ארכיון תגיות: סאונד

רוני בן חמו

מותאמים למצב. המלצות הסופ"ש און ליין 24-26.9

מה שטוב בעובדה שאנחנו בסגר שני, זה שכבר הופקו הלקחים מהסגר הראשון, לפחות בכל מה שקשור בהפצת תכנים און ליין. מה שהיה ספורדי, מאולתר ושלוף מהשרוול בפעם הקודמת, כבר הופך כעת להפקה מושקעת, כזו שתוכננה מראש להתקיים על גבי הרשת. השבוע היה קל למדי לכתוב את ההמלצות, יש שפע של אירועים בזום, באתרים בלייב בפייסבוק, בחינם, במחיר מוזל, בכל תחומי האמנויות וכו'. שולחים לכם כאן לקט משובח של אירועים ששווה לשקוע בהם בזמן הקרוב.

בירה מכבי משיקה את פרוייקט גנרטור שלה ביום שידורים מיוחד שכולל הופעות מוזיקה, סטנד אפ, הרצאות ועוד; פסטיבל אינטימדאנס למחול עובר למתכונת וירטואלית וממיר את המופע החי לעבודות וידאו; פסטיבל סרטי הסטודנטים נותן במה ליוצרים צעירים מכל העולם ומציע שלל סרטים ניסיוניים, בועטים ושונים; ובפינת הבונוס שיחת זום עם היוצרת המרתקת ליאת דניאלי שמשלבת ביו ארט, מיצב וסאונד בעבודות שלה.

שיהיה סופ"ש נעים ככל האפשר,

שני ורנר

וצוות Talking Art

זמן איכות

מתוך הסרט "זמן איכות", פסטיבל סרטי סטודנטים, בימוי: עומר בן-דוד

הגנרטור של בירה מכבי, אירוע לייב בפייסבוק של בירה מכבי

זה כבר כמה שנים שמותג בירה מכבי החליט לחבר את עצמו עם תרבות ואמנות צעירה בארץ. זה התחיל מנתינת חסות לאירועים כמו פתיחות של תערוכות (והבאת הבירה לאורחים), וכעת זה התפתח למיזם מעניין ומושקע מאוד. הגנרטור הוא פלטפורמה לתמיכה באמנים מכל התחומים ותרבות מקומית בכלל, אשר פועל בצורה של קולות קוראים שנותנים הזדמנויות לפרוייקטים חדשים, בקיצור – עבודה לאלה שמאוד זקוקים לה בימים אלו. בכל אופן ביום רביעי הקרוב תתקיים השקת הפרוייקט ביום שידורים מקוון בפייסבוק של הגנרטור. הופעות, פאנלים, סטנד אפ, תקלוטים, סרטים, מופעים אור-קוליים ושידורים אקספרימנטליים שיובאו על ידי יוצרים טובים ממש. מומלץ להיכנס לדף האירוע בשביל להבין טוב יותר את סדר השידורים והתכנים. בקישור

יום רביעי 23.9 בין השעות 18:30-1:00. בדף הפייסבוק של מכבי בקישור.   לאתר הגנרטור בקישור

פסטיבל אינטימדאנס 2020. ניהול אמנותי: סתיו מרין ומירב דגן

אינטימדאנס הוא פסטיבל מחול ותיק למדי אשר מתקיים מדי שנה בתאטרון תמונע – מהבמות הנועזות והחשובות שפועלות כאן כמקום אלטרנטיבי לתרבות פרינג'. במסגרת הפסטיבל מוצגות בבכורה יצירות מחול של יוצרים מהארץ ומחו"ל, והאג'נדה העיקרית היא לפעול בניסיון להרחיב את הגבולות המדיומליים ולהציע פרפורמנס חדשני. כך, המעבר לדיגיטל יכול להתאים דווקא להם. השנה, יוצגו כל הבכורות און ליין, אך מראש הן עברו אדפטציה ממדיום של הופעה לכזה של וידאו, ומעניין לראות את התוצאות של הניסוי הזה. במהלך ימי הפסטיבל יתקיימו שלושה אירועי הקרנה און ליין, בהם מקבץ של שלוש עבודות וידאו מתוך עבודות הבכורה ולאחריו תתקיים שיחה בין יוצרי העבודות לבין אורחים נוספים.  24-26.9. אירוע פייסבוק.  מידע נוסף ולוחות שידורים באתר

פסטיבל סרטי הסטודנטים והסטודנטיות

עוד פסטיבל ותיק חוגג השנה את המהדורה ה-22 שלו, וגם הוא עובר מאולמות הסינמטק למרחב הוירטואלי. בשנות פעילותו הפך פסטיבל סרטי הסטודנטים הישראלי לאחד הגדולים והחשובים בעולם אשר מארח בסביבות 150 סרטים נבחרים מכל העולם. כיוון שמדובר ביוצרים צעירים מאוד (סטודנטים), יש כאן הזדמנות להכיר קולנוע אקספרימנטלי, חדשני ונועז מכל קצוות הקשת היצירתית והתרבותית. הפסטיבל ישלב את הקרנות הסרטים יחד עם הרצאות, שיחי אמן, כיתות אמן ופאנלים בנושאים שונים. לצד זאת תוצג גם תערוכה וירטואלית ואינטראקטיבית של אמנות דיגטלית (התערוכה בחינם ממועד פתיחת הפסטיבל). ניתן לרכוש מנוי בעלות של 49 ₪ אשר מאפשר גישה לכל הסרטים והאירועים במהלך ימי הפסטיבל. 21-26.9

אתר הפסטיבל אירוע פייסבוק של הפסטיבל  אירוע פייסבוק של התערוכה.  אתר התערוכה

פינת הבונוס Women Share עינב שטרן מראיינת את ליאת דניאלי

רגע לפני תחילת משבר הקורונה ביקרנו עם הקבוצות שלנו בתערוכה הנפלאה "שירת הזכרים" של היוצרת ליאת דניאלי. זו היתה תערוכה ששילבה ביו ארט, סאונד, מיצב ועוד והייתה מעוררת מחשבה ומרגשת. דניאלי תתארח בשיחת זום וירטואלית במסגרת תוכנית הראיונות של עינב שטרן שמתמקדת בנשים מעניינות.
שלישי 29.9 בשעה 20:00. אירוע אונליין בזום קישור להרשמה (בחינם) .  אירוע פייסבוק

רמי פורטיס

אירוע ההשקה של "הגנרטור" של בירה מכבי. תמונה: רמי פורטיס (צילום: טינו וואקה)

יצירה טרייה: ראיון עם שלומית לק

בזמן סגר הקורונה (הראשון) שלומית לק יצרה לעצמה "רזידנסי מקלחת", ועברה לעבוד וליצור במקלחת הביתית שלה. זה הוביל למחשבות על ניקיון וטוהרה, במיוחד לאור ההתפתחויות של הקורונה והשפיע בסופו של דבר גם על פרוייקט הגמר שלה. כעת עם סיום הלימודים היא חולמת להמשיך ללמוד וללמד, לשלב חינוך לאמנות, יצירה עצמאית ותצוגה.
ראיון נוסף במסגרת "יצירה טרייה" סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר הטריים לאמנות.
שני ורנר

שלומית לק פורטרט עצמי בחלל התערוכה. צילום: נדב זיתוני

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
שמי שלומית לק, אני בת 26, גרה בכפר סבא ומסיימת כעת את התואר הראשון באמנות ובחינוך לאמנות במדרשה בבית ברל. במקביל, אני מלמדת (זו השנה השניה) במגמת אמנות בתיכון הדמוקרטי בקרית אונו. הקשר שבין עשייה אמנותית לבין חינוך לאמנות מעסיק אותי מאוד מתחילת התואר, וזו הסיבה שבחרתי ללמוד במדרשה, מקום שבמוצהר חושב על הסוגיה הזו לעומק.
באמנות אני פועלת לרוב בצורה של מיצבים תלויי מקום המשלבים מספר רב של מדיות– וידאו, סאונד, פיסול ופיסול קינטי, פרפורמנס, טקסט וצילום. זיהוי נקודות הממשק בין מדיומים שונים וחקר האפשרויות והמגבלות של כל מדיום מניעים אותי לפעולה. אני שואפת להמשיך ולהתרחב לעוד ועוד אפשרויות עשייה, ההתנסות בטריטוריות בלתי מוכרות הפכה כמעט לטקטיקה האמנותית שלי בשנות הלימודים לתואר.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
הגעתי למדרשה, אחרי לימודים של שנה לתואר אחר לגמרי – ספרות אנגלית ותכנות באוניברסיטת בר אילן. בתיכון למדתי במגמת אמנות והחלום שלי, אז, היה להמשיך ללימודים גבוהים בכיוון הזה. מגוון רחב של גורמים (בניהם השירות הצבאי שלי במוזיאון הפלמ"ח) גרמו לי "לסטות" מהמסלול שהיה ה"חלום" במקור, ולפנות לתואר "פרקטי", במחשבה על עצמאות ועל פרנסה. הטיעונים הפרגמטיים לא החזיקו מעמד זמן רב. במהלך קורס כתיבה יוצרת במסגרת המחלקה לספרות אנגלית הבנתי שעליי לפנות ללימודי אמנות, כי שם המרכז והמהות מבחינתי – ביצירה, והפרנסה תגיע.
בדיעבד, היה משהו בסיבוב הגדול שעשיתי בעולמות אחרים, רק כדי לחזור לעסוק באמנות כפי שחלמתי מגיל צעיר, שגרם לי להיות שלמה יותר עם הבחירה באמנות ועם ההכרה ביתרונות של התחום ובמגבלותיו.

המעמד של תערוכת הגמר הרגיש מעט תלוש בעבורי כמעט לאורך כל השנה, עם עשרות מחשבות על כל הדברים שלא הספקתי לנצל כמו שצריך במסגרת האפשרויות שיש במדרשה, ועל כל מה שעוד לא למדתי, כמה שמבחינתי עוד לא "בגרתי". ובכל זאת, בחודש האחרון של העבודה האינטנסיבית על תערוכת הגמר במדרשה, נוצרה מעין חוויה מסכמת של שקיעה טוטאלית לתוך תהליך היצירה. בלימבו שבו אין קורונה ואין עתיד, יש רק מבנים עם גגות אדומים ושדות סביב, ומספר אנשים יקרים שעובדים זה לצד זה שעות ארוכות. זו הייתה מבחינתי מעין תקופה מנותקת וקסומה – עם טעם מריר מתקתק.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בבידוד עצמו עסקתי בעיקר בהוראה של תלמידי בזום. העשייה האמנותית שלי וההתקדמות עם הפרויקט די קפאו על שמריהן.
שבוע לפני החזרה מהבידוד החלטתי לקחת שבוע ליצירה בלבד בדירה שלי, לבד. הפכתי את המקלחת בבית לסטודיו, והתרחצתי שלוש פעמים ביום כדי שיהיה לי מספיק זמן לעבוד שם – לפסל ולרשום. ה"רזידנסי מקלחת" פתח סדרה של מחשבות ופעולות אמנותיות הקשורות בעולם הרחצה. עניין הרחצה וההיגיינה צף בעקבות הקורונה. החוויה של לצאת מהבית בזמן הסגר, לחזור ומיד לגשת להתקרצף, להתנקות, להיטהר. תחושת הטומאה שבחוץ, והניקיון כפתרון האולטימטיבי לרגיעה נפשית. כל זה העסיק אותי מאוד והלך והתפתח כציר משמעותי בתוך הפרויקט שלי.
הציר השני שהלך והתגבש לצד עניין הרחצה הוא המחשבה על המקום "גני עומר" בעומר, ליד באר שבע, הדיור המוגן בו סבתא שלי גרה במשך 20 שנה. סבתא שלי נפטרה לפני שנתיים, היה לנו קשר מיוחד ועמוק, ותקופת הסגר העלתה בי את המחשבה עליה, על המגורים בדיור המוגן, על המרחק מהמשפחה. חיים במעין בידוד תמידי בתוך מערכת אוטרקית שסיפקה לה את כל השירותים שהייתה צריכה. הידיעות בחדשות על הנעשה בדיורים מוגנים ובבתי אבות בתקופת הקורונה גם כן השפיעו. הדיור המוגן של סבתא שלי הפך לעוד תמה מקבילה לעניין הרחצה, ולאורך התהליך נוצרו הקשרים בין השניים שלבסוף הובילו לכדי התערוכה הנוכחית.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?

צילום: נדב זיתוני

התערוכה שלי היא מיצב תלוי מקום המורכב מפיסול, צילום, סאונד, וידאו וטקסט. חשבתי על החלל בתערוכה כסביבת חיים, ובסביבה יש מחוות שונות, אובייקטים שונים, מראות שונים שכל אחד מהם מפעיל את הצופה בדרך אחרת, ומעורר אצלו דבר מה אחר. בתערוכה הזו חשבתי המון על חלל מעבר, חלל שהוא בין לבין – כמו תחנת רכבת או שדה תעופה. המילה מעבר הנחתה אותי בבחירות שלי.
במרכז חלל התערוכה שלי עמד דוד שמש, רדי מייד, אחד לאחד עליו התנוסס שם החברה "אידיאל", ממנה שכרתי את הדוד לתקופת התערוכה. פרט לדוד הצגתי פסל סאונד המדמה מכשיר כריזה שקיים בגני עומר, בדיור המוגן, בביתו של כל דייר. ב8 וחצי בבוקר, כל בוקר, נערכת כריזה בה מתואר סדר היום של המקום, בעברית ובאנגלית. הכריזה פולשת אל הבית בקולי קולות והיחסים בין פנים וחוץ, בין אינטימי למוסדי, סיקרנו אותי מאוד. בתערוכה נשמעה הכריזה באנגלית אותה מקריאה שרה, חברה טובה של סבתא שלי המתגוררת בדיור המוגן.
בתערוכה הוצגו גם צילום ועבודת וידאו, המבוססים על חומרי גלם שצילמתי בגני עומר בהזדמנויות שונות. פרט לכך הופיעו בתערוכה חלון פתוח לרווחה הפונה לגג רעפים, פקקי אמבטיה שחוסמים פתחי שקעים (בדיוק אותו הקוטר!), שעון שבת של דוד השמש, מחברות חישובי הוצאות של סבתא שלי, ספסל מלתחה, פרגוד חצי שקוף ושני טקסטים המהווים חלק בלתי נפרד מהתערוכה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום שלי הוא שאף פעם לא יהיה משעמם. שעמום נורא מפחיד אותי. אני מקווה שאוכל להמשיך להתנסות, למצוא אתגרים אמנותיים-חינוכיים, לפרוץ את הגבולות של עצמי, וגם שאוכל למצוא מקום מסתור במקומות מוכרים כשצריך. אני שואפת לנוע תנועה מתמדת בין אזורי הנוחות לאזורי הצמיחה. להמשיך להיות בתנועה.
ברור לי שאמשיך ללמוד, אינני יודעת עדיין באילו מסגרות אבל אני מעוניינת להעמיק את המחשבה התיאורטית שלי ולהתרחב באזורים הקשורים בכתיבה ובספרות.
חוץ מזה אני רוצה להמשיך ללמד, אני לומדת כל העת מהתלמידים שלי ואני מקווה שכך זה ימשיך. מקווה כמובן שאוכל להחזיק סטודיו ליצור בו, לפתח הרגלי עבודה שהם לא רק תלויי חלל ומקום, ולהמשיך להתפתח ולהציג.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
בתור אחת שלמדה "מקצוע" ואז פנתה לאמנות, אני מכירה מקרוב את הלבטים הרבים שיש בבחירה באמנות, ואת הרגע הזה שבו השיקול הכלכלי, של הפרנסה, הופך להיות בסדר חשיבות שני. הקורונה מבחינתי עשתה רק טוב לשאלה על ערכה של האמנות ועל משמעותה. העצירה הזו שכולנו חווינו גרמה (אני חושבת) לכל אחד מאתנו להצטמצם ליסודות הכי בסיסיים של החיים, כלומר לאמוד בדיוק מה "יש", כאשר אין מרוץ ואין פקקים ואין שגרות ואין דפוסים. פתאום הריק הזה הציב את השאלה – מה משמעותי? מה חשוב? מה אהוב? אני חושבת שעבורי כאדם שעוסק באמנות השאלות האלה כל הזמן קיימות ואני משתדלת להשאיר תמיד את היד שלי על הדופק. אני נדרשת להשאיר ערוץ פתוח וקשוב לעצמי ולסביבה שלי כדי להצליח ליצור ממקום כן. אני חושבת הרבה על הפירמידה של מאסלו, ועל היחס ההיררכי בין רוח לבין חומר- קודם כל הגשמה עצמית או קודם כל התבססות כלכלית? נדמה לי שאני מגלה לאורך זמן שהדברים שלובים זה בזה. יצא לי לחשוב המון על "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל בעקבות הקורונה. דווקא ברגעי משבר קיצוניים, דווקא שאין כסף לאמנות ולתרבות, דווקא אז החשיבות והערך של חיים רוחניים עולה בעיניי. בדיוק ברגעים שבהם אין שובע, האמנות היא לא פריבילגיה בהכרח, אז היא יכולה להיות דבר מה חשוב ביום יום, שנותן משמעות בעת צרה, שנותן תחושה של ערך בחוסר הודאות המצמית.

ערוץ הוידאו של שלומית לק בקישור

ביאנקה אשל גרשוני

קצרים. המלצות הסופ"ש 10-12.9

בשבוע שעבר התלהבנו מהעובדה שנפתחו כל כך הרבה תערוכות בבת אחת, והנה השבוע תיבת האימייל שלנו שוב מפוצצת בהזמנות לתערוכות חדשות. מה נעשה שקשה כל כך לבחור? אם בפעם הקודמת התמקדנו בשלוש תערוכות, הפעם נביא לכם יותר – ובפורמט מקוצר ותמציתי. עכשיו האחריות עליכם – לאן תלכו?

שיהיה בהצלחה עם זה,

שני ורנר וצוות Talking Art

*ממליצים להתעדכן מראש לגבי ההנחיות לכל פתיחה

שגיא אזולאי

שגיא אזולאי, מתוך התערוכה "אריק", גלריה רו ארט, תל אביב

"אריק" תערוכת יחיד לשגיא אזולאי. אוצרת: מאיה במברגר

אחרי היצירה של שגיא אזולאי אנו עוקבים כבר כמה זמן, ואף ביקרנו אצלו בסטודיו עם כמה מהקבוצות שלנו. בתערוכה החדשה מתמקד אזולאי בדמותו של אריק מרחוב סומסום, או יותר נכון ברגע אחד בו אריק נתקע לבדו בעת הפסקת חשמל, הוא מביט מהחלון אל החשכה. הרגע הזה של הבדידות הפך למנוע לסדרת ציורים חדשה, עם אותן איכויות פיסוליות וחומריות המאפיינות את הציור של אזולאי.

פתיחה: חמישי, 10.9, בשעה 20:00. גלריה רו ארט, שביל המרץ 3, תל אביב.  אירוע פייסבוק בקישור

"התכנסות", שלוש תערוכות חדשות במוסררה

לא צריך הרבה – כשאומרים לנו שדיוי בראל מציג בתערוכה, אנחנו יודעים שזה יהיה טוב. ההומור והיצירתיות של בראל, הם תמיד סיבה מספקת ללכת לתערוכה. מעבר לכך, בית הספר מוסררה משלב וידאו, סאונד וצילום ובהתאמה גם התערוכה הזו, אשר מתמקדת בהשפעות הקורונה. בכך היא הופכת אולי לתערוכה הרלוונטית ביותר.

פתיחה: חמישי 10.9 בשעה 19:00. הגלריה החדשה במוסררה, הבניין ההיסטורי, רחוב הע"ח 9, ירושלים.

אירוע פייסבוק

 ״245״ תערוכת יחיד לאנה פרומצ'נקו. אוצר: יאיר ברק

נקודת המוצא לסדרת העבודות החדשה של פרומנצ'קו היא ההתקלות המקרית שלה בכוורת מס' 245, כוורת שמתה, ונזנחה בשולי הדרך. העיסוק במפגש הדורסני של האדם והטבע הוא אחד הנושאים החמים היום באמנות העכשווית, ומעניין לראות את הפרשנויות והטיפולים השונים שהנושא מקבל. פרומ'צנקו תציג עבודות פיסול, צילום ווידאו ארט.

פתיחה: שישי  11.9 בשעה 12:00. חלל הפרוייקטים של גלריה ברוורמן, הכניסה מרחוב אילת 33 / סמטת שלוש 6

Free Standing, תערוכת יחיד לאבנר לוינסון. אוצר: ירון הרמתי

אבנר לוינסון ידוע בזכות הפסלים גדולי הממדים שלו, ענקיים אפשר לומר. פסלי חמר (בעיקר) המתארים דמויות אנוש מעוותות, מגולדות ומגוידות. מה שכבש אותנו בתערוכה הזו, הוא דווקא השם שלה – מין משחק מלים על המושג נפילה חופשית – שבמקומו קבלנו "עמידה חופשית". זה הולם את הפסלים הכבדים כל כך, המטים לנפול, העומדים בכל זאת.

פתיחה: חמישי 10.9 בשעה 20:00. גלריה זימאק לאמנות עכשווית, ה׳ באייר 68, תל אביב.  אירוע פייסבוק

"בית פתוח", תצוגה ומכירת עבודות של ביאנקה אשל גרשוני

מותה של ביאנקה אשל גרשוני לפני כמה חודשים היה די מפתיע והותיר אחריו חלל עצוב. מאז מותה עושה המשפחה והגלריה המייצגת אותה את מרב המאמצים לשמר את שמה ואת מורשתה של האמנית הגדולה הזו. ביתה של גרשוני היה לכשעצמו יצירת אמנות, מין שעטנז של העבודות שלה ואוספים שליקטה במהלך השנים, וכולם חיו ונשמו איתה. אמנם, ממקורות יודעי דבר הבית כבר אינו במצבו הקודם, ובכל זאת זו הזדמנות נדירה להציץ אל מרחב המחיה / סטודיו / מוזיאון חי של אמנית חשובה כל כך.

לשני סופי שבוע בלבד, החל מחמישי 10.9. חנקין 4, רעננה.  אירוע פייסבוק

רוצים עוד? הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו וקבלו המלצות על כל התערוכות הכי חמות, ישירות לטלפון שלכם.  בקישור

אבנר לוינסון

אבנר לוינסון, Free Standing, גלריה זימאק, תל אביב

ויקטור היימן 1

יצירה טרייה. ראיון עם ויקטור היימן

עבור פרוייקט הגמר שלו נסע ויקטור היימן לאוקראינה, לכפר בו נולד וגדל, התוצאה היא סרט דו ערוצי שמהווה מעין שיר פרידה מהמקום ומסבתו שעוד גרה שם. כשחזר ארצה שלטים ורודים ועדינים קבלו את פניו בשדה התעופה והודיעו על הקורונה שרק אז החלה. בקרוב תפתח תערוכת הבוגרים בבית הספר שנקר, שם יצג את הפרוייקט שלו.
ראיון נוסף בסדרה "יצירה טרייה" עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.
שני ורנר

ספר קצת על מי אתה ומה אתה עושה
שמי ויקטור היימן, בן 26, מתגורר ברמת גן וסטודנט שנה ד' במחלקה לאמנות רב תחומית, שנקר. בימים אלה אני עובד על תערוכת הגמר שלי. המדיום שבו אני פועל כבר מהשנה השנייה ללימודים, הוא בעיקר וידאו ואם לדייק, הצבות וידאו.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
אני חושב שזה דבר מאוד לא מובן מאליו בעולם של היום, ללמוד דבר שבאמת מצליח לסקרן, לרתק ולרגש אותך. לפני תחילת הלימודים התלבטתי אם ללמוד אמנות או קולנוע. בחרתי ללמוד אמנות מכיוון שזהו מסלול שמאפשר להתנסות במגוון מדיומים כגון ציור, פיסול, הדפס וצילום. במבט לאחור, אני מבין שדווקא ההתנסות, במחלקה שהיא רב תחומית, אפשרה ליצור שילובים שלא היו מתאפשרים לי במקומות אחרים. חוץ מזה, זה נורא נחמד שבמקום בו למדתי, לא צריך להסביר שוב ושוב שאמנות זה לא רק ציור.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בהחלט כן. למזלי טסתי לצלם את החומרים לעבודה שלי ממש ברגעים הראשונים בהם העולם החל בהיכרות עם הקורונה. אני לא אשכח שעם הגעתי ארצה, בכניסה לנמל התעופה היו שלטים חביבים שהודיעו באופן מזמין ובצבעי פסטל על הקורונה, ובהם רק ביקש משרד הבריאות מהציבור ליצור קשר במידה ויש תסמינים. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה בטח יחלוף לפני שבכלל אבין שאני בישראל.
אני מאמין שהשפעות הקורונה על תהליכי העבודה משמעותיים בהרבה ממה שאני מצליח לזהות כרגע. אי היכולת לעבוד על עבודת הגמר שלך באופן רציף ולשקוע לתוכה אכן הפריעו לעבודה והאטו אותה משמעותית. אך ההשפעות המנטליות הן אלו שלדעתי פגעו יותר. אחד מהדברים המפרים ביותר בבית ספר לאמנות הוא השיח שנוצר בכל מקום. בין אם מדובר בשיח שהתפתח כתוצאה מתהליך יזום כמו שיעור ובין אם מדובר בשיח שנוצר במקומות לא רשמיים כמו הדשא ופינת העישון. המפגשים האלה הם בעיני קריטיים לתהליכי העבודה ולהצלחה שלה. אמנם ניתן לראות יצירות אמנות דרך הזום וגם לדבר על כך אבל אני מוצא ששיח דיגיטלי הוא פחות ישיר ופחות מפרה לעומת שיח ומפגש עם עבודות במציאות.

ויקטור היימן2

ויקטור היימן

מה תציג בתערוכת הסיום שלך?
תערוכת הסיום שלי היא הצבת וידאו, אשר כוללת הקרנה של שתי עבודות וידאו כאשר כל אחת מהן היא בעלת פס קול משלה. העבודה עוסקת בסבתא שלי ששמה אנה. עבורי העבודה היא מעין מכתב פרידה ממנה. טרבובליה – הכפר באוקראינה בו גרה סבתי, הוא מקום שאני מכיר היטב, גדלתי בו, ולמרות זאת את הנופים שאני רואה שם אני כמו זוכר מתצלומים ישנים.
טרבובליה הוא מקום שנראה כאילו קפא ונשאר בעבר. אני חוזר לשם כמקומי אך גם כזר. אופן הצבת העבודה בחלל בשני מסכים המוקרנים לעיתים במקביל ולעיתים לסרוגין, מאפשר לי ליצור מעין מקום ביניים, שמשלב בין המוכר והזר. גם הסאונד של הסרטים עוזר בכך משום שיצרתי סאונד נפרד לכל סרט. אני רואה סאונד בתור אלמנט לא פחות ויזואלי מתצלום או סרט. הסאונד מגלה לצופה אינפורמציה ואף מאפשר לו להשלים חלקים מהמידע הויזואלי. הסאונד בעבודה נחווה באופן שונה מנקודה לנקודה בחלל ומייצר חוויה חדשה בכל צפייה.

מה החלום? איך אתה רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום הוא לעשות סרטים. לאו דווקא במובן הקלאסי של כאלה המוקרנים בקולנוע אלא כאלה שהינם בעלי יכולת אמיתית לשנות משהו בעולם, סרטים שמאתגרים את המדיום וחוקרים אותו. אמנם אני חי ונושם וידאו לא מעט זמן בהתחשבות בגילי, עם זאת, בכל פעם שאני חוזר לשולחן העריכה אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. ואם חושבים על זה, יש עוד כל כך הרבה סצנות לצלם, קאטים לחתוך וסאונד להקליט. הייתי רוצה להמשיך ולהעמיק את העבודות שלי, אני רואה אותן גדלות, הופכות למורכבות יותר, מעניינות יותר ובעיקר בעלות השפעה.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אמנות לתפיסתי היא סוג של תיבת נח נצחית, תפקידה הוא לשמור, להוות מעין ארכיון ממנו אפשר לשלוף מידע. אך בשונה מארכיונים סטנדרטיים שתפקידם הוא לשמור את הידע ללא היכולת להתערב בו, אמנות מאפשרת לא רק לשמור אלא גם להגיב, לבקר ובכך לייצר זיכרונות חדשים, לספר נרטיבים שלא נשמעים ולשנות את התודעה כלפי דברים בעולם. לאמנות יש יכולת הישרדות מופלאה ולכן אני צופה שינוי של האמנות ותגובות מפתיעות מצידה למצב החדש. אמנות תמיד איתגרה את הגבולות של עצמה והמציאה את עצמה מחדש ולכן גם כאן, מול המגפה העכשווית היא תדע להמציא צורות חיים חדשות.

ויקטור היימן בבית סבתו, בעת צילום פרוייקט הגמר

אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה. המלצות הסופ"ש 4-6.6.20

בתמונה למעלה: רועי כהן, "אוהב אותך אבל מציאותי", תערוכת יחיד. ביתא ירושלים

כיאה למצב, עמימות מה עולה מתיאור שלוש התערוכות שבחרנו להמליץ עליהן השבוע, מפרוייקטים גרנדיוזים, לתערוכה שהקו המקשר היחיד בין העבודות שיוצגו בה הוא העובדה שנעשו בעת הסגר הקורונה, ועד לאמן צעיר שמשתמש בבקבוקי חימום, מפתח צינורות ונרגילה בשביל לדון ברב התרבותיות המקומית והשבריריות הטמונה בה.

כך או כך, בעוד מסתמן שלא נצא מכאן בקרוב, תערוכות השבוע קוראות לנו להרחיב את חלקת האמנות הקטנה שלנו ולנדוד אל מחוזות ואתרי אמנות שונים מעט (כלומר, בשבילנו התל אביבים שחיים בבועה.. לצאת מהעיר!)

שיהיה סופ"ש רגוע ובריא,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא