יצירה בעין הסערה. ראיון עם אסתר כהן

בתמונה למעלה: אסתר כהן, פטל רימון ולשון של זהורית, 2020

אסתר כהן מביטה באור של שעות הבוקר המוקדמות החודר מחלון המטבח שלה, ויוצרת על שולחן האוכל סדרה של ציורים לקראת תערוכה חדשה. בציורים משתלבים צמחים, סורגים, אותיות ושירה מקראית ועוסקים בריטואלים וביחסים בין הטבע למעשה ידי אדם, במפגש בין רוח לחומר.
ראיון וירטואלי עם שני ורנר

היי אסתר, מה שלומך? את עדיין מגיעה לסטודיו?
היי שני, אני מציירת יותר מתמיד ! אבל לא ביקרתי בסטודיו כבר כמעט חודשיים. מכיוון שהסטודיו לא בטווח המאה או החמש מאות מטר, הוא מבחינתי כמו ספינה בים שיום אחד עוד אשוב לשוט בה… הסטודיו שלי כרגע הוא שולחן האוכל במטבח והספה בסלון בבית.

איך נראית שגרת סטודיו בימי קורונה?
"הסטודיו" הוחלף ב"ספת המחשבות" בסלון, ו"שולחן העבודה" שהוא גם שולחן האוכל במטבח – מרחבים ליצירה בשילוב חיי המשפחה. אני עובדת ומפנה את הציורים כמה פעמים ביום לטובת ארוחות משפחתיות, הרבה מוזיקה ברקע שבן הזוג שלי משמיע וממקסס בין מאות התקליטים האהובים שלנו. שני הפטיפונים מסובבים עבר והווה מתמשך בצלילים ומקצבים מוכרים. אני מאד אוהבת לרקוד. גם כשאני מבשלת. אבל חשוב לי השקט לחשיבה ולעשייה. אז לעיתים אני עולה לגג של הבניין ומביטה בשמיים, סופגת קצת שמש… וחוזרת לצייר.

אסתר כהן, יעלה לשרשה, 2020

על מה את עובדת בימינו?
אני עובדת על סדרת רישומים חדשה שתוצג בגלריית נווה שכטר לתרבות ואמנות יהודית עכשווית. הסדרה עוסקת בריטואלים וביחסים בין הטבע למעשה ידי אדם, במפגש בין רוח לחומר. בין המילה הכתובה, התפילה, השירה והטבע.
לפני שחיינו השתנו ממגפת קורונה נפגשתי עם האוצרת שירה פרידמן בחלל העליון של הגלריה, וצילמתי. יש שם חלון גדול, הרבה אור, חתיכה קטנה של נוף של ים, ספה וסורג יפה מבטון. העלינו כמה רעיונות אבל משהו תפס את שירה בציור אחד שלי שנקרא "פטל רימון ולשון של זהורית" שבמקרה הזכיר את הסורג מבטון בגלריה. מאד מעניין וסימלי בעיניי שמאוחר יותר מצאתי את עצמי בהסגר בבית, ישובה על ספה בסלון שלי מול חלון גדול מלא אור, סורגים ועצים. לבסוף ציור אחד הפך לסדרה שלמה של רישומים המפגישים בין הסורג, המילה, ואלמנטים צמחיים המופיעים בפולקלור ובריטואלים ביהדות. בדרך כלל אני מוצאת הרבה השראה לציורים שלי במסעות וטיולים, בעיקר במדבר. יש בי צורך לנוע ולהיות במסע מתמיד, בטבע אני מוצאת את השקט והיופי המוחלט. מזה כמה שנים שאני בקשר עם גיא ארליך שהוא חקלאי מיוחד במינו המגדל צמחי בושם ומרפא באזור ים המלח ואני מאד מקווה שנשתף פעולה ביצירת מיצב בגלריה. מעניינים אותי במיוחד צמחים כמו מור, לבונה ובלסמון מקראי וצירופי אותיות ומילים בתפילה ובשירה אשר בהרבה מובנים באים במקום עבודת הקורבן והקטורת, בבחינת "ונשלמה פרים שפתינו". השירה מציעה סידור מחדש של השפה ומבטאת רחשי לב, בקשה לרחמים, סליחה וחסד.
במקביל אני לומדת קבלה אצל ד"ר נדין שנקר המופלאה, שאין לי מילים לתאר את ההשראה שאני מקבלת ממנה ומשאר התלמידים בקבוצה. עונג צרוף ! אני מרגישה שדרכה אנו "רוקדים" בין הפשט לסוד.

אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?
אמנות היא צורך. תמיד. העשייה תמשך, אבל לצערי סביר מאד להניח שהרבה יצטרכו לוותר על הסטודיו שלהם בעקבות משבר הקורונה. לוותר על הרבה דברים הדורשים מימון. ההשלכות הכלכליות כמו חותכות בבשר החי. רוב האמנים (ואני ביניהם) נותרו ללא פרנסה וזה לא מצב פשוט.

הסטודיו הוא מקום מחסה או מרגיש חשוף מתמיד?
הסטודיו הקטן שלי שימש פעם כמקום מפלט ומפגש. כעת, בימי קורונה המונח "סטודיו" או "חדר משלך" הפך ממקום מוחשי למושג מופשט יותר והתרחב עבורי לחדר שבתוך חדר, לחדרי חדרים ותודעות חבויות ונסתרות בתוככי המחשבה. השקט, הלמידה, הצמצום, והזמן הארוך שברשותי אפשרו את זה. מחד, אני אסירת תודה על כך ומאידך גם מחכה שכל המצב הזה יסתיים כבר. אני מוצאת את עצמי מציירת המון בימים וגם בלילות, אהובות עלי במיוחד השעות המוקדמות של הבוקר. בסלון ובמטבח שלנו יש חלונות גדולים הפונים לכיוון מזרח, ואור הבוקר חודר מבעד לעצים ויוצר צלליות על הקירות והווילונות. אני בוהה בצלליות המשתנות בכל יום, ומציירת. אולי בגלל זה הסדרה החדשה היא בשחור לבן. כלומר, בעיקר רישומים בעט כדורי שחור, כאשר מדי פעם מבליח צבע. לפעמים אני מרגישה שאני כמו "לוכדת פרפרים", לוכדת פרפרי מילים, אותיות, אורות, צלילים, צלליות וצורות בתוך החלל הביתי, בין קירות הבית לדף הלבן.

לאתר של אסתר כהן
טקסט של שני ורנר על עבודותיה של אסתר כהן