הגיעה העונה הזו בשנה – עונת תערוכות הבוגרים. זהו רגע השיא של שנות הלימודים באקדמיות ובתי הספר השונים והרגע בו הופכים הסטודנטים והסטודנטיות לחברים וחברות מן המניין בעולם האמנות והעיצוב הישראלי.
בתערוכות בוגרים, אפילו יותר מתערוכות רגילות, קשה לדעת מה נמצא בכניסה לחלל התצוגה. ריבוי הבוגרים והשילוב הרנדומלי בין אמנים שהחיבור היחיד ביניהם הוא שנרשמו במקרה לאותו בית ספר באותה שנה לא תמיד מחמיא לעבודות. ועדיין, זהו רגע מרגש של הבטחה גדולה – ומסקרן להצטרף אליו.

אמנות מתקשרת אצל רבים מאיתנו עם שחרור מוחלט מחוקים ומוסכמות – אותו "חופש יצירתי" מקודש שיש להגן עליו בחירוף נפש כאשר הוא בסכנה. תערוכות השבוע הולכות לכאורה בכיוון הפוך, הן מציגות את תוצריהם של מהלכים אמנותיים שמקורם במערכות של חוקים וכללים שמגיעים מהאמנים והאמניות עצמם. התוצאות מוכיחות ששחרור הוא לא ערך עליון בהכרח והחופש האמיתי יכול להמצא דווקא בתוך המסגרת.

בימינו נהוג לחשוב על ליצנים כעל מצחיקים ותו לו – בידור קליל ליום הולדת של ילדים או אתנחתא קומית בקרקס. אבל תפקידו המסורתי של הליצן הוא דווקא להשתמש בחזות הלא מזיקה והתמימה שלו ולהביא את האמת מהדלת האחורית. לתקוע עוגת קצפת בפניו של המלך המושחת. האמנים בתערוכות השבוע עושים שימוש בהומור, צבע וטכניקה בנראות כמעט ילדותית בכדי לחדור את שכבות ההגנה שלנו ולהגיע ישירות ללב. אולי ליצנים ואמנים אינם כה שונים אחרי הכל.

בזמן אחר או במקום אחר, צמד המילים "מרחב מוגן" יכול להשמע כמונח מעולם הטיפול או הרוח. אבל אחרי השבועיים שעברו עלינו המונח הזה כמובן נטען במשמעויות אחרות לגמרי. ככה זה במקומותינו כשגם מילים תמימות לכאורה כמו "שטחים" או "חללים" הן לא תמימות כלל ועיקר.
התערוכות המומלצות שלנו השבוע עוסקות במרחבים ממשיים ומטאפוריים מהבית החוצה וחזרה פנימה ועושות את מה שאמנות עושה מצוין – מספקות לנו מרחב שהוא גם מוגן ועוטף, אבל גם חשוף ופתוח לשאלות העמוקות ביותר.