ארכיון תגיות: בית ספר לאמנות פרדס

נשים 2021. המלצות הסופ"ש 24-26.6

מה זו אמנות נשית ב2021? האם אפשר או יש צורך עדיין לאפיין אמנות כזו? בכל ניסיון לתת מענה קונקרטי לשאלות האלה יהיה איזה ניחוח אנכרוניסטי. ועם זאת, שלוש אמניות מציגות בתערוכות המומלצות הפעם שיש בהן כמה מאפיינים משותפים. שילוב בין חקירה מעמיקה לבין תוצר אסתטי ומלוטש; חיבור חסר פשרות בין האישי לפוליטי; והקבלה בין ארכיטקטורה לגוף. מובן שאין בזה כל ניסיון לסיכום או לניסוח תשובה מוחלטת אבל אולי בחינת הקשרים האלה יכולה לתת מענה כלשהו או לפחות להניע התחלה של מחקר עכשווי בנושא. אנחנו בכל מקרה שמחים להמליץ על תערוכות של שלוש אמניות מעולות עם בונוס חשוב שכולן מוציאות אותנו מתל אביב, אל מחוץ למרכז העניינים המובן מאליו, עם דגש על ירושלים שמתחילה להסתמן כיעד חם לאמנות עכשווית.

במרכז מעמותה בבית הנסן מציגה שגית מזמר מהלך אמנותי רחב ועמוק הנוגע בנושא כואב; בסדנאות האמנים בירושלים מביטה אורית ישי על ירושלים ורואה גוף פצוע; במוזיאון וילפריד נבט יצחק חוזרת אל מעלליה הישנים, מפרקת ומרכיבה את אוסף המוזיאון במיצב וידאו מונומנטלי; ובפינת הבונוס גלריה שיתופית חדשה ומסקרנת בבית אליאנס בירושלים.

מאחלים לכולנו סוף שבוע של כוח נשי ובכלל,

שני ורנר וצוות Talking Art

"זהב חלוד", תערוכת יחיד של אורית ישי. סדנאות האמנים, ירושלים

"אמא אופיום", תערוכת יחיד של שגית מזמר. אוצרות: סלה-מנקה

להגיד על שגית מזמר שהיא אמנית רב תחומית זה אנדרסטייטמנט. בין השאר עובדת מזמר בציור, רישום, פיסול ו-וידאו. בנוסף היא עוסקת גם באוצרות, ואם כל זה לא מספיק אז היא גם פסיכולוגית מוסמכת. כך שאפשר להבין שהיא ניגשת ליצירת תערוכה מהזווית הרחבה ביותר שאפשר. הפעם בוחנת מזמר את הנושא הכואב והנפיץ של התמכרות לסמים ועושה זאת במגוון הכלים המעניין שרכשה. נקודת המוצא שלה היא מחקר שערכה בשימוש היסטורי וטקסי באופיום וגם בראיונות ושיחות עם מכור לסם. השילוב עם קולקטיב האמנות הרדיקלי והוותיק סלה-מנקה הוא מתבקש ומסקרן. התוצאה מבטיחה להיות רחבת היקף ומעמיקה, אך גם רגישה ונוגעת ללב.

אירוע פתיחה: יום רביעי, 23.06, 19:00 מרכז מעמותה בבית הנסן, רחוב גדליהו אלון 14, ירושלים. אירוע פייסבוק

"זהב חלוד", תערוכת יחיד של אורית ישי. אוצר: דביר שקד

העיר ירושלים היא כבר מזמן לא "ירושלים של מעלה". העיר הקדושה שמכונה במקורות "משוש תבל" עוברת תהליך אינטנסיבי של חידוש עירוני אחרי שנים של הזנחה והתוצאה בשטח היא אתר בניה אחד גדול. אורית ישי מתבוננת בעיר הפצועה ורואה בה גוף חי, כזה ששלל הסכסוכים שהיא עומדת במרכזם – הדתי, הלאומי והפוליטי – עושים בו כבשלהם ולא נותנים לו מנוחה. באמצעות צילום מטופל וקולאז'ים צילומיים מציגה ישי "ירושלים של מטה" כזו שמושפעת מאוד מהחיים עצמם שרוחשים בה מתחת ומעל לפני השטח. התזמון עם מה שעבר על כולנו לפני כחודש נותן לתערוכה טאץ' אקטואלי מצמרר. המזל הוא שהמגע הייחודי של ישי הופך הכל לאסתטי ומרהיב ומספק בכל זאת איזושהי נחמה קטנה.

באותו ערב תפתח במתחם גם התערוכה "ארץ פצועה" של האמנית אריאן ליטמן, באוצרות גליה בר אור.

אירוע פתיחה: יום רביעי, 23.6, 20:00, סדנאות האמנים, רחוב האומן 26, קומה 3, אזור התעשייה תלפיות, ירושלים. אירוע פייסבוק

״זיכרון דברים״, תערוכת יחיד של נבט יצחק. אוצרת: שיר מלר-ימגוצ׳י

אם דיברנו בהמלצה הקודמת על החיבור בין אסתטי למצמרר, אין הרבה שעושים את השילוב הזה בצורה מדוייקת כל כך כמו נבט יצחק. עבודות המיצב המונומנטליות, המשלבות בין וידאו לאובייקט, כבר היו לשם דבר וקנו ליצחק פרסום עולמי. כעת היא מגיעה למוזיאון וילפריד היפה בקיבוץ הזורע, משתלטת על כל חלליו והופכת את אוסף המוזיאון עצמו לחומר גלם בעבודה חדשה ושאפתנית. מערכת היחסים ההיסטורית בין מוזיאון לאספן ידועה כטעונה והיא נוגעת בפוליטיקה של אמנות, כסף וכמובן לא מעט אגו. כמוזיאון שהתבסס בהקמתו על אוספיו של אספן ספציפי, מערכת היחסים הזו עומדת בתשתיתו של מוזיאון וילפריד ישראל עוד מתחילתו. כעת מבקשת יצחק לפרק ולהרכיב מחדש את הקשר הסבוך הזה ועושה זאת בדיוק בשפתה הייחודית הנעה בין המרהיב למעורר המחשבה. מעניין לחשוב על התערוכה הזו גם ביחס לטלטלה שעבר המוזיאון עם הפריצה והפגיעה באוסף שהתרחשה לא מזמן.

אירוע פתיחה: יום שישי, 25.6, 12:00, מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע. אירוע פייסבוק

פינת הבונוס: "גן בעדן", תערוכה קבוצתית והשקת גלריה "תפוז". אוצרים: טליה פרי ודוד (דוכי) כהן

קבוצת בוגרות ובוגרים של בית הספר הגבוה לאמנות "פרדס" החליטו לא לחכות שיעשו להם מקום בעולם האמנות של אחרי האקדמיה, אלא ליצור את המקום הזה בעצמם והקימו את הגלריה השיתופית "תפוז". גלריות עצמאיות ושיתופיות תמיד מרגשות אותנו ואופיו המיוחד של בית הספר מבטיח שהתפוז לא יפול רחוק מדי מהעץ. יהיה מעניין

בהשתתפות: מירב אל-עיני, טל אקשטיין, חמוטל בר כהן, ריקה גרינפלד, דוד (דוּכי) כהן, שלומית לב-רן, אלקנה לוי, הילה מדינה אמיר, אימרי פניאל, טליה פרי וקלוד משה קמון
באותו ערב יציינו בבית אליאנס את פתיחת אירועי הקיץ של מתחם התרבות הפועל במקום עם עוד תערוכות ואירועים.
אירוע פתיחה: יום רביעי, 23.6, 20:00, בית אליאנס, כי"ח 5, ירושלים
אירוע פייסבוק פתיחת גלריה תפוז
אירוע פייסבוק אירועי קיץ בבית אליאנס

״זיכרון דברים״, תערוכת יחיד של נבט יצחק. מוזיאון וילפריד ישראל, קיבוץ הזורע

לב רן

יצירה טרייה. ראיון עם שלומית לב-רן

שלומית לב רן למדה במקביל בבית ספר פרדס ובמדרשה לאמנות. שני בתי הספר מייצגים גישות שונות, אחד חילוני והשני דתי. עם זאת, השילוב הזה הפרה את היצירה ואת המחשבה על אמנות. כעת היא מציגה שתי תערוכות גמר במקביל, והפיצול ביניהן מחדד את העיסוק שלה בנקודות מבט שונות של בגרות וילדות.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
קוראים לי שלומית לב-רן , אני בת 28 ובימים אלו אני מסיימת את התואר הראשון שלי באומנות ובחינוך לאומנות, במסגרת ביה״ס הגבוה לאומנות פרדס שמשולב עם המדרשה לאומנות בבית ברל. זה נשמע מסובך וזה באמת קצת מסובך… את מרבית לימודי האמנות המעשיים אנחנו עושים בפרדס, ואת הלימודים האקדמיים במדרשה. ובגלל שאני במסלול לימודים מואץ – ניגשתי השנה לשתי תערוכות גמר ששתיהן מוצגות החודש במקביל.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
כאמור, למדתי בשני מוסדות במקביל. הפיצול הזה משונה, אבל במוזרות הזאת קרו הדברים הכי מעניינים. קצת כמו ללכת לשני פסיכולוגים בו זמנית.
"פרדס" הוא מקום חדש, קטן ואידיאליסטי. בעצם זה בית ספר דתי אבל אני למדתי להיות בו למרות שאני לא דתיה. אני חושבת שאני נמשכת לאידיאלים גם (ובעיקר) כשהם לאו דווקא שלי. משהו בתחושה ההיפית שהכל תלוי בנו, שיש דינמיות. לפעמים זה מתסכל, כשנתקלים בחוסר אירגון או כשמרגישים שלמקום הלימודים אין כח פוליטי בשדה האומנות. אבל בדיוק בגלל זה יש איזושהי הרגשה שהסטודנטים והסגל צריכים להיות הכי טובים וחובת ההוכחה היא עלינו. זה משהו שמאוד מפעיל אותי ליצור. לגבי המדרשה, בהחלט נהנתי מהמקצועיות ומהאפשרויות הרבות שעומדות בפני הסטודנטים. אבל מה שמוזר זה שזאת אמורה להיות הצלע החילונית והחופשית כביכול של התוכנית, ודווקא שם קרו מידי פעם היתקלויות עם מרצים חילונים לחלוטין שהגישה שלהם הייתה הרבה יותר קונפורמיסטית ו״רבנית״.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרויקט עצמו?
בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היתה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
אני מציגה שתי תערוכות גמר במקביל. חלק מהעבודות, שתי עבודות וידאו וקולאז' דיגיטלי, חוזרות על עצמן. את היתר – הרבה ציורים, חילקתי בין שתי התערוכות באופן שמתאים למקום\לחלל ולמהלך הספציפי לכל תערוכה. שתי התערוכות עוסקות בחילופי נקודות מבט בין ילדות ובגרות וכל אחת מהתערוכות היא נקודת מבט בפני עצמה. אמנם רוב הצופים יחוו רק אחת מהתערוכות, אבל מבחינתי הפיצול הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך שאני מנסה לייצר. המפתח לשתי התערוכות מבחינתי הוא עבודת הקולאז' הדיגיטלי המופיעה בשתיהן בה לקחתי שתי תמונות שלי, אחת מגיל וחמש ואחת עכשווית ובאמצעות פוטשופ החלפתי ביניהן את העיניים כך שהן מתבוננות זו בזו אחת באמצעות עיני השנייה. העבודה הזו מייצגת בשבילי את המהלך האמנותי שלי שמדבר על נקודות המבט המתחלפות של ילדות והתבגרות.
את התערוכה במדרשה אפשר לראות עד ה 13.9. התערוכה בפרדס נסגרת ב-1.9, אבל ניתן לבקר בגרסת הסיור הוירטואלי שלה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אני רוצה להמשיך לעשות אומנות ולהציג את האומנות שלי, ואני מקווה שהיא תתקבל באהבה. התקווה והצורך להתקבל באהבה מפעיל אותי לא פחות מהדימוי או מהפעולה האומנותית עצמה. הרעיון לשלב בני נוער בתערוכה שלי הגיע מהצורך הזה – שהאומנות שלי תאהב על ידי בני נוער. כשאני הייתי נערה החוויה של להיות מושפעת מאומנות צרובה לי בזיכרון, ולכן יש לי אמון בשיפוט של בני נוער את האומנות שלי – שיפוט חם, קרוב, לא מלומד. זה צורך בוגר וילדותי (או שאולי אני צריכה להגיד ״מתיילד ומתבגר״) באותה המידה.
בגלל שחוויית הלימודים שלי לא הייתה חוויה של בועה, אני מקווה שאחרי שאסיים ללמוד, מתוך רצון להשתלב בעולם האומנות, אני לא אמצא את עצמי נכנסת לתוך אותו השיח הפנימי הסגור. אני מקווה ליצור בעולם ומהעולם, להיות אומנית טובה אבל גם בת משפחה טובה ובת אנוש טובה. יש סיפור מפורסם על בעל התניא שנזף בתלמיד שלו על שהיה שקוע כל כך בלימוד התורה, ולא שמע את התינוק שלו בוכה. אני מקווה ליצור מתוך קשר לעולם, מתוך הכרת תודה על ההזדמנויות שאני מקבלת ולא באופן מנותק.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אני חושבת שאומנות טובה כשהיא שואלת שאלה או מציגה קונפליקט ולא רוצה לפתור אותו. התבוננות באומנות, בעיני, היא היכולת להשתהות בתוך הבעיה. ובתקופות של משבר כמו משבר הקורונה יש בהתבוננות באומנות משהו תרפי ומתקן. אנחנו חיים בתקופה של שפע, ויש הרגשה שהעולם מנסה לשמר את עצמו כמה שהוא יוכל. אנשים חרדים מלהישכח יותר מתמיד, מתעדים הכול, מגבים כל מה שהם יכולים. קצת נדמה כאילו מיצינו את מה שיכולנו בעולם הממשי, ואנחנו עוברים לכבוש המימד הווירטואלי. גם אני כמו כולם, חרדה להישכח. אבל אני נוטה לא לסמוך על השימור האינטרנטי. לכן אני כל הזמן חוזרת לציור. בסופו של דבר, אחרי שעבודות הוידאו, הצילום והפרפורמנס ייעלמו, אני מקווה שאת הציורים שלי יצליחו למצוא יום אחד בעוד כמה אלפי שנים, באיזה כד במערה ליד ים המלח, ויגידו, ״אה. הייתה השלומית ההיא בעולם״.

התערוכה הוירטואלית של בוגרי פרדס בקישור