המרץ 5, בניין 7. עד 13.8.16


צילום: צופית ברבי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *