ארכיון תגיות: מיצב

רוני בן חמו

מותאמים למצב. המלצות הסופ"ש און ליין 24-26.9

מה שטוב בעובדה שאנחנו בסגר שני, זה שכבר הופקו הלקחים מהסגר הראשון, לפחות בכל מה שקשור בהפצת תכנים און ליין. מה שהיה ספורדי, מאולתר ושלוף מהשרוול בפעם הקודמת, כבר הופך כעת להפקה מושקעת, כזו שתוכננה מראש להתקיים על גבי הרשת. השבוע היה קל למדי לכתוב את ההמלצות, יש שפע של אירועים בזום, באתרים בלייב בפייסבוק, בחינם, במחיר מוזל, בכל תחומי האמנויות וכו'. שולחים לכם כאן לקט משובח של אירועים ששווה לשקוע בהם בזמן הקרוב.

בירה מכבי משיקה את פרוייקט גנרטור שלה ביום שידורים מיוחד שכולל הופעות מוזיקה, סטנד אפ, הרצאות ועוד; פסטיבל אינטימדאנס למחול עובר למתכונת וירטואלית וממיר את המופע החי לעבודות וידאו; פסטיבל סרטי הסטודנטים נותן במה ליוצרים צעירים מכל העולם ומציע שלל סרטים ניסיוניים, בועטים ושונים; ובפינת הבונוס שיחת זום עם היוצרת המרתקת ליאת דניאלי שמשלבת ביו ארט, מיצב וסאונד בעבודות שלה.

שיהיה סופ"ש נעים ככל האפשר,

שני ורנר

וצוות Talking Art

זמן איכות

מתוך הסרט "זמן איכות", פסטיבל סרטי סטודנטים, בימוי: עומר בן-דוד

הגנרטור של בירה מכבי, אירוע לייב בפייסבוק של בירה מכבי

זה כבר כמה שנים שמותג בירה מכבי החליט לחבר את עצמו עם תרבות ואמנות צעירה בארץ. זה התחיל מנתינת חסות לאירועים כמו פתיחות של תערוכות (והבאת הבירה לאורחים), וכעת זה התפתח למיזם מעניין ומושקע מאוד. הגנרטור הוא פלטפורמה לתמיכה באמנים מכל התחומים ותרבות מקומית בכלל, אשר פועל בצורה של קולות קוראים שנותנים הזדמנויות לפרוייקטים חדשים, בקיצור – עבודה לאלה שמאוד זקוקים לה בימים אלו. בכל אופן ביום רביעי הקרוב תתקיים השקת הפרוייקט ביום שידורים מקוון בפייסבוק של הגנרטור. הופעות, פאנלים, סטנד אפ, תקלוטים, סרטים, מופעים אור-קוליים ושידורים אקספרימנטליים שיובאו על ידי יוצרים טובים ממש. מומלץ להיכנס לדף האירוע בשביל להבין טוב יותר את סדר השידורים והתכנים. בקישור

יום רביעי 23.9 בין השעות 18:30-1:00. בדף הפייסבוק של מכבי בקישור.   לאתר הגנרטור בקישור

פסטיבל אינטימדאנס 2020. ניהול אמנותי: סתיו מרין ומירב דגן

אינטימדאנס הוא פסטיבל מחול ותיק למדי אשר מתקיים מדי שנה בתאטרון תמונע – מהבמות הנועזות והחשובות שפועלות כאן כמקום אלטרנטיבי לתרבות פרינג'. במסגרת הפסטיבל מוצגות בבכורה יצירות מחול של יוצרים מהארץ ומחו"ל, והאג'נדה העיקרית היא לפעול בניסיון להרחיב את הגבולות המדיומליים ולהציע פרפורמנס חדשני. כך, המעבר לדיגיטל יכול להתאים דווקא להם. השנה, יוצגו כל הבכורות און ליין, אך מראש הן עברו אדפטציה ממדיום של הופעה לכזה של וידאו, ומעניין לראות את התוצאות של הניסוי הזה. במהלך ימי הפסטיבל יתקיימו שלושה אירועי הקרנה און ליין, בהם מקבץ של שלוש עבודות וידאו מתוך עבודות הבכורה ולאחריו תתקיים שיחה בין יוצרי העבודות לבין אורחים נוספים.  24-26.9. אירוע פייסבוק.  מידע נוסף ולוחות שידורים באתר

פסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות

עוד פסטיבל ותיק חוגג השנה את המהדורה ה-22 שלו, וגם הוא עובר מאולמות הסינמטק למרחב הוירטואלי. בשנות פעילותו הפך פסטיבל סרטי הסטודנטים הישראלי לאחד הגדולים והחשובים בעולם אשר מארח בסביבות 150 סרטים נבחרים מכל העולם. כיוון שמדובר ביוצרים צעירים מאוד (סטודנטים), יש כאן הזדמנות להכיר קולנוע אקספרימנטלי, חדשני ונועז מכל קצוות הקשת היצירתית והתרבותית. הפסטיבל ישלב את הקרנות הסרטים יחד עם הרצאות, שיחי אמן, כיתות אמן ופאנלים בנושאים שונים. לצד זאת תוצג גם תערוכה וירטואלית ואינטראקטיבית של אמנות דיגטלית (התערוכה בחינם ממועד פתיחת הפסטיבל). ניתן לרכוש מנוי בעלות של 49 ₪ אשר מאפשר גישה לכל הסרטים והאירועים במהלך ימי הפסטיבל. 21-26.9

אתר הפסטיבל אירוע פייסבוק של הפסטיבל  אירוע פייסבוק של התערוכה.  אתר התערוכה

פינת הבונוס Women Share עינב שטרן מראיינת את ליאת דניאלי

רגע לפני תחילת משבר הקורונה ביקרנו עם הקבוצות שלנו בתערוכה הנפלאה "שירת הזכרים" של היוצרת ליאת דניאלי. זו היתה תערוכה ששילבה ביו ארט, סאונד, מיצב ועוד והייתה מעוררת מחשבה ומרגשת. דניאלי תתארח בשיחת זום וירטואלית במסגרת תוכנית הראיונות של עינב שטרן שמתמקדת בנשים מעניינות.
שלישי 29.9 בשעה 20:00. אירוע אונליין בזום קישור להרשמה (בחינם) .  אירוע פייסבוק

רמי פורטיס

אירוע ההשקה של "הגנרטור" של בירה מכבי. תמונה: רמי פורטיס (צילום: טינו וואקה)

יצירה טרייה: ראיון עם שלומית לק

בזמן סגר הקורונה (הראשון) שלומית לק יצרה לעצמה "רזידנסי מקלחת", ועברה לעבוד וליצור במקלחת הביתית שלה. זה הוביל למחשבות על ניקיון וטוהרה, במיוחד לאור ההתפתחויות של הקורונה והשפיע בסופו של דבר גם על פרוייקט הגמר שלה. כעת עם סיום הלימודים היא חולמת להמשיך ללמוד וללמד, לשלב חינוך לאמנות, יצירה עצמאית ותצוגה.
ראיון נוסף במסגרת "יצירה טרייה" סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר הטריים לאמנות.
שני ורנר

שלומית לק פורטרט עצמי בחלל התערוכה. צילום: נדב זיתוני

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
שמי שלומית לק, אני בת 26, גרה בכפר סבא ומסיימת כעת את התואר הראשון באמנות ובחינוך לאמנות במדרשה בבית ברל. במקביל, אני מלמדת (זו השנה השניה) במגמת אמנות בתיכון הדמוקרטי בקרית אונו. הקשר שבין עשייה אמנותית לבין חינוך לאמנות מעסיק אותי מאוד מתחילת התואר, וזו הסיבה שבחרתי ללמוד במדרשה, מקום שבמוצהר חושב על הסוגיה הזו לעומק.
באמנות אני פועלת לרוב בצורה של מיצבים תלויי מקום המשלבים מספר רב של מדיות– וידאו, סאונד, פיסול ופיסול קינטי, פרפורמנס, טקסט וצילום. זיהוי נקודות הממשק בין מדיומים שונים וחקר האפשרויות והמגבלות של כל מדיום מניעים אותי לפעולה. אני שואפת להמשיך ולהתרחב לעוד ועוד אפשרויות עשייה, ההתנסות בטריטוריות בלתי מוכרות הפכה כמעט לטקטיקה האמנותית שלי בשנות הלימודים לתואר.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
הגעתי למדרשה, אחרי לימודים של שנה לתואר אחר לגמרי – ספרות אנגלית ותכנות באוניברסיטת בר אילן. בתיכון למדתי במגמת אמנות והחלום שלי, אז, היה להמשיך ללימודים גבוהים בכיוון הזה. מגוון רחב של גורמים (בניהם השירות הצבאי שלי במוזיאון הפלמ"ח) גרמו לי "לסטות" מהמסלול שהיה ה"חלום" במקור, ולפנות לתואר "פרקטי", במחשבה על עצמאות ועל פרנסה. הטיעונים הפרגמטיים לא החזיקו מעמד זמן רב. במהלך קורס כתיבה יוצרת במסגרת המחלקה לספרות אנגלית הבנתי שעליי לפנות ללימודי אמנות, כי שם המרכז והמהות מבחינתי – ביצירה, והפרנסה תגיע.
בדיעבד, היה משהו בסיבוב הגדול שעשיתי בעולמות אחרים, רק כדי לחזור לעסוק באמנות כפי שחלמתי מגיל צעיר, שגרם לי להיות שלמה יותר עם הבחירה באמנות ועם ההכרה ביתרונות של התחום ובמגבלותיו.

המעמד של תערוכת הגמר הרגיש מעט תלוש בעבורי כמעט לאורך כל השנה, עם עשרות מחשבות על כל הדברים שלא הספקתי לנצל כמו שצריך במסגרת האפשרויות שיש במדרשה, ועל כל מה שעוד לא למדתי, כמה שמבחינתי עוד לא "בגרתי". ובכל זאת, בחודש האחרון של העבודה האינטנסיבית על תערוכת הגמר במדרשה, נוצרה מעין חוויה מסכמת של שקיעה טוטאלית לתוך תהליך היצירה. בלימבו שבו אין קורונה ואין עתיד, יש רק מבנים עם גגות אדומים ושדות סביב, ומספר אנשים יקרים שעובדים זה לצד זה שעות ארוכות. זו הייתה מבחינתי מעין תקופה מנותקת וקסומה – עם טעם מריר מתקתק.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בבידוד עצמו עסקתי בעיקר בהוראה של תלמידי בזום. העשייה האמנותית שלי וההתקדמות עם הפרויקט די קפאו על שמריהן.
שבוע לפני החזרה מהבידוד החלטתי לקחת שבוע ליצירה בלבד בדירה שלי, לבד. הפכתי את המקלחת בבית לסטודיו, והתרחצתי שלוש פעמים ביום כדי שיהיה לי מספיק זמן לעבוד שם – לפסל ולרשום. ה"רזידנסי מקלחת" פתח סדרה של מחשבות ופעולות אמנותיות הקשורות בעולם הרחצה. עניין הרחצה וההיגיינה צף בעקבות הקורונה. החוויה של לצאת מהבית בזמן הסגר, לחזור ומיד לגשת להתקרצף, להתנקות, להיטהר. תחושת הטומאה שבחוץ, והניקיון כפתרון האולטימטיבי לרגיעה נפשית. כל זה העסיק אותי מאוד והלך והתפתח כציר משמעותי בתוך הפרויקט שלי.
הציר השני שהלך והתגבש לצד עניין הרחצה הוא המחשבה על המקום "גני עומר" בעומר, ליד באר שבע, הדיור המוגן בו סבתא שלי גרה במשך 20 שנה. סבתא שלי נפטרה לפני שנתיים, היה לנו קשר מיוחד ועמוק, ותקופת הסגר העלתה בי את המחשבה עליה, על המגורים בדיור המוגן, על המרחק מהמשפחה. חיים במעין בידוד תמידי בתוך מערכת אוטרקית שסיפקה לה את כל השירותים שהייתה צריכה. הידיעות בחדשות על הנעשה בדיורים מוגנים ובבתי אבות בתקופת הקורונה גם כן השפיעו. הדיור המוגן של סבתא שלי הפך לעוד תמה מקבילה לעניין הרחצה, ולאורך התהליך נוצרו הקשרים בין השניים שלבסוף הובילו לכדי התערוכה הנוכחית.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?

צילום: נדב זיתוני

התערוכה שלי היא מיצב תלוי מקום המורכב מפיסול, צילום, סאונד, וידאו וטקסט. חשבתי על החלל בתערוכה כסביבת חיים, ובסביבה יש מחוות שונות, אובייקטים שונים, מראות שונים שכל אחד מהם מפעיל את הצופה בדרך אחרת, ומעורר אצלו דבר מה אחר. בתערוכה הזו חשבתי המון על חלל מעבר, חלל שהוא בין לבין – כמו תחנת רכבת או שדה תעופה. המילה מעבר הנחתה אותי בבחירות שלי.
במרכז חלל התערוכה שלי עמד דוד שמש, רדי מייד, אחד לאחד עליו התנוסס שם החברה "אידיאל", ממנה שכרתי את הדוד לתקופת התערוכה. פרט לדוד הצגתי פסל סאונד המדמה מכשיר כריזה שקיים בגני עומר, בדיור המוגן, בביתו של כל דייר. ב8 וחצי בבוקר, כל בוקר, נערכת כריזה בה מתואר סדר היום של המקום, בעברית ובאנגלית. הכריזה פולשת אל הבית בקולי קולות והיחסים בין פנים וחוץ, בין אינטימי למוסדי, סיקרנו אותי מאוד. בתערוכה נשמעה הכריזה באנגלית אותה מקריאה שרה, חברה טובה של סבתא שלי המתגוררת בדיור המוגן.
בתערוכה הוצגו גם צילום ועבודת וידאו, המבוססים על חומרי גלם שצילמתי בגני עומר בהזדמנויות שונות. פרט לכך הופיעו בתערוכה חלון פתוח לרווחה הפונה לגג רעפים, פקקי אמבטיה שחוסמים פתחי שקעים (בדיוק אותו הקוטר!), שעון שבת של דוד השמש, מחברות חישובי הוצאות של סבתא שלי, ספסל מלתחה, פרגוד חצי שקוף ושני טקסטים המהווים חלק בלתי נפרד מהתערוכה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום שלי הוא שאף פעם לא יהיה משעמם. שעמום נורא מפחיד אותי. אני מקווה שאוכל להמשיך להתנסות, למצוא אתגרים אמנותיים-חינוכיים, לפרוץ את הגבולות של עצמי, וגם שאוכל למצוא מקום מסתור במקומות מוכרים כשצריך. אני שואפת לנוע תנועה מתמדת בין אזורי הנוחות לאזורי הצמיחה. להמשיך להיות בתנועה.
ברור לי שאמשיך ללמוד, אינני יודעת עדיין באילו מסגרות אבל אני מעוניינת להעמיק את המחשבה התיאורטית שלי ולהתרחב באזורים הקשורים בכתיבה ובספרות.
חוץ מזה אני רוצה להמשיך ללמד, אני לומדת כל העת מהתלמידים שלי ואני מקווה שכך זה ימשיך. מקווה כמובן שאוכל להחזיק סטודיו ליצור בו, לפתח הרגלי עבודה שהם לא רק תלויי חלל ומקום, ולהמשיך להתפתח ולהציג.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
בתור אחת שלמדה "מקצוע" ואז פנתה לאמנות, אני מכירה מקרוב את הלבטים הרבים שיש בבחירה באמנות, ואת הרגע הזה שבו השיקול הכלכלי, של הפרנסה, הופך להיות בסדר חשיבות שני. הקורונה מבחינתי עשתה רק טוב לשאלה על ערכה של האמנות ועל משמעותה. העצירה הזו שכולנו חווינו גרמה (אני חושבת) לכל אחד מאתנו להצטמצם ליסודות הכי בסיסיים של החיים, כלומר לאמוד בדיוק מה "יש", כאשר אין מרוץ ואין פקקים ואין שגרות ואין דפוסים. פתאום הריק הזה הציב את השאלה – מה משמעותי? מה חשוב? מה אהוב? אני חושבת שעבורי כאדם שעוסק באמנות השאלות האלה כל הזמן קיימות ואני משתדלת להשאיר תמיד את היד שלי על הדופק. אני נדרשת להשאיר ערוץ פתוח וקשוב לעצמי ולסביבה שלי כדי להצליח ליצור ממקום כן. אני חושבת הרבה על הפירמידה של מאסלו, ועל היחס ההיררכי בין רוח לבין חומר- קודם כל הגשמה עצמית או קודם כל התבססות כלכלית? נדמה לי שאני מגלה לאורך זמן שהדברים שלובים זה בזה. יצא לי לחשוב המון על "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל בעקבות הקורונה. דווקא ברגעי משבר קיצוניים, דווקא שאין כסף לאמנות ולתרבות, דווקא אז החשיבות והערך של חיים רוחניים עולה בעיניי. בדיוק ברגעים שבהם אין שובע, האמנות היא לא פריבילגיה בהכרח, אז היא יכולה להיות דבר מה חשוב ביום יום, שנותן משמעות בעת צרה, שנותן תחושה של ערך בחוסר הודאות המצמית.

ערוץ הוידאו של שלומית לק בקישור

ענבל הופמן 1

יצירה טרייה. ראיון עם ענבל הופמן

משבר הקורונה שינה את פרוייקט הגמר של ענבל הופמן. מה שהתחיל בתור יצירה עם אופי חברתי מאוד, כבר לא התאים ובמקום זאת חפצי היום יום מהמרחב הביתי, הרכיבו את המיצב הסופי.
שני ורנר בראיון שני בסדרה "יצירה טרייה" עם בוגרי בתי הספר לאמנות של שנה"ל הנוכחית.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
שמי ענבל הופמן, אני עוסקת באמנות משנת 2012, לפני כן עסקתי הרבה שנים בעיצוב ואיור. גרה בתל אביב, שני ילדים, שלושה חתולים, מעלית וחניה. אני חושבת על עצמי בתור אמנית 'רב תחומית' כי לפעמים יוצאת לי איזו עבודת וידאו, אבל אני בעיקר פסלת, בעיקר מיצב, בעיקר תלוי מקום….עד היום כל הפרויקטים שעשיתי והצגתי התייחסו, ועל פי רוב גם צמחו מתוך התאמה לחלל נתון בו הוצגה העבודה.
איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
עברו עלי שנתיים לא פשוטות במחלקה לאמנות, את התואר הראשון עשיתי בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, ובין התואר הראשון לשני צברתי שנות עבודה, שנות סטודיו ודי הרבה פרויקטים.
קיוויתי שהלימודים יתנו דגש על תאוריה עכשווית, ניתוח טקסטים וניתוח עבודות אמנות, קריאה ביקורתית והעמקת השיח בנושאים תיאורטיים – שזה צד אצלי שהיה בחסר וקיוויתי שישלים את הצד המעשי של עבודתי. אולם התברר לי שהתכנית מבוססת בעיקר על עבודה עצמאית בפורמט של ביקורי סטודיו, אז העמקתי בצד התיאורטי כמה שניתן בעצמי (ממש עפתי על כתיבת העבודות העיוניות…).
בנוסף היה קושי בהתכוונות לפרקטיקה תלוית מקום, כי אתה עובד בסטודיו ללא אופק תצוגה, בלי לדעת מה יהיו התנאים הפיזיים שתקבל במועד ההגשה של הפרויקט, מה שאילץ אותי לשנות את אופי העבודה שלי במהלך התואר ,  וזה גם השפיע על ההיערכות לפרויקט הגמר, מאחר וקיבלנו שיבוצי תצוגה הרבה אחרי שהפרויקטים כבר היו מגובשים.
היום יש נטייה אצל מרבית האמנים ובכללם הסטודנטים, לעשות עבודות שמגיבות לחללי התצוגה מתערבות הם ומפעילות אותם, והניתוק מנתוני התצוגה במהלך העבודה הוא דבר שצריך להתמודד איתו. בנוסף רוב השנה השנייה גם עבדתי על תערוכת יחיד שהייתה מיועדת להיפתח בסוף מאי במוזיאון ישראל, כך שעבדתי מאוד קשה לסיים את העבודות לתערוכה ולתואר במקביל.
אלו היו שנתיים קשות, ועבורי זו הקלה גדולה לסיים את התואר, חיכיתי שזה יהיה מאחורי.
האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
היציאה לסגר שינתה את התוכניות שלי לחלוטין, תחילה הורחקנו מהסטודיואים ועברנו ללמידה בזום. בשלב הזה התחלתי להבין שהפרויקט שתכננתי, שהיה גם תלוי מקום וגם התבסס על שיתוף הקהל והיה לו אופי מאוד 'SOCIAL' אין לו היתכנות במציאות של סגרים וריחוק חברתי. בנוסף, כל התפיסה 'תלוית המקום' שמאפיינת את היצירה שלי בדרך כלל לא הייתה רלוונטית כיוון שהבניין בו היינו אמורים להציג היה מיועד להריסה (בתאריך סיום הלימודים המקורי). לסיום, מאחר שכאמנית אני מגיבה למה שאני חווה, מצאתי את עצמי מתחילה תהליך עבודה על פרויקט חדש כראקציה למצוקת הבידוד ולמהדורות החדשות, זה הפרויקט שבסופו של דבר הצגתי בתערוכת הגמר.

ענבל הופמן 3

פרוייקט הגמר של ענבל הופמן. בצלאל תואר שני 2020

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הצגתי מיצב מותאם חלל, שפירק את פנים הבית שלנו בימי הסגר והרכיב אותו מחדש. בפרויקט היו ייצוגים של בני המשפחה דרך חפצים אישיים, והרבה התייחסות לזמן שהולך לאיבוד כאשר הוא מושקע בפעולות תחזוקה ביתיות שונות. המיצב הפיסולי שבניתי יצא מתוך רגעי הבהלה והשעמום שאפיינו את ימי הסגר, כדי להזיז את הזמן בכוח קדימה התחלתי להתעסק עם כל אספקט של שאריות חיינו בבית: כביסה, כלים, הכנת ואגירת מזון, ניקיונות וצריכה מוגזמת של אלכוהול (מול מהדורות החדשות המדכאות) כל אלו הפכו לאיברים מתוך יצירה פיסולית טוטלית שמאכלסת את חלל התערוכה בצורה שתלטנית מרצפה עד תקרה.
הצורך לשנות וללוש מחדש את המציאות לצורה של פסל, ולכפות את הפסל הזה על החלל בתערוכה, היו הדרך שלי לייצר אשליה של שליטה על חיי ועל המרחב שלי, בתקופה בה כולנו הרגשנו שאיבדנו כל ריבונות על חיינו למול הנגיף ופעולות הממשלה.
מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
למען האמת החלום כבר כמעט התגשם במאי, מאחר והתכוננתי לתערוכת יחיד במוזיאון ישראל במקביל לסיום התואר. נכון לעכשיו המוזיאון טרם חזר לפעילות מלאה כך שהתערוכה ממתינה בארגזים, אז אני מאוד מקווה שהחלק הזה יסתיים בקרוב ויהיה תאריך פתיחה חדש. מלבד זה אני מקווה להמשיך ולהציג בתכיפות פרויקטים מעניינים; אני מרגישה שהיכולת שלי הולכת ומשתכללת, הולכת ומתמקצעת מהתקנה להתקנה, ומחלל לחלל. אז אני מקווה להמשיך את המגמה לכיוון של bigger and better, להמשיך וליצור דברים מעניינים יותר ומאתגרים יותר כל הזמן.
מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
כדי לענות על כך צריך פרספקטיבה של זמן, שעדיין אין כי אנחנו עוד בתוך זה. אני לא יודעת אם יגיע גל של אמנות פוליטית שתזעק את זעקת אי השוויון, או שהאמנות המקוונת תתפוס תפקיד יותר משמעותי בשל תנאי הריחוק.; ואולי בכלל להפך, שהמחאה ברחובות תהפוך בעצמה למצע לגילויים של אמנות. דבר אחד בטוח, תסיסה רוחבית בכזה סדר גודל לא נראתה כבר שנים, הקריאה לסדר חדש, ההתפקחות מהסקטור הניהולי ברמה לאומית ואוניברסלית, יעביר טלטלה את דור היוצרים הנוכחי, כי אמנות במהותה היא מתמר ( transducer ) של רוח הזמן.

ענבל הופמן 2

פרוייקט הגמר של ענבל הופמן. בצלאל תואר שני 2020

יוצאים לטיול, המלצות הסופ"ש 27-29.2

מתחילים להריח את האביב בפתח? זה סימן טוב. סימן שהטבע מתחיל ללבלב ובעיקר סימן שאפשר להוציא את הרגליים מהשמיכה החמה ולחזור ולראות אמנות בקצב נורמלי – כמו שצריך, שהרי הפריחה החביבה עלינו היא פריחה אמנותית והשיטוט האהוב עלינו הוא שיטוט גלריות. לשמחתנו המלצות השבוע מציעות שפע של תערוכות מעולות שישתלבו היטב בטיול מחוץ לעיר גם לכאלה שאוהבים את הצבע הירוק שלהם מרוח על קנבס.
אדרבא ואדרבא כאשר נפתחות השבוע תערוכות המציגות את עבודותיהם של כמה מהאמנים האהובים עלינו! שפע של כוכבים בהמלצות הסופ"ש הפעם למשל: מרים כבסה, עידו מרקוס, יהודית סספורטס, גדעון רובין ועוד רבים ומעולים.

במוזיאון הרצליה נפתח מחזור תערוכות חדש שהוא סבב ב' בתערוכות שעניינן הוא עיסוק בדיוקן; בית האמנים המשובח בירושלים פותח גם הוא מחזור תערוכות חדש המאפשר לאמנים המשתתפים בו להתנסות ולבחון גבולות יצירה חדשים; במוזיאון בר-דוד שבקיבוץ ברעם הצפוני תערוכה הסוקרת דווקא את הפן המכני של כמה מהציירים המוצלחים בשדה האמנות המקומי; ובפינת הבונוס שיחה על אקולוגיה ואופנה בתערוכתה של עינת עריף גלנטי במשכן האמנים בהרצליה.

הלוואי ותהיה שמש בסופ"ש הזה,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

עריף-גלנטי

מבט חודר, המלצות הסופ"ש 23-25.1

לא פשוט להחליט לצאת לסיבוב גלריות במזג האוויר השורר בחוץ, אבל תערוכות השבוע הופכות את ההשקעה לשווה את זה. בין התערוכה המי יודע כמה של אמן ותיק ומוערך כמו פנחס כהן גן לתערוכת היחיד הראשונה של אוריין גלסטר אורן וכל מי שביניהם – תערוכות השבוע כולן מביטות מבט עמוק וחודר על מושא המחקר שלהן, יהיה זה המשבר הסביבתי, גוף האדם או אגדות ילדים. אמנם כולן מציעות בסופו של דבר יותר שאלות מאשר תשובות, אך בכך הן נותנות לנו הצופים כר פורה לחשיבה עצמאית שנשארת איתנו זמן רב אחרי היציאה מהגלריה.

במשכן האמנים בהרצליה מציגה עינת עריף-גלנטי את הסכנה אך גם את האסתטיקה המסתתרת בפסולת הימית; בגלריה הביתית "Third Floor On The Left" ביד אליהו מציג ליאור ווטרמן עוד אחד מהאובייקטים ההיברדיים שלו שהופכים את הגוף האנושי למכונה מוזרה; בגלריה חנינא לוקחת אוריין גלסטר אורן משחק ילדים תמים לכאורה והופכת אותו למסע של חיפוש ואובדן דרך; ובפינת הבונוס האמן המוערך פנחס כהן גן מציג עוד נדבך במפעל חייו המונומנטלי בתערוכה במוזיאון על התפר.
שבת שלום לכולם,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

טליה רז

עדינות מתעתעת, המלצות הסופ"ש 16-18.1

תה חם, שמיכה רכה ומראה הגשם מטפטף מבעד לזגוגית חלון מכוסה אדים – תחושה של עדינות שקטה ומהורהרת מאפיינת את החורף תמיד. על פניו תערוכות השבוע מספקות בדיוק את זה, כולן מדברות בשפה עדינה ושקטה, אין כאן מיצבים בומבסטיים ורועשים המאפיינים את האמנות העכשווית, הצבעוניות של העבודות היא רכה ואדמתית. על פניו אלה תערוכות חורף אידאליות. אך כמו שקורה לעתים קרובות באמנות, העדינות שנראית על פני השטח היא רק חלק מהסיפור. מתחת לפני השטח הסיפור אחר לגמרי, ויש בו אפלה וביטוי ליצרים וגם אמירה ועומק חשובים.
בגלריה גבעון תערוכה המציגה צד לא מוכר בעבודתו של משה גרשוני; בגלריה אלפרד תערוכה אפלולית של טליה רז השואבת את השראתה מאגדה עתיקה; בגלריה נגא עושה טליה קינן שימוש באמצעים טכנולוגיים פשוטים בכדי להעצים את הקסם של עבודותיה; ובפינת הבונוס תערוכה של עבודות דיגיטליות העוסקת במושג הבית בגלריה בנימין.
שיהיה סופ"ש חמים, נעים, עדין ושקט לכולנו,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

דינה שנהב

הסתיו עם הענן, המלצות הסופ"ש 12-14.9

לפחות לפי לוח השנה, הסתיו החל רשמית. למרות שרובנו חשים הקלה עם ירידת הטמפרטורות, מסורתית – זוהי גם העונה הרשמית של המלנכוליה. אולי זו הסיבה שבגללה תערוכות השבוע משדרות אווירה נוגה משהו. בכל מקרה, באמנות כמו באמנות, אמני ואמניות השבוע אינם מסתפקים בדכאון פסיבי, אלא חושבים יחד עם הצופים על דרכי פעולה ואפשרויות לשינוי.
בגלריה P8 שתי אמניות מביאות לימינו את הטכניקות העתיקות של קליגרפיה וציור מסורתי מהמזרח במטרה לשאול שאלות על הקטסטרופה הסביבתית; בגלריה נגא, דינה שנהב – המסקרנת תמיד – נותנת את טיפולה המיוחד לאייקון של כוחניות מקומית; בגלריה קו 16 ממשיכה נעמה רוט את העיסוק שלה בהפשטה של המוכר והשגור והפיכתו לאמירה פואטית גם אם ריקנית ועגמומית; ובפינת הבונוס סגרנו לכם את הפינה של קניית מתנה מקורית לחג עם מכירת סוף שבוע של הדפסים של בתיה קולטון ורותו מודן.

אל תהיו בדיכאון, רוחות של שינוי באוויר!
שבת שלום,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

אורית-ברתיני-שביט

מסעות בזמן, המלצות הסופ"ש 7-9.3

רצה הגורל והמלצות הסופ"ש מתמקדות כולן בתערוכות של אמניות נשים, זה מקרי בוודאי אך נחמד בהתחשב בעובדה שהשבוע מצוין יום האישה הבינ"ל. דבר נוסף קושר את כל התערוכות וזה העיסוק שלהן בהשפעתו של הזמן באופנים שונים.
בגלריה אינדי, אורית ברתיני שביט מתחקה אחר שקופית ישנה ודרכה בוחנת תפיסות של נשיות בתקופות שונות; במוזיאון יפו העתיקה, הציירת דיאנה קוגן משוטטת סביב המוזיאון ומנסה להבין את מיקומו בנוף המשתנה לאורך ההיסטוריה; ובגלריה עומר תירוש (אף היא ביפו העתיקה), האמנית שי זכאי מבכה את צמח הצבר שנמצא בסכנת הכחדה, ובוחנת דרכו מטענים פוליטיים מקומיים.

מאחלים לנשים שבינינו סופ"ש מלא בתשומת לב, אהבה וכל הדברים שטובים לכן,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

רונית פורת.

רגע לפני החג, המלצות הסופ"ש 29-31.3.2018

רגע לפני החג אנחנו מסיימים את השבוע עם המלצות על שלוש תערוכות שונות זו מזו מאוד. אך כולן מרגשות אותנו
כל אחת בדרכה. תערוכתו הראשונה של ניקולא טרצי כמנהל החדש של המרכז לאמנות עכשווית מתפרשת על פני ארבעה חללי אמנות ברחבי העיר ומתחילה את הקדנציה שלו בקול תרועה. ברו ארט מציג רועי מנחם מרקוביץ' פסלים שהם מונומנטים זעירים ומקטנותם מצליחים לבקר בחדות משעשעת את המוסדות הגדולים של התרבות הישראלית. במוזיאון תל אביב מציגה רונית פורת קולאז'ים העוסקים בקורבן שהפך לתוקפן ובהיפוך המבט בין הנשי לגברי.

בהזדמנות זו נאחל מכולנו חג חירות שמח, מלא באור ואהבה והרבה אמנות מעולה!
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

כ-אב-א. שני ורנר על תערוכתו החדשה של תומר ספיר בגלריה שלוש


צילום: אלעד שריג

תערוכת היחיד החדשה של תומר ספיר בגלריה שלוש נפרשת על פני שתיים מתוך שלוש הקומות של הגלריה, הממוקמת במבנה ששימש בעבר כבית מגורים. זהו פרט חשוב, כיוון שהאדריכלות הדומסטית הולמת את התערוכה אשר בנויה כמיצב תלוי חלל, ועוסקת – לראשונה באופן מובהק במערך עבודתו של ספיר – בזירה המשפחתית והביתית. המיצב מורכב מעבודות צילום, וידאו ופיסול, ביניהן: אוהל משחק מאולתר עשוי חיתולי בד, מסכות מוות של ספיר ושל אבי לובין (אוצר התערוכה ובן זוגו של ספיר) ותחתן נר דולק תמיד, פסלי רדי מייד עשויים צמחים (כוריזיה בקבוקית ופסיפלורה), וסדרת פורטרטים כפולים מודפסים על שקף. על אף שספיר מוכר בעיקר בזכות עבודות הפיסול שלו, הפעם העבודה הפלסטית פחות דומיננטית מבדרך כלל, ונדמה כי עבודות הווידאו הן לב ליבה של התערוכה.

להמשיך לקרוא