בתוך המשבר המתמשך בו כולנו נתונים בשנה ומשהו האחרונה, "הישראליות" שלנו חשופה יותר מתמיד. פרחי בר כאלה – רגל אחת בעולם המערבי ורגל שניה במזה"ת, מוערכים ואהובים – שונים ומוגלים,

איך מחברים תחת כותרת אחת בין אמנית שהפיסול הצבעוני שלה במרחב הציבורי שבה את לב הציבור, לבין אמן-אינטלקטואל שמתייחס לרוח התקופה ולנעשה בחייו בשפה קומיקסית גרוטסקית, לבין צייר שחוזר לאותו שבריר דימוי שוב ושוב כדי לחלץ ממנו משמעות? קשה מאוד. אחת לכמה חודשים זה קורה, שלקט התערוכות המעולות שאנחנו רוצים להביא לידיעתכם, לא ממש נופלות תחת הגדרה אלגנטית אחת.
לא נורא, העיקר שבאמת מדובר בלקט משובח של תערוכות שממש לא כדאי לפספס, והן סיבה מעולה לצאת מהבית גם בימים האלה.

בשירו הקאנוני, כותב המשורר האנגלי הנערץ ג'ון דאן: "שׁוּם אָדָם אֵינֶנוּ אִי כֻּלּוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ; כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה; או אם לצטט משורר מקומי יותר:

הפמיניזם נחל מפלה קשה השבוע בארצות הברית, עם ההפסד של קמלה האריס. אמנם הניצחון של טראמפ הוא לא בהכרח על רקע מגדרי, ובכל זאת לראות סוף סוף אישה שולטת במעצמה

אלה הם ימים שבהם המציאות היא, אם להשתמש בשפה עדינה, ממש מחורבנת. לכן, אין זה מפליא שישנם אמנים המבקשים לעבור באמנותם למימדים אחרים – חלום, מיסטיקה או ריאליזם פנטסטי. אפשר לראות במהלך הזה בריחה מהמציאות, ואולי האמנים משמשים כאן כחוקרי ארצות או כאסטרונאוטים אמיצים, המציצים אל עולמות אחרים כדי להביא תשובה שתביא ריפוי ומזור לעולמנו. ונאמר אמן.

ציור הוא כנראה המדיום האמנותי הוותיק ביותר, לעתים גם המושמץ ביותר. לא פעם מכריזים על מותו של הציור או הויתור עליו לטובת מדיה חדשה, אבל זה אף פעם לא קורה וטוב שכך. יש בציור את היכולת להישאר נאמן למקורותיו העתיקים שמגיעים עד למערות הפרהיסטוריות – ועדיין להתעדכן כל הזמן ולהתאים את עצמו למציאות הטכנולוגית והרעיונית העכשווית. התערוכות בהמלצות השבוע פורצות כל אחת בדרכה את גבולות המדיום ומצעידות את הציור קדימה אל העתיד.