בעיצומו של הסגר השלישי, האמנות של בעז נוי ממשיכה לפרוח, נדמה שהמצב – השינוי הרגשי, החברתי ובסופו של דבר גם הויזואלי השפיעו עליו דווקא לטובה. כמעט בכל יום הוא מפרסם דימוי של ציור חדש ברשתות החברתיות וממשיך לרתק את הצופים בבית. תפסנו אותו לראיון קצר על הימים המוזרים האלה ועל היצירה בתוך כך.
יצירה בעין הסערה, פרק ב'. ראיון עם שני ורנר

היי בעז, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?

היי, בלי עין הרע שלומי באופן מפתיע טוב. רעידת האדמה הזאת בחוץ עושה לי ריסט בהרבה מובנים, גורמת לי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, שזה חשוב, ומכריחה אותי לאלתר, להגיב ולפעול –כמו בתהליך של ציור בעצם.

ספר לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?

באמנות וביצירה הקורונה מיטיבה איתי. הציור מציל ומגן עלי מרע גם בימים כתיקונם, וכשיש 'סכנה' בחוץ – אדרבה. הפעולה בסטודיו הופכת חדה ואנרגטית, אין זמן לבזבז. כל יציאה לרחוב או גיחה לעיר (ירושלים חיפה או תל אביב) הופכת להיות חד פעמית ודחופה. המרחב העירוני שמפעיל ומרגש אותי פתאום התפנה מרעשי רקע והסחות דעת ואני מרגיש שאני חווה אותו במלואו. מקומות שהם בשבילי אבני דרך פתאום נוכחים מולי חשופים. אמנם אני ממש מתגעגע לבתי קפה, למסעדות ולחיי רחוב אבל החרדה הקלה שמזדחלת לרחובות בימים האלה, וההרגשה שאלה ימים שלא יחזרו – עושה לי בציור טוב.

אתה נוהג לפרסם את העבודות החדשות ברשתות החברתיות, הקצב שלך מסחרר! תוכל לספר קצת על ההשראה ליצירה?

לרשת החברתית אני מתייחס כמו אל סטודיו פתוח, ולא כמו אל מוזיאון מאופק וסטרילי. משתף במה שעובר עלי – אז כשהעבודה שלי רלוונטית, וכרוכה בחיים ובמציאות מסביבי, גם ה'קהל' שלי ברשתות החברתיות מרגיש וחווה לרגע דרכי את העולם. לא רק בישראל. וזה מאד מספק. זה נותן תחושה שכולנו אחד, וזה משהו שמאד רלוונטי בעולם מדבק של קורונה.

מה דעתך, אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?

בחווייה שלי אמנות היא אף פעם לא אסקפיזם. היא דרך חיים וה"מצב" הוא חלק ממני, לכן אני לא מגיב אליו – אני הוא.

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?

סגירת מוסדות האמנות שרירותית ואומללה. מאד פוגעת. אלה בתי התפילה של התרבות. ואלה ימים אדירים לפגוש באמנות ולחוות אותה לעומקה. מוזיאונים היו יכולים לארח יצירה מקומית ולפרוח בעת הזאת – להציע סוג של נחמה ושיקוף של תקופה מבלי לפגוע באף אחד. הרי ממילא כולם מרוחקים ומבודדים ולא נוגעים בכלום (באופן פיזי) כשחווים אמנות.
הכי אני מתגעגע למוזיאון ישראל – תמיד היה ותמיד יהיה בית חזק עם יסודות איתנים, מקום להיעלם ולהיטען בו בכל ביקור.

האתר של בעז נוי

אתר גלריה רוזנפלד