ארכיון תגיות: וידאו

רוני בן חמו

מותאמים למצב. המלצות הסופ"ש און ליין 24-26.9

מה שטוב בעובדה שאנחנו בסגר שני, זה שכבר הופקו הלקחים מהסגר הראשון, לפחות בכל מה שקשור בהפצת תכנים און ליין. מה שהיה ספורדי, מאולתר ושלוף מהשרוול בפעם הקודמת, כבר הופך כעת להפקה מושקעת, כזו שתוכננה מראש להתקיים על גבי הרשת. השבוע היה קל למדי לכתוב את ההמלצות, יש שפע של אירועים בזום, באתרים בלייב בפייסבוק, בחינם, במחיר מוזל, בכל תחומי האמנויות וכו'. שולחים לכם כאן לקט משובח של אירועים ששווה לשקוע בהם בזמן הקרוב.

בירה מכבי משיקה את פרוייקט גנרטור שלה ביום שידורים מיוחד שכולל הופעות מוזיקה, סטנד אפ, הרצאות ועוד; פסטיבל אינטימדאנס למחול עובר למתכונת וירטואלית וממיר את המופע החי לעבודות וידאו; פסטיבל סרטי הסטודנטים נותן במה ליוצרים צעירים מכל העולם ומציע שלל סרטים ניסיוניים, בועטים ושונים; ובפינת הבונוס שיחת זום עם היוצרת המרתקת ליאת דניאלי שמשלבת ביו ארט, מיצב וסאונד בעבודות שלה.

שיהיה סופ"ש נעים ככל האפשר,

שני ורנר

וצוות Talking Art

זמן איכות

מתוך הסרט "זמן איכות", פסטיבל סרטי סטודנטים, בימוי: עומר בן-דוד

הגנרטור של בירה מכבי, אירוע לייב בפייסבוק של בירה מכבי

זה כבר כמה שנים שמותג בירה מכבי החליט לחבר את עצמו עם תרבות ואמנות צעירה בארץ. זה התחיל מנתינת חסות לאירועים כמו פתיחות של תערוכות (והבאת הבירה לאורחים), וכעת זה התפתח למיזם מעניין ומושקע מאוד. הגנרטור הוא פלטפורמה לתמיכה באמנים מכל התחומים ותרבות מקומית בכלל, אשר פועל בצורה של קולות קוראים שנותנים הזדמנויות לפרוייקטים חדשים, בקיצור – עבודה לאלה שמאוד זקוקים לה בימים אלו. בכל אופן ביום רביעי הקרוב תתקיים השקת הפרוייקט ביום שידורים מקוון בפייסבוק של הגנרטור. הופעות, פאנלים, סטנד אפ, תקלוטים, סרטים, מופעים אור-קוליים ושידורים אקספרימנטליים שיובאו על ידי יוצרים טובים ממש. מומלץ להיכנס לדף האירוע בשביל להבין טוב יותר את סדר השידורים והתכנים. בקישור

יום רביעי 23.9 בין השעות 18:30-1:00. בדף הפייסבוק של מכבי בקישור.   לאתר הגנרטור בקישור

פסטיבל אינטימדאנס 2020. ניהול אמנותי: סתיו מרין ומירב דגן

אינטימדאנס הוא פסטיבל מחול ותיק למדי אשר מתקיים מדי שנה בתאטרון תמונע – מהבמות הנועזות והחשובות שפועלות כאן כמקום אלטרנטיבי לתרבות פרינג'. במסגרת הפסטיבל מוצגות בבכורה יצירות מחול של יוצרים מהארץ ומחו"ל, והאג'נדה העיקרית היא לפעול בניסיון להרחיב את הגבולות המדיומליים ולהציע פרפורמנס חדשני. כך, המעבר לדיגיטל יכול להתאים דווקא להם. השנה, יוצגו כל הבכורות און ליין, אך מראש הן עברו אדפטציה ממדיום של הופעה לכזה של וידאו, ומעניין לראות את התוצאות של הניסוי הזה. במהלך ימי הפסטיבל יתקיימו שלושה אירועי הקרנה און ליין, בהם מקבץ של שלוש עבודות וידאו מתוך עבודות הבכורה ולאחריו תתקיים שיחה בין יוצרי העבודות לבין אורחים נוספים.  24-26.9. אירוע פייסבוק.  מידע נוסף ולוחות שידורים באתר

פסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות

עוד פסטיבל ותיק חוגג השנה את המהדורה ה-22 שלו, וגם הוא עובר מאולמות הסינמטק למרחב הוירטואלי. בשנות פעילותו הפך פסטיבל סרטי הסטודנטים הישראלי לאחד הגדולים והחשובים בעולם אשר מארח בסביבות 150 סרטים נבחרים מכל העולם. כיוון שמדובר ביוצרים צעירים מאוד (סטודנטים), יש כאן הזדמנות להכיר קולנוע אקספרימנטלי, חדשני ונועז מכל קצוות הקשת היצירתית והתרבותית. הפסטיבל ישלב את הקרנות הסרטים יחד עם הרצאות, שיחי אמן, כיתות אמן ופאנלים בנושאים שונים. לצד זאת תוצג גם תערוכה וירטואלית ואינטראקטיבית של אמנות דיגטלית (התערוכה בחינם ממועד פתיחת הפסטיבל). ניתן לרכוש מנוי בעלות של 49 ₪ אשר מאפשר גישה לכל הסרטים והאירועים במהלך ימי הפסטיבל. 21-26.9

אתר הפסטיבל אירוע פייסבוק של הפסטיבל  אירוע פייסבוק של התערוכה.  אתר התערוכה

פינת הבונוס Women Share עינב שטרן מראיינת את ליאת דניאלי

רגע לפני תחילת משבר הקורונה ביקרנו עם הקבוצות שלנו בתערוכה הנפלאה "שירת הזכרים" של היוצרת ליאת דניאלי. זו היתה תערוכה ששילבה ביו ארט, סאונד, מיצב ועוד והייתה מעוררת מחשבה ומרגשת. דניאלי תתארח בשיחת זום וירטואלית במסגרת תוכנית הראיונות של עינב שטרן שמתמקדת בנשים מעניינות.
שלישי 29.9 בשעה 20:00. אירוע אונליין בזום קישור להרשמה (בחינם) .  אירוע פייסבוק

רמי פורטיס

אירוע ההשקה של "הגנרטור" של בירה מכבי. תמונה: רמי פורטיס (צילום: טינו וואקה)

יצירה טרייה: ראיון עם שלומית לק

בזמן סגר הקורונה (הראשון) שלומית לק יצרה לעצמה "רזידנסי מקלחת", ועברה לעבוד וליצור במקלחת הביתית שלה. זה הוביל למחשבות על ניקיון וטוהרה, במיוחד לאור ההתפתחויות של הקורונה והשפיע בסופו של דבר גם על פרוייקט הגמר שלה. כעת עם סיום הלימודים היא חולמת להמשיך ללמוד וללמד, לשלב חינוך לאמנות, יצירה עצמאית ותצוגה.
ראיון נוסף במסגרת "יצירה טרייה" סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר הטריים לאמנות.
שני ורנר

שלומית לק פורטרט עצמי בחלל התערוכה. צילום: נדב זיתוני

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
שמי שלומית לק, אני בת 26, גרה בכפר סבא ומסיימת כעת את התואר הראשון באמנות ובחינוך לאמנות במדרשה בבית ברל. במקביל, אני מלמדת (זו השנה השניה) במגמת אמנות בתיכון הדמוקרטי בקרית אונו. הקשר שבין עשייה אמנותית לבין חינוך לאמנות מעסיק אותי מאוד מתחילת התואר, וזו הסיבה שבחרתי ללמוד במדרשה, מקום שבמוצהר חושב על הסוגיה הזו לעומק.
באמנות אני פועלת לרוב בצורה של מיצבים תלויי מקום המשלבים מספר רב של מדיות– וידאו, סאונד, פיסול ופיסול קינטי, פרפורמנס, טקסט וצילום. זיהוי נקודות הממשק בין מדיומים שונים וחקר האפשרויות והמגבלות של כל מדיום מניעים אותי לפעולה. אני שואפת להמשיך ולהתרחב לעוד ועוד אפשרויות עשייה, ההתנסות בטריטוריות בלתי מוכרות הפכה כמעט לטקטיקה האמנותית שלי בשנות הלימודים לתואר.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
הגעתי למדרשה, אחרי לימודים של שנה לתואר אחר לגמרי – ספרות אנגלית ותכנות באוניברסיטת בר אילן. בתיכון למדתי במגמת אמנות והחלום שלי, אז, היה להמשיך ללימודים גבוהים בכיוון הזה. מגוון רחב של גורמים (בניהם השירות הצבאי שלי במוזיאון הפלמ"ח) גרמו לי "לסטות" מהמסלול שהיה ה"חלום" במקור, ולפנות לתואר "פרקטי", במחשבה על עצמאות ועל פרנסה. הטיעונים הפרגמטיים לא החזיקו מעמד זמן רב. במהלך קורס כתיבה יוצרת במסגרת המחלקה לספרות אנגלית הבנתי שעליי לפנות ללימודי אמנות, כי שם המרכז והמהות מבחינתי – ביצירה, והפרנסה תגיע.
בדיעבד, היה משהו בסיבוב הגדול שעשיתי בעולמות אחרים, רק כדי לחזור לעסוק באמנות כפי שחלמתי מגיל צעיר, שגרם לי להיות שלמה יותר עם הבחירה באמנות ועם ההכרה ביתרונות של התחום ובמגבלותיו.

המעמד של תערוכת הגמר הרגיש מעט תלוש בעבורי כמעט לאורך כל השנה, עם עשרות מחשבות על כל הדברים שלא הספקתי לנצל כמו שצריך במסגרת האפשרויות שיש במדרשה, ועל כל מה שעוד לא למדתי, כמה שמבחינתי עוד לא "בגרתי". ובכל זאת, בחודש האחרון של העבודה האינטנסיבית על תערוכת הגמר במדרשה, נוצרה מעין חוויה מסכמת של שקיעה טוטאלית לתוך תהליך היצירה. בלימבו שבו אין קורונה ואין עתיד, יש רק מבנים עם גגות אדומים ושדות סביב, ומספר אנשים יקרים שעובדים זה לצד זה שעות ארוכות. זו הייתה מבחינתי מעין תקופה מנותקת וקסומה – עם טעם מריר מתקתק.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בבידוד עצמו עסקתי בעיקר בהוראה של תלמידי בזום. העשייה האמנותית שלי וההתקדמות עם הפרויקט די קפאו על שמריהן.
שבוע לפני החזרה מהבידוד החלטתי לקחת שבוע ליצירה בלבד בדירה שלי, לבד. הפכתי את המקלחת בבית לסטודיו, והתרחצתי שלוש פעמים ביום כדי שיהיה לי מספיק זמן לעבוד שם – לפסל ולרשום. ה"רזידנסי מקלחת" פתח סדרה של מחשבות ופעולות אמנותיות הקשורות בעולם הרחצה. עניין הרחצה וההיגיינה צף בעקבות הקורונה. החוויה של לצאת מהבית בזמן הסגר, לחזור ומיד לגשת להתקרצף, להתנקות, להיטהר. תחושת הטומאה שבחוץ, והניקיון כפתרון האולטימטיבי לרגיעה נפשית. כל זה העסיק אותי מאוד והלך והתפתח כציר משמעותי בתוך הפרויקט שלי.
הציר השני שהלך והתגבש לצד עניין הרחצה הוא המחשבה על המקום "גני עומר" בעומר, ליד באר שבע, הדיור המוגן בו סבתא שלי גרה במשך 20 שנה. סבתא שלי נפטרה לפני שנתיים, היה לנו קשר מיוחד ועמוק, ותקופת הסגר העלתה בי את המחשבה עליה, על המגורים בדיור המוגן, על המרחק מהמשפחה. חיים במעין בידוד תמידי בתוך מערכת אוטרקית שסיפקה לה את כל השירותים שהייתה צריכה. הידיעות בחדשות על הנעשה בדיורים מוגנים ובבתי אבות בתקופת הקורונה גם כן השפיעו. הדיור המוגן של סבתא שלי הפך לעוד תמה מקבילה לעניין הרחצה, ולאורך התהליך נוצרו הקשרים בין השניים שלבסוף הובילו לכדי התערוכה הנוכחית.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?

צילום: נדב זיתוני

התערוכה שלי היא מיצב תלוי מקום המורכב מפיסול, צילום, סאונד, וידאו וטקסט. חשבתי על החלל בתערוכה כסביבת חיים, ובסביבה יש מחוות שונות, אובייקטים שונים, מראות שונים שכל אחד מהם מפעיל את הצופה בדרך אחרת, ומעורר אצלו דבר מה אחר. בתערוכה הזו חשבתי המון על חלל מעבר, חלל שהוא בין לבין – כמו תחנת רכבת או שדה תעופה. המילה מעבר הנחתה אותי בבחירות שלי.
במרכז חלל התערוכה שלי עמד דוד שמש, רדי מייד, אחד לאחד עליו התנוסס שם החברה "אידיאל", ממנה שכרתי את הדוד לתקופת התערוכה. פרט לדוד הצגתי פסל סאונד המדמה מכשיר כריזה שקיים בגני עומר, בדיור המוגן, בביתו של כל דייר. ב8 וחצי בבוקר, כל בוקר, נערכת כריזה בה מתואר סדר היום של המקום, בעברית ובאנגלית. הכריזה פולשת אל הבית בקולי קולות והיחסים בין פנים וחוץ, בין אינטימי למוסדי, סיקרנו אותי מאוד. בתערוכה נשמעה הכריזה באנגלית אותה מקריאה שרה, חברה טובה של סבתא שלי המתגוררת בדיור המוגן.
בתערוכה הוצגו גם צילום ועבודת וידאו, המבוססים על חומרי גלם שצילמתי בגני עומר בהזדמנויות שונות. פרט לכך הופיעו בתערוכה חלון פתוח לרווחה הפונה לגג רעפים, פקקי אמבטיה שחוסמים פתחי שקעים (בדיוק אותו הקוטר!), שעון שבת של דוד השמש, מחברות חישובי הוצאות של סבתא שלי, ספסל מלתחה, פרגוד חצי שקוף ושני טקסטים המהווים חלק בלתי נפרד מהתערוכה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום שלי הוא שאף פעם לא יהיה משעמם. שעמום נורא מפחיד אותי. אני מקווה שאוכל להמשיך להתנסות, למצוא אתגרים אמנותיים-חינוכיים, לפרוץ את הגבולות של עצמי, וגם שאוכל למצוא מקום מסתור במקומות מוכרים כשצריך. אני שואפת לנוע תנועה מתמדת בין אזורי הנוחות לאזורי הצמיחה. להמשיך להיות בתנועה.
ברור לי שאמשיך ללמוד, אינני יודעת עדיין באילו מסגרות אבל אני מעוניינת להעמיק את המחשבה התיאורטית שלי ולהתרחב באזורים הקשורים בכתיבה ובספרות.
חוץ מזה אני רוצה להמשיך ללמד, אני לומדת כל העת מהתלמידים שלי ואני מקווה שכך זה ימשיך. מקווה כמובן שאוכל להחזיק סטודיו ליצור בו, לפתח הרגלי עבודה שהם לא רק תלויי חלל ומקום, ולהמשיך להתפתח ולהציג.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
בתור אחת שלמדה "מקצוע" ואז פנתה לאמנות, אני מכירה מקרוב את הלבטים הרבים שיש בבחירה באמנות, ואת הרגע הזה שבו השיקול הכלכלי, של הפרנסה, הופך להיות בסדר חשיבות שני. הקורונה מבחינתי עשתה רק טוב לשאלה על ערכה של האמנות ועל משמעותה. העצירה הזו שכולנו חווינו גרמה (אני חושבת) לכל אחד מאתנו להצטמצם ליסודות הכי בסיסיים של החיים, כלומר לאמוד בדיוק מה "יש", כאשר אין מרוץ ואין פקקים ואין שגרות ואין דפוסים. פתאום הריק הזה הציב את השאלה – מה משמעותי? מה חשוב? מה אהוב? אני חושבת שעבורי כאדם שעוסק באמנות השאלות האלה כל הזמן קיימות ואני משתדלת להשאיר תמיד את היד שלי על הדופק. אני נדרשת להשאיר ערוץ פתוח וקשוב לעצמי ולסביבה שלי כדי להצליח ליצור ממקום כן. אני חושבת הרבה על הפירמידה של מאסלו, ועל היחס ההיררכי בין רוח לבין חומר- קודם כל הגשמה עצמית או קודם כל התבססות כלכלית? נדמה לי שאני מגלה לאורך זמן שהדברים שלובים זה בזה. יצא לי לחשוב המון על "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל בעקבות הקורונה. דווקא ברגעי משבר קיצוניים, דווקא שאין כסף לאמנות ולתרבות, דווקא אז החשיבות והערך של חיים רוחניים עולה בעיניי. בדיוק ברגעים שבהם אין שובע, האמנות היא לא פריבילגיה בהכרח, אז היא יכולה להיות דבר מה חשוב ביום יום, שנותן משמעות בעת צרה, שנותן תחושה של ערך בחוסר הודאות המצמית.

ערוץ הוידאו של שלומית לק בקישור

ביאנקה אשל גרשוני

קצרים. המלצות הסופ"ש 10-12.9

בשבוע שעבר התלהבנו מהעובדה שנפתחו כל כך הרבה תערוכות בבת אחת, והנה השבוע תיבת האימייל שלנו שוב מפוצצת בהזמנות לתערוכות חדשות. מה נעשה שקשה כל כך לבחור? אם בפעם הקודמת התמקדנו בשלוש תערוכות, הפעם נביא לכם יותר – ובפורמט מקוצר ותמציתי. עכשיו האחריות עליכם – לאן תלכו?

שיהיה בהצלחה עם זה,

שני ורנר וצוות Talking Art

*ממליצים להתעדכן מראש לגבי ההנחיות לכל פתיחה

שגיא אזולאי

שגיא אזולאי, מתוך התערוכה "אריק", גלריה רו ארט, תל אביב

"אריק" תערוכת יחיד לשגיא אזולאי. אוצרת: מאיה במברגר

אחרי היצירה של שגיא אזולאי אנו עוקבים כבר כמה זמן, ואף ביקרנו אצלו בסטודיו עם כמה מהקבוצות שלנו. בתערוכה החדשה מתמקד אזולאי בדמותו של אריק מרחוב סומסום, או יותר נכון ברגע אחד בו אריק נתקע לבדו בעת הפסקת חשמל, הוא מביט מהחלון אל החשכה. הרגע הזה של הבדידות הפך למנוע לסדרת ציורים חדשה, עם אותן איכויות פיסוליות וחומריות המאפיינות את הציור של אזולאי.

פתיחה: חמישי, 10.9, בשעה 20:00. גלריה רו ארט, שביל המרץ 3, תל אביב.  אירוע פייסבוק בקישור

"התכנסות", שלוש תערוכות חדשות במוסררה

לא צריך הרבה – כשאומרים לנו שדיוי בראל מציג בתערוכה, אנחנו יודעים שזה יהיה טוב. ההומור והיצירתיות של בראל, הם תמיד סיבה מספקת ללכת לתערוכה. מעבר לכך, בית הספר מוסררה משלב וידאו, סאונד וצילום ובהתאמה גם התערוכה הזו, אשר מתמקדת בהשפעות הקורונה. בכך היא הופכת אולי לתערוכה הרלוונטית ביותר.

פתיחה: חמישי 10.9 בשעה 19:00. הגלריה החדשה במוסררה, הבניין ההיסטורי, רחוב הע"ח 9, ירושלים.

אירוע פייסבוק

 ״245״ תערוכת יחיד לאנה פרומצ'נקו. אוצר: יאיר ברק

נקודת המוצא לסדרת העבודות החדשה של פרומנצ'קו היא ההתקלות המקרית שלה בכוורת מס' 245, כוורת שמתה, ונזנחה בשולי הדרך. העיסוק במפגש הדורסני של האדם והטבע הוא אחד הנושאים החמים היום באמנות העכשווית, ומעניין לראות את הפרשנויות והטיפולים השונים שהנושא מקבל. פרומ'צנקו תציג עבודות פיסול, צילום ווידאו ארט.

פתיחה: שישי  11.9 בשעה 12:00. חלל הפרוייקטים של גלריה ברוורמן, הכניסה מרחוב אילת 33 / סמטת שלוש 6

Free Standing, תערוכת יחיד לאבנר לוינסון. אוצר: ירון הרמתי

אבנר לוינסון ידוע בזכות הפסלים גדולי הממדים שלו, ענקיים אפשר לומר. פסלי חמר (בעיקר) המתארים דמויות אנוש מעוותות, מגולדות ומגוידות. מה שכבש אותנו בתערוכה הזו, הוא דווקא השם שלה – מין משחק מלים על המושג נפילה חופשית – שבמקומו קבלנו "עמידה חופשית". זה הולם את הפסלים הכבדים כל כך, המטים לנפול, העומדים בכל זאת.

פתיחה: חמישי 10.9 בשעה 20:00. גלריה זימאק לאמנות עכשווית, ה׳ באייר 68, תל אביב.  אירוע פייסבוק

"בית פתוח", תצוגה ומכירת עבודות של ביאנקה אשל גרשוני

מותה של ביאנקה אשל גרשוני לפני כמה חודשים היה די מפתיע והותיר אחריו חלל עצוב. מאז מותה עושה המשפחה והגלריה המייצגת אותה את מרב המאמצים לשמר את שמה ואת מורשתה של האמנית הגדולה הזו. ביתה של גרשוני היה לכשעצמו יצירת אמנות, מין שעטנז של העבודות שלה ואוספים שליקטה במהלך השנים, וכולם חיו ונשמו איתה. אמנם, ממקורות יודעי דבר הבית כבר אינו במצבו הקודם, ובכל זאת זו הזדמנות נדירה להציץ אל מרחב המחיה / סטודיו / מוזיאון חי של אמנית חשובה כל כך.

לשני סופי שבוע בלבד, החל מחמישי 10.9. חנקין 4, רעננה.  אירוע פייסבוק

רוצים עוד? הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו וקבלו המלצות על כל התערוכות הכי חמות, ישירות לטלפון שלכם.  בקישור

אבנר לוינסון

אבנר לוינסון, Free Standing, גלריה זימאק, תל אביב

לב רן

יצירה טרייה. ראיון עם שלומית לב-רן

שלומית לב רן למדה במקביל בבית ספר פרדס ובמדרשה לאמנות. שני בתי הספר מייצגים גישות שונות, אחד חילוני והשני דתי. עם זאת, השילוב הזה הפרה את היצירה ואת המחשבה על אמנות. כעת היא מציגה שתי תערוכות גמר במקביל, והפיצול ביניהן מחדד את העיסוק שלה בנקודות מבט שונות של בגרות וילדות.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
קוראים לי שלומית לב-רן , אני בת 28 ובימים אלו אני מסיימת את התואר הראשון שלי באומנות ובחינוך לאומנות, במסגרת ביה״ס הגבוה לאומנות פרדס שמשולב עם המדרשה לאומנות בבית ברל. זה נשמע מסובך וזה באמת קצת מסובך… את מרבית לימודי האמנות המעשיים אנחנו עושים בפרדס, ואת הלימודים האקדמיים במדרשה. ובגלל שאני במסלול לימודים מואץ – ניגשתי השנה לשתי תערוכות גמר ששתיהן מוצגות החודש במקביל.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
כאמור, למדתי בשני מוסדות במקביל. הפיצול הזה משונה, אבל במוזרות הזאת קרו הדברים הכי מעניינים. קצת כמו ללכת לשני פסיכולוגים בו זמנית.
"פרדס" הוא מקום חדש, קטן ואידיאליסטי. בעצם זה בית ספר דתי אבל אני למדתי להיות בו למרות שאני לא דתיה. אני חושבת שאני נמשכת לאידיאלים גם (ובעיקר) כשהם לאו דווקא שלי. משהו בתחושה ההיפית שהכל תלוי בנו, שיש דינמיות. לפעמים זה מתסכל, כשנתקלים בחוסר אירגון או כשמרגישים שלמקום הלימודים אין כח פוליטי בשדה האומנות. אבל בדיוק בגלל זה יש איזושהי הרגשה שהסטודנטים והסגל צריכים להיות הכי טובים וחובת ההוכחה היא עלינו. זה משהו שמאוד מפעיל אותי ליצור. לגבי המדרשה, בהחלט נהנתי מהמקצועיות ומהאפשרויות הרבות שעומדות בפני הסטודנטים. אבל מה שמוזר זה שזאת אמורה להיות הצלע החילונית והחופשית כביכול של התוכנית, ודווקא שם קרו מידי פעם היתקלויות עם מרצים חילונים לחלוטין שהגישה שלהם הייתה הרבה יותר קונפורמיסטית ו״רבנית״.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרויקט עצמו?
בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היתה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
אני מציגה שתי תערוכות גמר במקביל. חלק מהעבודות, שתי עבודות וידאו וקולאז' דיגיטלי, חוזרות על עצמן. את היתר – הרבה ציורים, חילקתי בין שתי התערוכות באופן שמתאים למקום\לחלל ולמהלך הספציפי לכל תערוכה. שתי התערוכות עוסקות בחילופי נקודות מבט בין ילדות ובגרות וכל אחת מהתערוכות היא נקודת מבט בפני עצמה. אמנם רוב הצופים יחוו רק אחת מהתערוכות, אבל מבחינתי הפיצול הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך שאני מנסה לייצר. המפתח לשתי התערוכות מבחינתי הוא עבודת הקולאז' הדיגיטלי המופיעה בשתיהן בה לקחתי שתי תמונות שלי, אחת מגיל וחמש ואחת עכשווית ובאמצעות פוטשופ החלפתי ביניהן את העיניים כך שהן מתבוננות זו בזו אחת באמצעות עיני השנייה. העבודה הזו מייצגת בשבילי את המהלך האמנותי שלי שמדבר על נקודות המבט המתחלפות של ילדות והתבגרות.
את התערוכה במדרשה אפשר לראות עד ה 13.9. התערוכה בפרדס נסגרת ב-1.9, אבל ניתן לבקר בגרסת הסיור הוירטואלי שלה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אני רוצה להמשיך לעשות אומנות ולהציג את האומנות שלי, ואני מקווה שהיא תתקבל באהבה. התקווה והצורך להתקבל באהבה מפעיל אותי לא פחות מהדימוי או מהפעולה האומנותית עצמה. הרעיון לשלב בני נוער בתערוכה שלי הגיע מהצורך הזה – שהאומנות שלי תאהב על ידי בני נוער. כשאני הייתי נערה החוויה של להיות מושפעת מאומנות צרובה לי בזיכרון, ולכן יש לי אמון בשיפוט של בני נוער את האומנות שלי – שיפוט חם, קרוב, לא מלומד. זה צורך בוגר וילדותי (או שאולי אני צריכה להגיד ״מתיילד ומתבגר״) באותה המידה.
בגלל שחוויית הלימודים שלי לא הייתה חוויה של בועה, אני מקווה שאחרי שאסיים ללמוד, מתוך רצון להשתלב בעולם האומנות, אני לא אמצא את עצמי נכנסת לתוך אותו השיח הפנימי הסגור. אני מקווה ליצור בעולם ומהעולם, להיות אומנית טובה אבל גם בת משפחה טובה ובת אנוש טובה. יש סיפור מפורסם על בעל התניא שנזף בתלמיד שלו על שהיה שקוע כל כך בלימוד התורה, ולא שמע את התינוק שלו בוכה. אני מקווה ליצור מתוך קשר לעולם, מתוך הכרת תודה על ההזדמנויות שאני מקבלת ולא באופן מנותק.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אני חושבת שאומנות טובה כשהיא שואלת שאלה או מציגה קונפליקט ולא רוצה לפתור אותו. התבוננות באומנות, בעיני, היא היכולת להשתהות בתוך הבעיה. ובתקופות של משבר כמו משבר הקורונה יש בהתבוננות באומנות משהו תרפי ומתקן. אנחנו חיים בתקופה של שפע, ויש הרגשה שהעולם מנסה לשמר את עצמו כמה שהוא יוכל. אנשים חרדים מלהישכח יותר מתמיד, מתעדים הכול, מגבים כל מה שהם יכולים. קצת נדמה כאילו מיצינו את מה שיכולנו בעולם הממשי, ואנחנו עוברים לכבוש המימד הווירטואלי. גם אני כמו כולם, חרדה להישכח. אבל אני נוטה לא לסמוך על השימור האינטרנטי. לכן אני כל הזמן חוזרת לציור. בסופו של דבר, אחרי שעבודות הוידאו, הצילום והפרפורמנס ייעלמו, אני מקווה שאת הציורים שלי יצליחו למצוא יום אחד בעוד כמה אלפי שנים, באיזה כד במערה ליד ים המלח, ויגידו, ״אה. הייתה השלומית ההיא בעולם״.

התערוכה הוירטואלית של בוגרי פרדס בקישור 

ויקטור היימן 1

יצירה טרייה. ראיון עם ויקטור היימן

עבור פרוייקט הגמר שלו נסע ויקטור היימן לאוקראינה, לכפר בו נולד וגדל, התוצאה היא סרט דו ערוצי שמהווה מעין שיר פרידה מהמקום ומסבתו שעוד גרה שם. כשחזר ארצה שלטים ורודים ועדינים קבלו את פניו בשדה התעופה והודיעו על הקורונה שרק אז החלה. בקרוב תפתח תערוכת הבוגרים בבית הספר שנקר, שם יצג את הפרוייקט שלו.
ראיון נוסף בסדרה "יצירה טרייה" עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.
שני ורנר

ספר קצת על מי אתה ומה אתה עושה
שמי ויקטור היימן, בן 26, מתגורר ברמת גן וסטודנט שנה ד' במחלקה לאמנות רב תחומית, שנקר. בימים אלה אני עובד על תערוכת הגמר שלי. המדיום שבו אני פועל כבר מהשנה השנייה ללימודים, הוא בעיקר וידאו ואם לדייק, הצבות וידאו.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
אני חושב שזה דבר מאוד לא מובן מאליו בעולם של היום, ללמוד דבר שבאמת מצליח לסקרן, לרתק ולרגש אותך. לפני תחילת הלימודים התלבטתי אם ללמוד אמנות או קולנוע. בחרתי ללמוד אמנות מכיוון שזהו מסלול שמאפשר להתנסות במגוון מדיומים כגון ציור, פיסול, הדפס וצילום. במבט לאחור, אני מבין שדווקא ההתנסות, במחלקה שהיא רב תחומית, אפשרה ליצור שילובים שלא היו מתאפשרים לי במקומות אחרים. חוץ מזה, זה נורא נחמד שבמקום בו למדתי, לא צריך להסביר שוב ושוב שאמנות זה לא רק ציור.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בהחלט כן. למזלי טסתי לצלם את החומרים לעבודה שלי ממש ברגעים הראשונים בהם העולם החל בהיכרות עם הקורונה. אני לא אשכח שעם הגעתי ארצה, בכניסה לנמל התעופה היו שלטים חביבים שהודיעו באופן מזמין ובצבעי פסטל על הקורונה, ובהם רק ביקש משרד הבריאות מהציבור ליצור קשר במידה ויש תסמינים. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה בטח יחלוף לפני שבכלל אבין שאני בישראל.
אני מאמין שהשפעות הקורונה על תהליכי העבודה משמעותיים בהרבה ממה שאני מצליח לזהות כרגע. אי היכולת לעבוד על עבודת הגמר שלך באופן רציף ולשקוע לתוכה אכן הפריעו לעבודה והאטו אותה משמעותית. אך ההשפעות המנטליות הן אלו שלדעתי פגעו יותר. אחד מהדברים המפרים ביותר בבית ספר לאמנות הוא השיח שנוצר בכל מקום. בין אם מדובר בשיח שהתפתח כתוצאה מתהליך יזום כמו שיעור ובין אם מדובר בשיח שנוצר במקומות לא רשמיים כמו הדשא ופינת העישון. המפגשים האלה הם בעיני קריטיים לתהליכי העבודה ולהצלחה שלה. אמנם ניתן לראות יצירות אמנות דרך הזום וגם לדבר על כך אבל אני מוצא ששיח דיגיטלי הוא פחות ישיר ופחות מפרה לעומת שיח ומפגש עם עבודות במציאות.

ויקטור היימן2

ויקטור היימן

מה תציג בתערוכת הסיום שלך?
תערוכת הסיום שלי היא הצבת וידאו, אשר כוללת הקרנה של שתי עבודות וידאו כאשר כל אחת מהן היא בעלת פס קול משלה. העבודה עוסקת בסבתא שלי ששמה אנה. עבורי העבודה היא מעין מכתב פרידה ממנה. טרבובליה – הכפר באוקראינה בו גרה סבתי, הוא מקום שאני מכיר היטב, גדלתי בו, ולמרות זאת את הנופים שאני רואה שם אני כמו זוכר מתצלומים ישנים.
טרבובליה הוא מקום שנראה כאילו קפא ונשאר בעבר. אני חוזר לשם כמקומי אך גם כזר. אופן הצבת העבודה בחלל בשני מסכים המוקרנים לעיתים במקביל ולעיתים לסרוגין, מאפשר לי ליצור מעין מקום ביניים, שמשלב בין המוכר והזר. גם הסאונד של הסרטים עוזר בכך משום שיצרתי סאונד נפרד לכל סרט. אני רואה סאונד בתור אלמנט לא פחות ויזואלי מתצלום או סרט. הסאונד מגלה לצופה אינפורמציה ואף מאפשר לו להשלים חלקים מהמידע הויזואלי. הסאונד בעבודה נחווה באופן שונה מנקודה לנקודה בחלל ומייצר חוויה חדשה בכל צפייה.

מה החלום? איך אתה רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום הוא לעשות סרטים. לאו דווקא במובן הקלאסי של כאלה המוקרנים בקולנוע אלא כאלה שהינם בעלי יכולת אמיתית לשנות משהו בעולם, סרטים שמאתגרים את המדיום וחוקרים אותו. אמנם אני חי ונושם וידאו לא מעט זמן בהתחשבות בגילי, עם זאת, בכל פעם שאני חוזר לשולחן העריכה אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. ואם חושבים על זה, יש עוד כל כך הרבה סצנות לצלם, קאטים לחתוך וסאונד להקליט. הייתי רוצה להמשיך ולהעמיק את העבודות שלי, אני רואה אותן גדלות, הופכות למורכבות יותר, מעניינות יותר ובעיקר בעלות השפעה.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אמנות לתפיסתי היא סוג של תיבת נח נצחית, תפקידה הוא לשמור, להוות מעין ארכיון ממנו אפשר לשלוף מידע. אך בשונה מארכיונים סטנדרטיים שתפקידם הוא לשמור את הידע ללא היכולת להתערב בו, אמנות מאפשרת לא רק לשמור אלא גם להגיב, לבקר ובכך לייצר זיכרונות חדשים, לספר נרטיבים שלא נשמעים ולשנות את התודעה כלפי דברים בעולם. לאמנות יש יכולת הישרדות מופלאה ולכן אני צופה שינוי של האמנות ותגובות מפתיעות מצידה למצב החדש. אמנות תמיד איתגרה את הגבולות של עצמה והמציאה את עצמה מחדש ולכן גם כאן, מול המגפה העכשווית היא תדע להמציא צורות חיים חדשות.

ויקטור היימן בבית סבתו, בעת צילום פרוייקט הגמר

ענבל הופמן 1

יצירה טרייה. ראיון עם ענבל הופמן

משבר הקורונה שינה את פרוייקט הגמר של ענבל הופמן. מה שהתחיל בתור יצירה עם אופי חברתי מאוד, כבר לא התאים ובמקום זאת חפצי היום יום מהמרחב הביתי, הרכיבו את המיצב הסופי.
שני ורנר בראיון שני בסדרה "יצירה טרייה" עם בוגרי בתי הספר לאמנות של שנה"ל הנוכחית.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
שמי ענבל הופמן, אני עוסקת באמנות משנת 2012, לפני כן עסקתי הרבה שנים בעיצוב ואיור. גרה בתל אביב, שני ילדים, שלושה חתולים, מעלית וחניה. אני חושבת על עצמי בתור אמנית 'רב תחומית' כי לפעמים יוצאת לי איזו עבודת וידאו, אבל אני בעיקר פסלת, בעיקר מיצב, בעיקר תלוי מקום….עד היום כל הפרויקטים שעשיתי והצגתי התייחסו, ועל פי רוב גם צמחו מתוך התאמה לחלל נתון בו הוצגה העבודה.
איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
עברו עלי שנתיים לא פשוטות במחלקה לאמנות, את התואר הראשון עשיתי בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, ובין התואר הראשון לשני צברתי שנות עבודה, שנות סטודיו ודי הרבה פרויקטים.
קיוויתי שהלימודים יתנו דגש על תאוריה עכשווית, ניתוח טקסטים וניתוח עבודות אמנות, קריאה ביקורתית והעמקת השיח בנושאים תיאורטיים – שזה צד אצלי שהיה בחסר וקיוויתי שישלים את הצד המעשי של עבודתי. אולם התברר לי שהתכנית מבוססת בעיקר על עבודה עצמאית בפורמט של ביקורי סטודיו, אז העמקתי בצד התיאורטי כמה שניתן בעצמי (ממש עפתי על כתיבת העבודות העיוניות…).
בנוסף היה קושי בהתכוונות לפרקטיקה תלוית מקום, כי אתה עובד בסטודיו ללא אופק תצוגה, בלי לדעת מה יהיו התנאים הפיזיים שתקבל במועד ההגשה של הפרויקט, מה שאילץ אותי לשנות את אופי העבודה שלי במהלך התואר ,  וזה גם השפיע על ההיערכות לפרויקט הגמר, מאחר וקיבלנו שיבוצי תצוגה הרבה אחרי שהפרויקטים כבר היו מגובשים.
היום יש נטייה אצל מרבית האמנים ובכללם הסטודנטים, לעשות עבודות שמגיבות לחללי התצוגה מתערבות הם ומפעילות אותם, והניתוק מנתוני התצוגה במהלך העבודה הוא דבר שצריך להתמודד איתו. בנוסף רוב השנה השנייה גם עבדתי על תערוכת יחיד שהייתה מיועדת להיפתח בסוף מאי במוזיאון ישראל, כך שעבדתי מאוד קשה לסיים את העבודות לתערוכה ולתואר במקביל.
אלו היו שנתיים קשות, ועבורי זו הקלה גדולה לסיים את התואר, חיכיתי שזה יהיה מאחורי.
האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
היציאה לסגר שינתה את התוכניות שלי לחלוטין, תחילה הורחקנו מהסטודיואים ועברנו ללמידה בזום. בשלב הזה התחלתי להבין שהפרויקט שתכננתי, שהיה גם תלוי מקום וגם התבסס על שיתוף הקהל והיה לו אופי מאוד 'SOCIAL' אין לו היתכנות במציאות של סגרים וריחוק חברתי. בנוסף, כל התפיסה 'תלוית המקום' שמאפיינת את היצירה שלי בדרך כלל לא הייתה רלוונטית כיוון שהבניין בו היינו אמורים להציג היה מיועד להריסה (בתאריך סיום הלימודים המקורי). לסיום, מאחר שכאמנית אני מגיבה למה שאני חווה, מצאתי את עצמי מתחילה תהליך עבודה על פרויקט חדש כראקציה למצוקת הבידוד ולמהדורות החדשות, זה הפרויקט שבסופו של דבר הצגתי בתערוכת הגמר.

ענבל הופמן 3

פרוייקט הגמר של ענבל הופמן. בצלאל תואר שני 2020

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הצגתי מיצב מותאם חלל, שפירק את פנים הבית שלנו בימי הסגר והרכיב אותו מחדש. בפרויקט היו ייצוגים של בני המשפחה דרך חפצים אישיים, והרבה התייחסות לזמן שהולך לאיבוד כאשר הוא מושקע בפעולות תחזוקה ביתיות שונות. המיצב הפיסולי שבניתי יצא מתוך רגעי הבהלה והשעמום שאפיינו את ימי הסגר, כדי להזיז את הזמן בכוח קדימה התחלתי להתעסק עם כל אספקט של שאריות חיינו בבית: כביסה, כלים, הכנת ואגירת מזון, ניקיונות וצריכה מוגזמת של אלכוהול (מול מהדורות החדשות המדכאות) כל אלו הפכו לאיברים מתוך יצירה פיסולית טוטלית שמאכלסת את חלל התערוכה בצורה שתלטנית מרצפה עד תקרה.
הצורך לשנות וללוש מחדש את המציאות לצורה של פסל, ולכפות את הפסל הזה על החלל בתערוכה, היו הדרך שלי לייצר אשליה של שליטה על חיי ועל המרחב שלי, בתקופה בה כולנו הרגשנו שאיבדנו כל ריבונות על חיינו למול הנגיף ופעולות הממשלה.
מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
למען האמת החלום כבר כמעט התגשם במאי, מאחר והתכוננתי לתערוכת יחיד במוזיאון ישראל במקביל לסיום התואר. נכון לעכשיו המוזיאון טרם חזר לפעילות מלאה כך שהתערוכה ממתינה בארגזים, אז אני מאוד מקווה שהחלק הזה יסתיים בקרוב ויהיה תאריך פתיחה חדש. מלבד זה אני מקווה להמשיך ולהציג בתכיפות פרויקטים מעניינים; אני מרגישה שהיכולת שלי הולכת ומשתכללת, הולכת ומתמקצעת מהתקנה להתקנה, ומחלל לחלל. אז אני מקווה להמשיך את המגמה לכיוון של bigger and better, להמשיך וליצור דברים מעניינים יותר ומאתגרים יותר כל הזמן.
מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
כדי לענות על כך צריך פרספקטיבה של זמן, שעדיין אין כי אנחנו עוד בתוך זה. אני לא יודעת אם יגיע גל של אמנות פוליטית שתזעק את זעקת אי השוויון, או שהאמנות המקוונת תתפוס תפקיד יותר משמעותי בשל תנאי הריחוק.; ואולי בכלל להפך, שהמחאה ברחובות תהפוך בעצמה למצע לגילויים של אמנות. דבר אחד בטוח, תסיסה רוחבית בכזה סדר גודל לא נראתה כבר שנים, הקריאה לסדר חדש, ההתפקחות מהסקטור הניהולי ברמה לאומית ואוניברסלית, יעביר טלטלה את דור היוצרים הנוכחי, כי אמנות במהותה היא מתמר ( transducer ) של רוח הזמן.

ענבל הופמן 2

פרוייקט הגמר של ענבל הופמן. בצלאל תואר שני 2020

קרן ציטר

קוקטייל, המלצות הסופ"ש 2-4.5

התערוכות השבוע מסרבות לקטלוג והחלוקה למדיומים שנוחה לצופים ולמבקרים, האמניות והאמנים המשתתפים בהן אוהבים לערבב – פיסול עם מוזיקה, קדרות עם מחול, ציור עם וידאו. וכמו קוקטייל טוב, התוצאה של הערבוב הזו היא מתוקה, מרעננת ומרחיבת אופקים.
במרכז לאמנות עכשווית מציגה קרן ציטר תערוכה שהיא אישית מאוד וספוגה בשפת האמנות הייחודית שלה; בגלריה רו ארט הופך רוני חג'ג' פסלי ספוג גדולי ממדים לאלמנטים אקוסטיים שמנהלים מערכת יחסים עם עבודות הסאונד בתערוכה; ובבית בנימיני סוף שבוע של קרמיקה שמשחקת עם כל המדיומים שנראים הכי רחוקים ממנה.

שיהיה סוף שבוע מעורבב ומרענן לכולם
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

מאקוטו פוג'ימורה

המלצות אמנות למטיילים בצפון

בתמונה למעלה: "היופי שבדממה" תערוכת יחיד למאקוטו פוג'ימורה, מוזיאון טיקוטין, חיפה

החופש הגדול בפתח ועמו עונת הטיולים, וחיפוש האטרקציות באופן כללי. כל כמה שהצפון קריר (אולי?) מעט יותר מאזורים אחרים, מפלט ממוזג הוא תמיד יעד נכסף, ואם אפשר לשלב זאת עם אמנות טובה – אז אנחנו הכי בעד. זאת גם הזדמנות טובה להיחשף לכמה ממרכזי האמנות המעניינים והטובים בארץ, אשר נוטים לפעמים להישכח ולו רק מעצם ריחוקם מהמרכז.
שני ורנר ריכזה עבורכם כמה תערוכות מומלצות במיוחד ששווה לנסוע רק בשבילן, ואם אתם כבר באזור – אז על אחת כמה וכמה:

רוצים לקבל את כל ההמלצות שלנו ישירות למייל? השאירו פרטים בקישור

להמשיך לקרוא

ועוד סופ"ש חורפי לפנינו. מה כדאי לעשות?


Yannai Yechiel, P8 Gallery

פתיחות תערוכות חדשות
חמישי, 15.1.15 בשעה 20:00

"הכלה הופשטה עירומה" תערוכת צילום של ינאי יחיאל
גלריה 8P, יהודה הלוי 79, תל אביב
בתערוכה אותה אוצר האמן יואב שמואלי, יוצגו תצלומי דיוקנאות ועירום של ידידים מזדמנים ואנונימיים, לצד דמויות מוכרות ודוגמניות מקצועיות.
תוך שהוא מתכתב בתצלומיו עם ענקי תולדות האמנות – הצלם רוברט מייפלתורפ, והציירים קאראווג'יו, אדואר מאנה ("אולימפיה") יוצר יחיאל תחושת אינטימיות ונינוחות המוקרנת מהמצולמים.
בארבע השנים האחרונות ינאי יחיאל הוא בעל טור שמתפרסם מדי שבוע במוסף הארץ, "ענייני פנים”. עבודותיו מוצגות כעת גם כחלק מהתערוכה ל"עדות מקומית 2014" במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב.
אירוע פייסבוק
"Who doesn't want to be alone anymore", אלדד זיו, תערוכת יחיד

להמשיך לקרוא

שני אירועים מעניינים בסופ"ש הקרוב

השקת העונה השביעית של הסדרה ארט21
שישי 28.11.14 בשעה 14:30, סינמטק תל אביב, שפרינצק 2
ארט21 (Art in the Twenty-First Century) היא אחת הסדרות המעולות לכל מי שמתעניין באמנות עכשווית ורוצה להעמיק ולהעשיר את הידע שלו. כל פרק בסדרה נבנה סביב נושא מרכזי ומציג שלושה אמנים העוסקים בו בעבודותיהם. כעת מושקת העונה החדשה (שביעית) של הסדרה אשר תעסוק בארבעה נושאים מרכזיים: מחקר, בדיה, סודות ומורשת.
הקרנת הסרטים תיערך בסינמטק תל אביב כאשר לפני כל פרק אמנים ישראלים יתנו דברי מבוא וידברו על הנושאים המרכזיים בפרק דרך עבודתם שלהם.

להמשיך לקרוא