ארכיון הקטגוריה: אמנות עכשווית

פוליאנה אור

הישרדות ומרפא. המלצות הסופ"ש 12-14.8

בשנה החולפת סיקרנו כאן את התגובה המיידית של אמנים למשבר הקורונה.  ימים ספורים אחרי תחילת הסגר הראשון כבר אפשר היה לראות ברשתות השונות תגובות אמנותיות למצב החדש. כמה שבועות וחודשים אחר כך כולנו כבר התחלנו לחוות צורות חדשות של תצוגה והפצת אמנות – אם זה אונליין או במרחב הציבורי. אבל כעת, כשנה וחצי מאז פרוץ הקורונה לחיינו עושה רושם שאנחנו מתחילים לראות את התגובות הבשלות ביותר למצב, עם שלוש תערוכות קבוצתיות גדולות במרכזי אמנות רציניים, שהן לא "יומני קורונה" כמו שהן דרכו של עולם האמנות לעבד העולם החדש בו מצאנו את עצמנו כולנו.

במוזיאון פתח תקווה תערוכה המציגה את האמנות ככורח הישרדותי של ממש; במרכז אדמונד דה רוטשילד מבט על אמנות מתוך האטה וצמצום ובמרכז לאמנות עכשווית בערד תערוכה המעלה על נס את כוחה המרפא של האמנות.

מאחלים לכולנו שהדבר הזה ייגמר כבר, אפילו שהוא עושה אמנות טובה.
שני ורנר וצוות Talking Art

רגב עמרני

רגב עמרני מתוך התערוכה "הר הקסמים" המרכז לאמנות עכשווית, ערד

"הדרך שבה אנו שורדים", תערוכה קבוצתית. אוצרת: אירנה גורדון

בימי הסגר הראשון התעורר עיסוק רב בשאלה מה היא עבודה חיונית ומה לא – למי צריך להרשות להמשיך בעבודתם למרות הסיכונים ומי אפשר להסתדר בלעדיהם ועדיף שישארו בבית. במסגרת הדיונים וההחלטות נדחקו האמנות והתרבות לתחתית הסולם והוכרזו קבל עם ועדה כ"לא חיוניות". מוסדות התרבות היו הראשונים להסגר והאחרונים להפתח. התערוכה החדשה במוזיאון פתח תקווה מבקשת לערער על הקביעה הזו. העבודות בתערוכה קושרות בין אמנות – עשייתה וצריכתה – להישרדות של ממש, הן רוחנית והן פיזית. האמניות והאמנים בתערוכה אומרים למעשה את מה שאנחנו יודעים בחוש: אמנות היא לא רק חיונית אלא ממש הכרחית.

בהשתתפות: תמיר ארליך, ורדי בוברוב, איה בן רון, יסמין ורדי, אירית חמו, כרם נאטור, אנרי סאלה, אבי סבג, שרון פז, ישראל קבלה, עלית קרייז, אסף רהט.

באותו זמן יפתחו במוזיאון גם תערוכות יחיד של טל שושן ודפנה קפמן

אירוע פתיחה: יום חמישי, 12.8, 20:00, מוזיאון פתח תקווה, רחוב ארלוזורוב 30, פתח תקווה

אירוע פייסבוק

"מסת מנוחה", תערוכה קבוצתית. אוצרת: טלי בן-נון, אוצרת משנה: ליטל בר-נוי

בהתחלה, יש להודות, ההתכנסות בבית שכפה הסגר והמנוחה שבאה איתה היו די נעימות. קצב החיים האט ונרגע וגילינו מחדש את הבית והסביבה הקרובה. עם הזמן, ההתכנסות וההסתגרות הפכו קלסטרופוביות והשתוקקנו כבר לחזור לעולם שבחוץ. גם אמניות ואמנים מצאו את עצמם מסוגרים בבית, רחוקים מהסטודיות ומרחבי היצירה הרגילים שלהם ונאלצים ליצור בתנאים הביתיים מתוך צמצום חומרי ומרחבי. העבודות  בתערוכה במרכז אדמונד דה רוטשילד היפה והחשוב, הן פירות הצמצום הזה – עבודת סאונד שהוקלטה בבית, עבודת רקמה עמלנית, אבנים מגולפות ועוד – הרחק מהמחוות הגדולות ו'אפקט הוואו'. אבל אם דיברנו בהמלצה הקודמת על חיוניותם של אמנים הרי שפה היא בדיוק מתגלה – ביכולת להוציא מהמחסור והאילוץ אמירה אישית, אינטימית ומעוררת הזדהות.

בהשתתפות: איציק גיל אביזוהר,  פוליאנה אור, תמיר ארליך, נינה טראוב, נעמה לינדנבאום, תמרה סטראנו,  קובי עמיאל

אירוע פתיחה:  יום חמישי, 12.8, 20:00, מרכז אדמונד דה רוטשילד, שדרות רוטשילד 104, תל אביב

אירוע פייסבוק

"הר הקסמים" תערוכה קבוצתית. אוצרים: לאה אביר, בר ירושלמי

בשיח הפנים אמנותי יש לעתים נימה מעט מתנשאת, שלא לומר מזלזלת, ברעיון של אמנות כמרפאת. אמנות ככלי טיפולי, כמו תרפיה באמנות למשל, נחשבת כביכול לנחותה יותר מ"האמנות הטהורה". אותו סיפור ישן של "אמנות לשם אמנות". התערוכה החדשה במרכז האמנות העכשוית המוצלח בערד מבקשת לקבל השראה מעברה של ערד כעיירת מרפא מדברית ולהעלות על נס את כוחה המרפא של האמנות שהיא בעצם יכולתה לרדת ממגדל השן ולצאת מהקוביה הלבנה ולגעת בחיים עצמם. עבודת וידאו של איה בן רון העוקבת אחרי מאושפזים במצב קשה, ציור קיר של מאיר טאטי החוזר לטראומה של אסון פסטיבל ערד והעבודות הנוספות בתערוכה בוחרות לשלוח יד לצופה ולהציע משען ומרפא בשעה שנראה שהעולם זקוק להם יותר מתמיד.

בהשתתפות: אניסה אשקר, דגנית בן אדמון, איתן בן משה, איה בן רון, הדסה גולדוויכט, ניב גפני, שיראל הורוויץ, מאיר טאטי, סשה טמרין, סמדר לוי, רגב עמרני, דן פרברוף ודוד בהר פרחיה, טליה קינן, ישי שפירא קלטר

באותו זמן תפתח במרכז גם תערוכת יחיד של יולי צרפתי שאצרה לאה אביר.

אירוע פתיחה:  יום שישי, 13.8, המרכז לאמנות עכשווית בערד, בן יאיר 28, קומה א' , ערד

הסעה מתל אביב תצא בשעה 10:00 ליד ביתן הלנה רובינשטיין.  בהרשמה מראש בקישור

אירוע פייסבוק

תמיר ארליך

תמיר ארליך מתוך התערוכה "הדרך שבה אנו שורדים", מוזיאון פתח תקווה

מכירת קיץ 2021 אמנות ישראלית לבית

גלריה אלמסן וTalking Art- שמחים לבשר על שיתוף פעולה ומכירת אמנות קייצית ומרעננת.
עשרות יצירות של אמני הגלריה ואמנים אורחים במגוון מדיומים וטכניקות.
ציור, הדפס, תחריט, פיסול וצילום של אמנים ישראלים מהשורה הראשונה והכל במחירים נוחים.

לקראת החגים ובכלל, בואו להתחדש באמנות ישראלית מקורית ולהתרענן איתנו על כוס בירה צוננת.
המכירה תתקיים בשלוחה אלמסן הרכבת שברחוב הרכבת 4, תל אביב, בין התאריכים: 5-7.8

שעות הפתיחה:
יום חמישי 17 – 22
יום שישי 10 – 16
יום שבת 17 – 22

האמנים המציגים: אלימה, יאנה אר, שי אריק, מירב שין בן אלון, טלי בן בסט, אסנת בן דב, מיכה בר-עם, דרורה דומיני, אלמה מיה הדס, עדי ויצמן, שאדי טואפרה, מיכל סופיה טוביאס, אביטל כנעני, אורי כרמלי, נטע לאופר, ארנסטו לוי, אנה מירקין, מרגלית מנור, שחר סיון, פנחס עזרא, פנחס עשת, אורית פורת, רוני פקר, יאיר פרץ ורני ששון.

מחכים לראותכם,
יניב לכמן
שני ורנר

חדשות אוגוסט 2021

הקיץ, החופש הגדול, החום – כל אלה לא מפחידים אותנו, להפך!
יש לנו המון חדשות מרגשות בשבילכם.

* מכירת אמנות ישראלית במחירים נוחים
* סיור חדש בנווה שאנן
* הנחה מיוחדת לסיורים פרטיים למשפחות

כל הפרטים לפניכם.
מחכים לדבר אמנות אתכם, גם בקיץ
שני ורנר וצוות Talking Art

ציור קיר של KNOW HOPE בשכונת נוה שאנן

סיור חדש!
13.8 אמנות חדשה בנווה שאנן
שכונת נווה שאנן נבנתה על פי תכנית של יוסף טישלר בצורה של מנורת שמונה קנים מתוך אידיאל ציוני של עיר גנים. ברבות השנים הפכה למרחב מדורדר מבחינה עירונית בין השאר בעקבות הקמת התחנה המרכזית החדשה והגירה של מבקשי מקלט ומהגרי עבודה ממדינות רבות.
בסיור זה נגלה יחד את היופי הנסתר בשכונה ואת הכוחות התרבותיים והאמנותיים הפועלים בה. סטודיואות של אמנים, מיזמי תרבות עצמאיים, גלריה עירונית, מרכז מסחרי לאמנות, אמנות רחוב וגם קולינריה מקומית.
נדבר על תהליכים עירוניים דוגמת בניית מרכז התרבות של בת שבע והגלריה העירונית שמעודדים מתוך הבנה של התחדשות עירונית דרך תרבות.
הסיור בהדרכת האוצר עברי באומגרטן
רכישת כרטיסים ופרטים נוספים בקישור

5-7.8 מכירת קיץ 2021
שיתוף פעולה חדש ונחמד עם גלריה אלמסן. "מכירת קיץ" – יצירות אמנות מקוריות של אמנים ישראלים מעולים במחירים של עד 5,000 ש"ח.
לקראת החגים ובכלל, בואו להתחדש באמנות ישראלית מקורית ולהתרענן איתנו על כוס בירה צוננת.
המכירה תתקיים בשלוחה אלמסן הרכבת שברחוב הרכבת 4, תל אביב, בין התאריכים: 5-7.8
האמנים המציגים אלימה, יאנה אר, שי אריק, מירב שין בן אלון, טלי בן בסט, אסנת בן דב, מיכה בר-עם, דרורה דומיני, אלמה מיה הדס, עדי ויצמן, שאדי טואפרה, מיכל סופיה טוביאס, אביטל כנעני, אורי כרמלי, נטע לאופר, ארנסטו לוי, אנה מירקין, מרגלית מנור, שחר סיון, פנחס עזרא, פנחס עשת, אורית פורת, רוני פקר, יאיר פרץ ורני ששון.
שעות פתיחה: יום חמישי 17 – 22, יום שישי 10 – 16, יום שבת 17 – 22
פרטים נוספים בקישור

סיורי קיץ במחיר מיוחד לזוגות ומשפחות
בקיץ הזה מדברים אמנות!
אחרי השנה ההזויה הזאת, אנחנו שמחים לפרגן לכל הילדים בחופשה, ולכל ההורים באשר הם.
כל סיורי הגלריות ואמנות הרחוב שלנו במחיר מיוחד לזוגות ולמשפחות.
בהזמנת סיור פרטי.
מחכים לדבר אמנות אתכם!
להזמנת סיור צרו קשר

אסנת בן דב, ללא כותרת, 2021 עבודה במכירת קיץ

נשים 2021. המלצות הסופ"ש 24-26.6

מה זו אמנות נשית ב2021? האם אפשר או יש צורך עדיין לאפיין אמנות כזו? בכל ניסיון לתת מענה קונקרטי לשאלות האלה יהיה איזה ניחוח אנכרוניסטי. ועם זאת, שלוש אמניות מציגות בתערוכות המומלצות הפעם שיש בהן כמה מאפיינים משותפים. שילוב בין חקירה מעמיקה לבין תוצר אסתטי ומלוטש; חיבור חסר פשרות בין האישי לפוליטי; והקבלה בין ארכיטקטורה לגוף. מובן שאין בזה כל ניסיון לסיכום או לניסוח תשובה מוחלטת אבל אולי בחינת הקשרים האלה יכולה לתת מענה כלשהו או לפחות להניע התחלה של מחקר עכשווי בנושא. אנחנו בכל מקרה שמחים להמליץ על תערוכות של שלוש אמניות מעולות עם בונוס חשוב שכולן מוציאות אותנו מתל אביב, אל מחוץ למרכז העניינים המובן מאליו, עם דגש על ירושלים שמתחילה להסתמן כיעד חם לאמנות עכשווית.

במרכז מעמותה בבית הנסן מציגה שגית מזמר מהלך אמנותי רחב ועמוק הנוגע בנושא כואב; בסדנאות האמנים בירושלים מביטה אורית ישי על ירושלים ורואה גוף פצוע; במוזיאון וילפריד נבט יצחק חוזרת אל מעלליה הישנים, מפרקת ומרכיבה את אוסף המוזיאון במיצב וידאו מונומנטלי; ובפינת הבונוס גלריה שיתופית חדשה ומסקרנת בבית אליאנס בירושלים.

מאחלים לכולנו סוף שבוע של כוח נשי ובכלל,

שני ורנר וצוות Talking Art

"זהב חלוד", תערוכת יחיד של אורית ישי. סדנאות האמנים, ירושלים

"אמא אופיום", תערוכת יחיד של שגית מזמר. אוצרות: סלה-מנקה

להגיד על שגית מזמר שהיא אמנית רב תחומית זה אנדרסטייטמנט. בין השאר עובדת מזמר בציור, רישום, פיסול ו-וידאו. בנוסף היא עוסקת גם באוצרות, ואם כל זה לא מספיק אז היא גם פסיכולוגית מוסמכת. כך שאפשר להבין שהיא ניגשת ליצירת תערוכה מהזווית הרחבה ביותר שאפשר. הפעם בוחנת מזמר את הנושא הכואב והנפיץ של התמכרות לסמים ועושה זאת במגוון הכלים המעניין שרכשה. נקודת המוצא שלה היא מחקר שערכה בשימוש היסטורי וטקסי באופיום וגם בראיונות ושיחות עם מכור לסם. השילוב עם קולקטיב האמנות הרדיקלי והוותיק סלה-מנקה הוא מתבקש ומסקרן. התוצאה מבטיחה להיות רחבת היקף ומעמיקה, אך גם רגישה ונוגעת ללב.

אירוע פתיחה: יום רביעי, 23.06, 19:00 מרכז מעמותה בבית הנסן, רחוב גדליהו אלון 14, ירושלים. אירוע פייסבוק

"זהב חלוד", תערוכת יחיד של אורית ישי. אוצר: דביר שקד

העיר ירושלים היא כבר מזמן לא "ירושלים של מעלה". העיר הקדושה שמכונה במקורות "משוש תבל" עוברת תהליך אינטנסיבי של חידוש עירוני אחרי שנים של הזנחה והתוצאה בשטח היא אתר בניה אחד גדול. אורית ישי מתבוננת בעיר הפצועה ורואה בה גוף חי, כזה ששלל הסכסוכים שהיא עומדת במרכזם – הדתי, הלאומי והפוליטי – עושים בו כבשלהם ולא נותנים לו מנוחה. באמצעות צילום מטופל וקולאז'ים צילומיים מציגה ישי "ירושלים של מטה" כזו שמושפעת מאוד מהחיים עצמם שרוחשים בה מתחת ומעל לפני השטח. התזמון עם מה שעבר על כולנו לפני כחודש נותן לתערוכה טאץ' אקטואלי מצמרר. המזל הוא שהמגע הייחודי של ישי הופך הכל לאסתטי ומרהיב ומספק בכל זאת איזושהי נחמה קטנה.

באותו ערב תפתח במתחם גם התערוכה "ארץ פצועה" של האמנית אריאן ליטמן, באוצרות גליה בר אור.

אירוע פתיחה: יום רביעי, 23.6, 20:00, סדנאות האמנים, רחוב האומן 26, קומה 3, אזור התעשייה תלפיות, ירושלים. אירוע פייסבוק

״זיכרון דברים״, תערוכת יחיד של נבט יצחק. אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י

אם דיברנו בהמלצה הקודמת על החיבור בין אסתטי למצמרר, אין הרבה שעושים את השילוב הזה בצורה מדוייקת כל כך כמו נבט יצחק. עבודות המיצב המונומנטליות, המשלבות בין וידאו לאובייקט, כבר היו לשם דבר וקנו ליצחק פרסום עולמי. כעת היא מגיעה למוזיאון וילפריד היפה בקיבוץ הזורע, משתלטת על כל חלליו והופכת את אוסף המוזיאון עצמו לחומר גלם בעבודה חדשה ושאפתנית. מערכת היחסים ההיסטורית בין מוזיאון לאספן ידועה כטעונה והיא נוגעת בפוליטיקה של אמנות, כסף וכמובן לא מעט אגו. כמוזיאון שהתבסס בהקמתו על אוספיו של אספן ספציפי, מערכת היחסים הזו עומדת בתשתיתו של מוזיאון וילפריד ישראל עוד מתחילתו. כעת מבקשת יצחק לפרק ולהרכיב מחדש את הקשר הסבוך הזה ועושה זאת בדיוק בשפתה הייחודית הנעה בין המרהיב למעורר המחשבה. מעניין לחשוב על התערוכה הזו גם ביחס לטלטלה שעבר המוזיאון עם הפריצה והפגיעה באוסף שהתרחשה לא מזמן.

אירוע פתיחה: יום שישי, 25.6, 12:00, מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע. אירוע פייסבוק

פינת הבונוס: "גן בעדן", תערוכה קבוצתית והשקת גלריה "תפוז". אוצרים: טליה פרי ודוד (דוכי) כהן

קבוצת בוגרות ובוגרים של בית הספר הגבוה לאמנות "פרדס" החליטו לא לחכות שיעשו להם מקום בעולם האמנות של אחרי האקדמיה, אלא ליצור את המקום הזה בעצמם והקימו את הגלריה השיתופית "תפוז". גלריות עצמאיות ושיתופיות תמיד מרגשות אותנו ואופיו המיוחד של בית הספר מבטיח שהתפוז לא יפול רחוק מדי מהעץ. יהיה מעניין

בהשתתפות: מירב אל-עיני, טל אקשטיין, חמוטל בר כהן, ריקה גרינפלד, דוד (דוּכי) כהן, שלומית לב-רן, אלקנה לוי, הילה מדינה אמיר, אימרי פניאל, טליה פרי וקלוד משה קמון
באותו ערב יציינו בבית אליאנס את פתיחת אירועי הקיץ של מתחם התרבות הפועל במקום עם עוד תערוכות ואירועים.
אירוע פתיחה: יום רביעי, 23.6, 20:00, בית אליאנס, כי"ח 5, ירושלים
אירוע פייסבוק פתיחת גלריה תפוז
אירוע פייסבוק אירועי קיץ בבית אליאנס

״זיכרון דברים״, תערוכת יחיד של נבט יצחק. מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע

תערוכות רצות והתחלות חדשות. המלצות הסופ"ש 29.4-1.5

צוואר הבקבוק שנוצר עם פתיחת אתרי האמנות מתחיל להשתחרר ונדמה שעולם האמנות המקומי נכנס לאיזה איזון מבורך שחיכינו לו כל כך. לצד השגרה המתוקה מגיעות בשורות מרגשות כמו בואה של האמנית יאיוי קוסאמה למוזיאון תל אביב וכל זאת יוצר תחושה אופטימית של חגיגת הרוח, והאמנות כמובן.
שתיים מהתערוכות המומלצות שלנו השבוע אמנם נפתחו כבר אבל בחרנו לכתוב עליהן בכל זאת כי היה חשוב לנו שדווקא לא תפספסו אותן. לאיזון פינקנו אתכם בפינת בונוס כפולה שכל כולה התחלות חדשות וטריות.

בבית הנסן תערוכה שהיא חוויה לימודית לקהל וגם לאוצרי התערוכה עצמם; בגלריה העירונית בכפר סבא נמשך הפרויקט המונומנטלי של דפנה טלמון ומכניס את הקהל אל אחורי הקלעים של תרבות הצריכה; ובפינת הבונוס – פתיחת חלל חדש נוסף לגלריה אלמסן המוצלחת ותערוכת בזק למצטרפים החדשים לצוות הגלריה השיתופית בנימין.

מאחלים לכולנו סוף שבוע של ניצחונות,

שני ורנר וצוות Talking Art

"MIC – Made in China", תערוכת יחיד של דפנה טלמון. הגלריה העירונית כפר סבא

“ראש רוח", תערוכה קבוצתית. אוצרים.ות: גליה אלטרץ, עברי באומגרטן, יעל בן עמי, ליאן וולף, אילה מוזס, נועה מירו, סתיו פרימו, אביב צוקר

לאחרונה אנו עדים לשני תהליכים מעניינים שקורים בעולם האמנות המקומי, שניהם קשורים ללימודי האמנות עצמם. האחד הוא כניסתו של מקצוע האוצרות לאקדמיה – אם עד לא מזמן אוצרות ואוצרים נוצרו מתוך עבודה ומחקר עצמאיים ומתוך השתפשפות בשדה, הרי שהיום אנחנו רואים עוד ועוד קורסים ותארים באוצרות בתוך האוניברסיטאות והאקדמיות הגדולות ובוגריהם הולכים ומשתלבים בעולם האמנות בצאתם.
התהליך השני הוא הפיכתה של תקופת הלימודים באקדמיה לאמנות מחממה סגורה ומבודדת לזמן בו הסטודנטים מתבקשים ומבקשים בעצמם להתערב בעולם האמיתי בדרכים שונות. דוגמא טובה מהזמן האחרון היא פתיחתה של הגלריה החדשה של סמינר הקיבוצים במרכז העיר והאירוע הגדול שקיימו הסטודנטים שלהם בשדרות רוטשילד.
התערוכה המסקרנת בבית הנסן היא פרוייקט הגמר בקורס אוצרות במסגרת לימודי התואר השני במדיניות ותאוריה של האמנויות בבצלאל והיא במידה רבה תוצר של שני התהליכים האלה – רשימת האמנים והאמניות המרשימה והאוצרות הקולקטיבית מראים בדיוק מה מסקרן בהם, ומסמנים עידן חדש אולי באוצרות המקומית.
בהשתתפות: מאיה אטון, מאיה גולד, גיא גולדשטיין, כרמי דרור, גיא הדני, ענבל הופמן, אמירה זיאן, דור זליכה לוי, אביטל כנעני, תמר לוינסון, יוסי מרק, יהודית סספורטס, מורן קליגר, אלהם רוקני, מעין שחר, פאטמה שנאן
איפה ומתי:  בית הנסן, רחוב גדליהו אלון 14, ירושלים
אירוע פייסבוק  הכניסה חופשית אך מותנית בהרשמה מראש בקישור

"MIC – Made in China", תערוכת יחיד של דפנה טלמון. אוצרת: הגר רבן

דפנה טלמון לא עוצרת. רק לאחרונה סיימה מסע לאורכה ולרוחבה של הארץ במסגרת פרוייקט "אוטו המתנות" בו הציעה לקהל למסור חפצים ישנים שלהם כמתנות ולקבל אחרים במקומם בהפתעה. כעת היא ממשיכה להתבונן באופן ביקורתי, אירוני ושנון על תרבות הצריכה ומגיעה לגלריה העירונית בכפר סבא שם היא חוברת לאשת אמנות בלתי נלאית אחרת – האוצרת הגר רבן (לשעבר בריל) שהתמנתה לא מזמן לאוצרת של הגלריה. בתערוכה החדשה מכניסה אותנו טלמון אל אחורי הקלעים של תרבות הצריכה, והופכת את הקהל למשתתף אקטיבי בפרויקט, שלא לומר לפועלים מן המניין במפעל אריזת המתנות שלה. חלל הגלריה יחולק לעמדות עבודה וכמו בכל סדנת יזע שמכבדת את עצמה המבקרים יקבלו הדרכה קצרה והופ לעבודה… כמובן שהאמנית אינה מוותרת על "הטאץ' הטלמוני" וחוץ מהקהל המזדמן תשתף פעולה עם תושבי העיר, עיריית כפר סבא ומרכז לקיימות. אי אפשר שלא להתרשם מהמהלך ארוך הטווח והמנומק שטלמון פורשת בעבודתה בשנים האחרונות ומסקרן להמשיך איתה את המסע.

איפה ומתי בשעות פעילות הגלריה: ימים א'-ה' 09:00-20:00, גלריה עירונית כפר סבא, בית רייזל, רח' גאולה 12, כפר סבא
אירוע פייסבוק

פינת הבונוס א': פתיחת שלוחה חדשה לגלריה אלמסן

גלריה אלמסן היא אחת החביבות עלינו ביפו והיא דוגמא טובה למה שדיברנו עליו בהמלצות השבוע שעבר – גלריה קטנה וצעירה שלא נותנת לגילה או מידותיה להשפיע על שאפתנותה. כעת היא מתקרבת למרכז העניינים עם חלל תצוגה ומכירה נוסף ברחוב הרכבת המתחדש וזו ממש סיבה למסיבה.

איפה ומתי: יום שישי, 30.4, 12:00, אלמסן הרכבת, רחוב הרכבת 4, תל אביב
אירוע פייסבוק

"והרי החדשות" תערוכת פופ-אפ קבוצתית. אוצרות: דינה לוי, שלומית ליוור

לפני מספר חודשים התפרסם קול קורא להצטרפות חברים חדשים לקולקטיב האמנים של הגלריה השיתופית בנימין. משהסתיים תהליך הבחירה מציגים בגלריה את התוספות החדשות לצוות בתערוכת בזק לסוף שבוע אחד בלבד. הזדמנות מצוינת להכיר קולות חדשים שבודאי עוד נשמע מהם.

בהשתתפות: אתי לוי, בועז טורפשטיין, דניאל מנו-בלה, טל הפנר, עדי הופמן, עירית בראל בסן

איפה ומתי: יום חמישי, 29.4, 20:00 התערוכה תעמוד עד יום שבת 1.5, גלריה בנימין, שביל המרץ 5, תל אביב
אירוע פייסבוק

דניאל מנו-בלה, מתוך התערוכה "והרי החדשות", גלריה בנימין, תל אביב

 

 

יצירה בעין הסערה. ראיון עם מיכל סופיה טוביאס

האמנית (והמדריכה המהוללת שלנו!) מיכל סופיה טוביאס ניצבה בפני אתגר לפתח טקטיקות וטכניקות יצירה חדשות בשל מגבלות הקורונה והקושי להשיג את חומרי היצירה הרגילים שלה. מעבר לכך, לאחרונה הציגה מיצב צילומי בו השתמשה בדימויים מתערוכה קודמת, באופן כזה שהדמויות המצולמות נראות כאילו הן חופרות מנהרה אל תוך תאטרון נגה הסגור. החזרה לעבודה ההיא "עתות קריסה" נראתה רלוונטית מתמיד. 

ראיון עם שני ורנר

היי מיכל, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?

תקופה מורכבת אבל מלאה בלימוד, כך שהתחושה מאד מעורבת. משהו ביחסים של פנים וחוץ קיבל מבחינתי תפנית מאד מעניינת בעקבות התקופה הזאת ואני מקווה שאחרי שזאת תעבור (ובאמת שכבר תעבור!) אדע לשמור על איכויות מסוימות שהיא אפשרה לי.

ספרי לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?

אז באותה הרוח של התשובה הראשונה, אני מרגישה שהקורונה נתנה לעשייה שלי מתנה שלא הייתי מאפשרת אותה לעצמי בכל רגע נתון אחר. בתקופת הסגר הראשון, כשעוד לא היה ברור אם ואיך מלמדים בזום וכשכמובן כל סיורי האמנות שלנו הוקפאו – כל הפרנסה שלי עצרה מלכת. היה בזה משהו מאיים ומפחיד אך יחד עם זאת הפיתוי של ללכת כל יום לסטודיו ולהיות שם מבוקר עד ליל היה חזק יותר מכל הפחדים, ובפעם הראשונה בחיי מימשתי את הפנטזיה הכי גדולה שלי כאמנית ופשוט הייתי כל היום בסטודיו. העצירה המוחלטת של החיים אפשרה לי להתכנס פנימה ולחקור את מה שמעניין אותי ברמה הכי טוטאלית ועמוקה שיש, וממש כמו בריטריט שהיתי עם עצמי ועם החומרים עד שיצא עשן לבן בצורת סדרת מונופרינטים (הדפסים חד פעמים) חדשה שמבחינתי מאחדת תחתיה את כל מה שמעסיק אותי היום. האפשרות לפצח ולגלות טכניקות נוספות בתוך העשייה שלי קשורה מאד גם בשקט שהקורונה יצרה ברעשי הרקע של החיים אבל גם במגבלה שהייתה בזמנו ברכישת ציוד וחומרים. גם אם חשבתי לעצמי שאני צריכה חומר אחר או שחסר לי ציוד, זה היה מצב שהייתי צריכה לעבוד איתו. כמו שקורה לעיתים קרובות, ולא רק באמנות, דווקא המגבלה היא זו שמזקקת ומכריחה להתעמת עם הפער שבין מה דבר באמת צריך כדי להתקיים לבין מה אני חושבת שהוא זקוק לו. כמובן שלא הכל היה קל ופשוט כל הזמן אבל בסופו של דבר אני מרגישה הכרת תודה על תקופה שברור שלרגעים עוד אתגעגע אליה.

מיכל סופיה טוביאס, אמא סלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

לאחרונה השתתפת באירוע "מרימים את השאלטר" בשכונת נגה. הצגת שם מיצב צילומי שונה מהפעולה הפיסולית המוכרת שלך. תוכלי לספר לנו על המעבר מפיסול לצילום או על הקשר ביניהם?

האירוע של ״מרימים את השאלטר״ ביוזמת עיריית תל אביב-יפו ובאוצרותה של מיטל מנור, היה הזדמנות מפתיעה ולא צפויה בכלל לחזור למדיום של הצילום ממקום אחר. היחסים שלי עם צילום בעצם קדמו ליחסים שלי עם הפיסול. לפני התואר השני שלי בבצלאל למדתי במחלקה לצילום במוסררה ובמשך כמה שנים טובות עסקתי רק בצילום. בזמנו אפילו צילמתי רק עם מצלמת פורמט בינוני (7×6) אנלוגית ושתי תערוכות היחיד הראשונות שלי היו צילומיות. באיזשהו שלב הרגשתי שמיציתי. לא יכולתי להמשיך להיות כל כך פסיבית ביחס למה שאני עושה ובמקום להתבונן בשקט בחורים בקירות ואז לצלם אותם, התחלתי לבנות את הקירות בעצמי ולפסל בתוכם חורים. אחר כך הצטרפו גם האנשים והרקדניות.

בכל אופן, אם נחזור להצבה הצילומית בנגה – אני מרגישה שזה עוד סיבוב בתוך צורת האינסוף. כשמיטל מנור האוצרת פנתה אלי לא הבנתי איך הפסלים הגדולים שלי יכולים להתאים לסיטואציה של ערב אחד. אבל מהר מאד הבנתי שזו בעצם הזמנה למחשבה משחקית יותר, הזדמנות לשבור את מה שאני כבר מכירה. בהסתובבות בשכונה מיד קלטתי את הקופות הנעולות של תיאטרון גשר והיה לי חשוב להפנות זרקור למצב של התרבות, לקריסה שלה באם המדינה לא תגיש לה עזרה. תיאטראות ומוסדות תרבות נעולים כבר כמעט שנה ורציתי שבפעולה מדומיינת גופים יחפרו מנהרה ויכבשו בחזרה את מה שגם חשוב. סטייל המהפכה הצרפתית.

הבחירה להציב שם דווקא את הדימויים של האנשים בתוך הפסל שלי קיר מס. 2 (עתות קריסה) הייתה נראית לי הכי טבעי. גם בגלל הפורמט והאדריכלות של הקופות הנעולות של תיאטרון גשר אך גם ובעיקר בגלל התוכן של העבודה שהיה נראה לי משותף. הפסל שהצגתי באוסף קופפרמן ב-2018 הוא מחווה פיסולית וגופנית לרישום של משה קופפרמן שעסק בקריסה. קריסה של הגוף, של תרבות, של הדמוקרטיה. או איך שקופפרמן אמר: "נשאלתי: הכל קורֵס תחתיו? הכל מתמוטט? לא. לא הכל ולא בכל מקום. אבל הרבה. מספיק כדי שה'קריסה' תצוין כמאפיינת את הזמן הזה. כזאת תחושתי".

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?

בגלגול הזה יוצא שאני תמיד מתגעגעת לחלל הרואה של ג׳יימס טורל שנמצא בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל. יש לי ממש כיסופים אליו. כירושלמית לשעבר החלל הרואה היא עבודה שגדלתי בתוכה. כיס צידי בציר הזמן והמרחב בו אפשר להתרווח מול השמיים והאינסוף מבלי להיבהל. יש בעבודה הזאת של טורל יחסים מאוזנים בין הגוף האנושי לכוחות האדירים של הטבע. נכון שזה ממש כאן וקרוב ולא הלכתי רחוק, אבל זה מה שמבליט את הקושי של התקופה הזאת. בסופו של דבר אני חושבת שאני בעיקר חולמת ומתגעגעת לחופש התנועה שלנו כמו החופש והזכות להתפרנס בכבוד. אבל זאת כבר תשובה לשאלה אחרת.

איזו יצירת אמנות מפורסמת מתאימה למצב?

אחד מהתאים של אבשלום. מלונית קורונה לאדם אחד.

האתר של מיכל סופיה טוביאס בקישור

מיכל סופיה טוביאס, איילה בסלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

ויקטור היימן 1

יצירה טרייה. ראיון עם ויקטור היימן

עבור פרוייקט הגמר שלו נסע ויקטור היימן לאוקראינה, לכפר בו נולד וגדל, התוצאה היא סרט דו ערוצי שמהווה מעין שיר פרידה מהמקום ומסבתו שעוד גרה שם. כשחזר ארצה שלטים ורודים ועדינים קבלו את פניו בשדה התעופה והודיעו על הקורונה שרק אז החלה. בקרוב תפתח תערוכת הבוגרים בבית הספר שנקר, שם יצג את הפרוייקט שלו.
ראיון נוסף בסדרה "יצירה טרייה" עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.
שני ורנר

ספר קצת על מי אתה ומה אתה עושה
שמי ויקטור היימן, בן 26, מתגורר ברמת גן וסטודנט שנה ד' במחלקה לאמנות רב תחומית, שנקר. בימים אלה אני עובד על תערוכת הגמר שלי. המדיום שבו אני פועל כבר מהשנה השנייה ללימודים, הוא בעיקר וידאו ואם לדייק, הצבות וידאו.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
אני חושב שזה דבר מאוד לא מובן מאליו בעולם של היום, ללמוד דבר שבאמת מצליח לסקרן, לרתק ולרגש אותך. לפני תחילת הלימודים התלבטתי אם ללמוד אמנות או קולנוע. בחרתי ללמוד אמנות מכיוון שזהו מסלול שמאפשר להתנסות במגוון מדיומים כגון ציור, פיסול, הדפס וצילום. במבט לאחור, אני מבין שדווקא ההתנסות, במחלקה שהיא רב תחומית, אפשרה ליצור שילובים שלא היו מתאפשרים לי במקומות אחרים. חוץ מזה, זה נורא נחמד שבמקום בו למדתי, לא צריך להסביר שוב ושוב שאמנות זה לא רק ציור.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בהחלט כן. למזלי טסתי לצלם את החומרים לעבודה שלי ממש ברגעים הראשונים בהם העולם החל בהיכרות עם הקורונה. אני לא אשכח שעם הגעתי ארצה, בכניסה לנמל התעופה היו שלטים חביבים שהודיעו באופן מזמין ובצבעי פסטל על הקורונה, ובהם רק ביקש משרד הבריאות מהציבור ליצור קשר במידה ויש תסמינים. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה בטח יחלוף לפני שבכלל אבין שאני בישראל.
אני מאמין שהשפעות הקורונה על תהליכי העבודה משמעותיים בהרבה ממה שאני מצליח לזהות כרגע. אי היכולת לעבוד על עבודת הגמר שלך באופן רציף ולשקוע לתוכה אכן הפריעו לעבודה והאטו אותה משמעותית. אך ההשפעות המנטליות הן אלו שלדעתי פגעו יותר. אחד מהדברים המפרים ביותר בבית ספר לאמנות הוא השיח שנוצר בכל מקום. בין אם מדובר בשיח שהתפתח כתוצאה מתהליך יזום כמו שיעור ובין אם מדובר בשיח שנוצר במקומות לא רשמיים כמו הדשא ופינת העישון. המפגשים האלה הם בעיני קריטיים לתהליכי העבודה ולהצלחה שלה. אמנם ניתן לראות יצירות אמנות דרך הזום וגם לדבר על כך אבל אני מוצא ששיח דיגיטלי הוא פחות ישיר ופחות מפרה לעומת שיח ומפגש עם עבודות במציאות.

ויקטור היימן2

ויקטור היימן

מה תציג בתערוכת הסיום שלך?
תערוכת הסיום שלי היא הצבת וידאו, אשר כוללת הקרנה של שתי עבודות וידאו כאשר כל אחת מהן היא בעלת פס קול משלה. העבודה עוסקת בסבתא שלי ששמה אנה. עבורי העבודה היא מעין מכתב פרידה ממנה. טרבובליה – הכפר באוקראינה בו גרה סבתי, הוא מקום שאני מכיר היטב, גדלתי בו, ולמרות זאת את הנופים שאני רואה שם אני כמו זוכר מתצלומים ישנים.
טרבובליה הוא מקום שנראה כאילו קפא ונשאר בעבר. אני חוזר לשם כמקומי אך גם כזר. אופן הצבת העבודה בחלל בשני מסכים המוקרנים לעיתים במקביל ולעיתים לסרוגין, מאפשר לי ליצור מעין מקום ביניים, שמשלב בין המוכר והזר. גם הסאונד של הסרטים עוזר בכך משום שיצרתי סאונד נפרד לכל סרט. אני רואה סאונד בתור אלמנט לא פחות ויזואלי מתצלום או סרט. הסאונד מגלה לצופה אינפורמציה ואף מאפשר לו להשלים חלקים מהמידע הויזואלי. הסאונד בעבודה נחווה באופן שונה מנקודה לנקודה בחלל ומייצר חוויה חדשה בכל צפייה.

מה החלום? איך אתה רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום הוא לעשות סרטים. לאו דווקא במובן הקלאסי של כאלה המוקרנים בקולנוע אלא כאלה שהינם בעלי יכולת אמיתית לשנות משהו בעולם, סרטים שמאתגרים את המדיום וחוקרים אותו. אמנם אני חי ונושם וידאו לא מעט זמן בהתחשבות בגילי, עם זאת, בכל פעם שאני חוזר לשולחן העריכה אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. ואם חושבים על זה, יש עוד כל כך הרבה סצנות לצלם, קאטים לחתוך וסאונד להקליט. הייתי רוצה להמשיך ולהעמיק את העבודות שלי, אני רואה אותן גדלות, הופכות למורכבות יותר, מעניינות יותר ובעיקר בעלות השפעה.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אמנות לתפיסתי היא סוג של תיבת נח נצחית, תפקידה הוא לשמור, להוות מעין ארכיון ממנו אפשר לשלוף מידע. אך בשונה מארכיונים סטנדרטיים שתפקידם הוא לשמור את הידע ללא היכולת להתערב בו, אמנות מאפשרת לא רק לשמור אלא גם להגיב, לבקר ובכך לייצר זיכרונות חדשים, לספר נרטיבים שלא נשמעים ולשנות את התודעה כלפי דברים בעולם. לאמנות יש יכולת הישרדות מופלאה ולכן אני צופה שינוי של האמנות ותגובות מפתיעות מצידה למצב החדש. אמנות תמיד איתגרה את הגבולות של עצמה והמציאה את עצמה מחדש ולכן גם כאן, מול המגפה העכשווית היא תדע להמציא צורות חיים חדשות.

ויקטור היימן בבית סבתו, בעת צילום פרוייקט הגמר

מעיין שחר

יצירה טרייה. ראיון עם מעיין שחר

עונת תערוכות הבוגרים כבר בפתח ואנו שמחים לשתף בסדרת ראיונות חדשה אשר מפגישה אותנו עם הבוגרים הטריים. כיצד עברו עליהם שנות הלימודים, מה מעסיק אותם, כיצד השפיע עליהם משבר הקורונה, ועוד.
הבוגרת הטרייה הראשונה שאנו מראיינים היא מעיין שחר, שסיימה כעת את לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל.
ראיון עם שני ורנר

היי מעיין, ספרי קצת על מי את ומה את עושה
אני מעיין שחר, בת 32, גרה בקיבוץ צאלים. השנה סיימתי את לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל ופרקטיקת העבודה שלי כוללת פיסול, מיצב ורישום.
אני מחפשת אחר חומרים, חפצים שגרתיים או רגעים יומיומיים בנאליים, שאפשר להתערב בהם ולהמיר אותם למרחבים חדשים, לעיתים מעט אבסורדיים. באמצעות מנגנונים ומערכות מכאניות סגורות, אני בונה מיצבים שמתפקדים כמו מופעים חיים המתקיימים מעצמם באופן רפטטיבי ומייצרים חזרתיות חסרת תכלית.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים ולהגיע למעמד תערוכת הגמר?
התואר השני הוא כמו צעד אחד דחוס ומפוקס. מהיום הראשון בתכנית כבר כמעט אפשר לראות את היום האחרון ולכן הרגשתי שכל רגע הוא בעל משמעות ואין זמן מיותר לבזבז. בנוסף, התמזל מזלי ונקשרתי מאוד לחברים בתוכנית ולכמה מרצים שהיוו מקור השראה חשוב ומפרה. תחושת סוף התואר מציפה וגם מרוקנת בו זמנית. זאת תחושה שאני עדיין לא יודעת לדבר אותה.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
אין ספק שהשפיע על הכל. מהילוך שמיני עברתי לניוטרל בעל כורחי ולא היתה ברירה אלא להרפות ולהתמסר. העברתי את כל פרויקט הגמר מהסטודיו בתל אביב לסטודיו בצאלים ודי מהר צללתי לעבודה למרות שלגמרי לא היה ברור איך, איפה ומתי הוא יוצג. משהו בזה הרגיע אותי ואיפשר לי חופש, יכולתי להתבונן על הפרויקט, וכשהתבוננתי – הצלחתי לראות אותו הרבה יותר חד. הפרויקט עצמו לא השתנה אבל הקריאה המחודשת שלו כנראה השפיעה על קצות האצבעות שפיסלו בחומר.

מעיין שחר 3

צילום: דור קדמי

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
"בשורת המקהלה" הוא פרויקט שהתחלק לשני חללי תצוגה. במקור שני החלקים היו אמורים להיות מוצגים יחד בבניין שברחוב אבעולפיה אך בעקבות משבר הקורונה הוחלף לבניין החדש ברחוב הרצל 119 ושמחה שכך היה. את החלק הראשון הצגתי בחלל צידי של קומת הכניסה, בו הצבתי זוג פסלי בד מאסיביים שהסתובבו על צירם בעזרת שני מנועים וטיימר. סגרתי את אפשרות הכניסה כך שאפשר היה לעמוד מבחוץ ולהתבונן על המסה שלהם נשזרת זו בזו.  את החלק השני הצגתי בקומה השנייה של הבניין בחלל יחסית אינטימי, שם הצבתי מגדלי דליים שחורים, רדי-מייד מעורב עם פיסול, בגבהים משתנים. הדליים גדושי מים, חלקם מבעבעים וחלקם נוזלים דרך חורים קטנים ומדמים נתיב דמעות בלתי פוסק. בעזרת פיתוח מערכת סירקולציה פנימית הם פעלו במעגל סגור, כמו סוג של מזרקה. הפיסול נוצר בהשראת "גרגוילים", מרזבי מים גרוטסקיים המעטרים את מעטפת הקתדרלה הגותית, אימוגי'ם ומסכות של התיאטרון הטרגי והקומי. בנוסף, הובלת המים במערכת והטיפות שנטפו מדלי לדלי, בשילוב עם השקט שנוצר עקב מגבלות כניסת הקהל ל-10 אנשים, איפשרו לסאונד הרפטטיבי למלא את החלל.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
זה פרדוקס כזה. מצד אחד יש תחושה שאמנות, במיוחד בימים האלה, היא לא דבר מובן מאליו, אף אחד ושום דבר לא מחכה לי מעבר לפינה, אני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהיות מאוד כנה, ליצור יש מאין ולהרוויח את העשייה שלי כל יום מחדש. מצד שני יש קול שמבקש להרפות הכל, לעצור ולהתבונן רגע מהצד כמו אורחת. זה כמו מאבק בין אש ומים אבל אני מבינה שאני צריכה להכיל את שניהם, כל יום לקום בבוקר, לשים זרעים באדמה ולהשקות.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אני חושבת שתפקידה של אמנות הוא לשקף את מה שהעיניים, האוזניים, האף, הפה, המישוש, המוח והלב סופגים ומעבדים ביחס לנתון ברגע הזה. ועל כן, היא תמיד משתנה ביחס לעכשווי. היא לא תלויה בוודאות או ביציבות, גם כשחונקים אותה ומנסים להשתיק את קולה, גם כשמצמצמים בתקציבים, היא תמשיך לבעבע ולבעוט… אני חושבת שאמנים צריכים להמשיך לעשות בדיוק את מה שהם עושים ולהיות ערים ופתוחים מתמיד לפלטפורמות חדשות שהתקופה מאפשרת.
בנימה אישית, אני חווה את תקופת הקורונה כמו מאיץ חלקיקים בשילוב של חשבון נפש, לטוב ולרע. אני חושבת שהיא דוחקת אותנו לפינה ומאלצת אותנו להישיר מבט למה שהיה מגיע במוקדם או במאוחר.

האתר של מעיין שחר בקישור

מעיין שחר 2

צילום: דור קדמי

רונן שהרבני

הסיורים הקרובים שלנו – אוגוסט 2020

גם אנחנו נתונים כל הזמן לשינויים הבלתי צפויים של מגבלות הקורונה. למזלנו, יש מספיק תכנים טובים ומקומות לראות ואנחנו לא עוצרים לרגע.
בקיץ הקרוב תוכלו להצטרף אלינו לקורס קיץ המפורסם שלנו המורכב מארבעה סיורים שהותאמו במיוחד לתערוכות הקיץ הטובות ביותר. נוציא שתי קבוצות בהדרכת שני ורנר ובהדרכת מיכל סופיה הנהדרת שלנו; שינינו את המועד של סיור הבוטיק הקרוב והוא יצא בספטמבר במתכונת המשובחת והמפנקת, הפעם לדרום הארץ.
בנוסף, פתחנו קבוצת וואטסאפ להמלצות אמנות – הישר לטלפון שלכם, מוזמנים להצטרף.

מחכים לדבר אמנות אתכם,
שני ורנר וצוות Talking Art

אייל אסולין

ביקור סטודיו אצל אייל אסולין במסגרת סיור לדרום. צילום: גיא יחיאלי

קורסי קיץ 2020
כמיטב המסורת, גם השנה אנו מזמינים אתכם להצטרף לקורס קיצי של סיורי אמנות עכשוויים. סדרה בת ארבעה מפגשים שתוביל אותנו אל אתרי תרבות שונים ותפגיש אותנו עם מיטב אנשי האמנות והאומנות הפועלים היום.
ארבעה סיורים חדשים, רעננים וחד-פעמיים, שנתפרו ביחס לתערוכות מוצגות ואירועי האמנות החולפים של הקיץ הקרוב. בסיורים נעסוק בנושאים בולטים באמנות העכשווית בארץ, ונבקר בהרבה סדנאות של אמנים מהשורה הראשונה.
הקורס יוצא בתאריכים: 14.8, 28.8, 11.9, 25.9

לתכנית הקורס בהדרכת שני ורנר
לתכנית הקורס בהדרכת מיכל סופיה טוביאס

3-4.9 נופשון דרום בהדרכת שני ורנר
סדרת סיורי ה- VIP שלנו הובילה אותנו בעקבות אירועי האמנות העכשווית החשובים באירופה. כעת, כאתנחתא בין הנסיעות הבינ"ל אנו יוצאים יחד לנופשון קייצי בדרום הארץ. יחד נצא לסיור בן יומיים אל אתרי האמנות המיוחדים והמעניינים הפועלים באזור, נראה את התערוכות הבולטות, נבקר במרכזי אמנות ותיקים ואלטרנטיביים, נבקר בסדנאות האמנים ונפגוש את אנשי המקצוע – האוצרים, היזמים וכמובן האמנים, וכל זאת בשביל להישאר עם היד על הדופק לגבי הנעשה באמנות העכשווית בארץ על כל גווניה. בנוסף, נישן במלון בוטיק מפנק, נהנה מארוחת ערב משותפת (על פי הנחיות משרד הבריאות) – בקיצור חגיגה!

להרשמה לקורסי הקיץ ולסיור לדרום צרו קשר עם יעל בן ארי
054-8087082
infotalkingart@gmail.com


מדברים אמנות עד הבית
מזמינים אתכם להצטרף לקבוצת הוואטסאפ של Talking Art ולקבל את כל ההמלצות, טיפים, הנחות מיוחדות ועוד – ישירות לטלפון.

הצטרפו לקבוצה בקישור הבא

* זו קבוצה סגורה ולא ניתן להגיב בה, מיועדת לתכנים בלבד.

דניאלה מרוז

גאוות נשים. המלצות הסופ"ש 18-20.6

כיף לנו לחזור ולכתוב המלצות! כיף שצריך לבחור מתוך שפע, וכיף שיש כל כך הרבה תערוכות יחיד לאמניות נשים – כל אחת מיוחדת בדרכה שלה.
במשכן לאמנות בעין חרוד תפתחנה חמש תערוכות חדשות ומתוכן אנו מתמקדים במיצב הכולל של מריה סאלח מחאמיד ובפיסול הלירי של אורנה בן עמי; בגלריה רו ארט תערוכה לאיוה כפרי הבוחנת את גבולות הציור והאפשרות שלו למפגש תלת ממדי עם הצופה; בגלריה של מרכז רוטשילד תערוכת אמנים צעירים מאוד אשר בוחנים פוליטיקה קווירית; ובפינת הבונוס תערוכה מעבודותיה של ביאנקה אשל גרשוני אותה אצר ברגישות בנה אורי.

גו גירלז גו!
סופ"ש נעים,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא