עד הלימודים בבצלאל עסק האמן דייויד רייכמן גיבס בעיקר ביצירה תלויית מקום ובזליגה בין האומנות והטריטוריה בה היא מוצגת. פרוייקט הגמר שלו מתמקד בייצוג ויזואלי של לאום על ידי הדגל שלו, בפירוק הנראות והמושגיות של הדבר. בזמן הסגר הקורונה נולדה עבודה רביעית בסדרה שהוצגה בתערוכת הגמר שלו.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.

ספר קצת על מי אתה ומה אתה עושה
נולדתי באמסטרדם, עליתי לארץ ב-1986 כשהוריי התפצלו. אבא אמן, אמא אמנית -ציירת. גדלתי במרכז תל אביב ברחוב שינקין. אפשר להגיד שאמנות היא חלק מהותי בחיי משלב מוקדם יחסית, ולאו דווקא מתוך בחירה.
חזרתי להולנד מיד לאחר השחרור מהצבא ללמוד תואר ראשון באקדמיה לאמנות במזרח הולנד. למדתי ארבע שנים במחלקה קטנה מאוד שרק הוקמה בזמנו מסביב למחקר של נושאים הקשורים "למרחב הציבורי" בניסיון למצוא איזשהו מרחב ביניים בו ניתן ליישב או לדון בנושאים חברתיים דרך האמנות והתכנון. זה מאוד הולנדי לנסות ליישב דברים, לחפש "מוצא" או "פתרונות" שהם ברי קיימא מבלי להרעיד את הקרקע יותר מדי. אבא שלי ז"ל (בריטי אגב), נהג לומר שההולנדים אינם מעזים להרים את ראשם מעל לקו הדשא – מטפורה לתסביך נחיתות אצל ההולנדים הקשור באופן טבעי להיותם מדינה הנמצאת מתחת לפני הים. בכל אופן אני מרשה לעצמי לצחוק פה על ההולנדים, ועל עצמי, בזמן שהאמת היא מורכבת ולעיתים מרירה. ההולנדיות טבועה בי, כך גם האנגליות (והמראה החיצוני) מאבא, בזמן שאני גם ישראלי שלא לגמרי מצא את מקומו פה. אני מניח שאני קצת היברידי – יש שיאמרו שזו נחלתו של של מי שהוא בעמדה פריבילגית אבל התחושות שמלוות אותי הן לרוב תחושות של חוסר השלמה ובלבול – מצב של לימבו שבסופו של דבר גם נוכח בעבודות החדשות.
אני פסל, לא כל כך יודע כיצד להגדיר זאת למעט התהליך של לנסות להשיג שליטה כלשהי בחומר. אני לרוב מוצא את נקודות ההתחלה שלי במפגש עם חומרים או רגעים ביומיום הנשארים איתי מאיזו סיבה, שאינם עוזבים אותי לאורך תקופות ארוכות. עד לתחילת לימודי בבצלאל עסקתי בעיקר בניסיון לייצר עבודות הנטמעות בסביבתן – עבודות שנעשו במרחבים ציבוריים שונים. התמדתי ביצירה שהיא תלוית מקום ותלוית הקשר מרחבי – עירוני. בעבר חשבתי על האמנות כתגובה ייחודית למקום או לסיטואציה ספציפיים ויצירה שמתאפשרת רק בתנאים האלה. היום זה אחרת. אני עדיין עובד עם חומרים שמישים מן המוכן, כל מיני שאריות או חומרים זולים בכל אופן שאני מוצא, אבל מבחינה רעיונית לפחות אני יותר מעוניין שהאמנות שלי תהפוך לניידת יותר, שתגלם בתוכה את האופציה להתרחבות כעקרון מושגי.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?

טוב, ללמוד תואר שני באמנות זה לא בדיוק "לימודים" במובן הרגיל. יותר מכל דבר אחר זה הרעיון שאתה מתחייב לשים את עצמך במרכז של בחינה עצמית ותחת ביקורת שהיא הדדית לשאר חבריך לספסל.
למדתי הרבה. זו תקופה אינטנסיבית. יותר מכל נהניתי לדבר עם המרצים בפגישות האישיות בסטודיו. זה לא רק הדברים שנאמרו שם שהם תמיד הרחבה משמעותית על פעולה שבסופו של דבר נשארת לרוב די פרטית בסטודיו, זה גם תרם לי להבין משהו על אופני הדיבור מסביב ליצירה באופן כללי. לדעת לא רק לעשות את האמנות אלא גם ללמוד לדבר את האמנות זה משהו שחווים בתואר הזה באופן טבעי מכורח הנסיבות. לפעמים היה נדמה שמה שנאמר בשיחה בסטודיו הופך כמעט ליותר משמעותי ממה שבאותו רגע נעשה שם.

תמונות הצבה "מועדון הדגל". קרדיט צילומים: דניאל חנוך

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?

סיום התואר כמובן נדחה בשל הקורונה. נוצר מן מצב שבו אנחנו מקבלים עוד חודשיים לעבוד לקראת ההצבה של תערוכת הסיום. אני חושב שכולנו באותה דעה שזה רק עזר לדברים להתגבש עוד יותר אבל אני כן אוסיף שזה כמובן קרה בתנאים שלא הכרנו לפני כן ואל מול תחושות מאוד מעורבות בנוגע לעתיד האנושות. תוך כדי העבודה סביב תערוכת הגמר צצו תהיות הנוגעות לעצם המשמעות של האמנות בעיתות של משבר. מצד שני אולי זו בעצם השאלה היחידה שתמיד צריכה הייתה להישאל.

בסופו של דבר מתוך ארבע עבודות שהצגתי בתערוכה, אחת נולדה בתקופת הסגר. כל העבודות מתייחסות לתצורות מוכרות מדגלים שונים אך עושה בהן שימוש שבכוונה מערער על התפיסה שלהם כייצוגים שלמים או "ריבוניים". אלמנט מרכזי בהצבה הינו בצורת כוכב ומופיע במקומות ואופנים שונים. בעבודה שהשלמתי במהלך הסגר, מופיע הכוכב המחומש כקונסטלציה מפורקת. הדימוי המקורי מבוסס על דגל קיים של מדינה וירטואלית (מדינה זעירה) שמצאתי במהלך שיטוטי האינסופיים ברשת בחיפוש אחר נקודת מוצא אפשרית. מצחיק שדווקא עבודה זו לקחה אותי הכי רחוק מבחינה גיאוגרפית שכן אותה מדינה וירטואלית מיועדת להיווסד באזור הקוטב הדרומי בזמן שאני מוגבל להסתובב במאה מטרים מסביב לבית.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הצגתי ארבע עבודות תחת הכותרת הכללית "מועדון הדגל". למעשה מעין תערוכה בתוך תערוכה. בחרתי להעמיד במקבץ הזה עבודות שמבחינת הנראות שלהן מתייחסות לאופני ייצוג שהם כמעט מוחלטים אך עם זאת גם מבקשות לשחרר את הדמיון הפוליטי שלנו. העבודות מציעות מודלים אפשריים הנשענים מצד אחד על מערכת פרגמטית של ייצוג, לדוגמה השפה של דגל או השימוש בצבעי לאום שונים, ומצד שני מתייחס אליהם מחוץ להקשרים הרגילים שלהן או מחוץ להופעתן הרגילה במרחב.
עניין אותי כיצד ייצוגים מסויימים מבליחים לרגע במרחב אבל לא לגמרי באופן רציונלי, שהוא לא על פי הרציונל המקובל. העבודות חוקרות את החיבורים בין ייצוגים שזהותם קשורה לנקודות המגע בין כוחות שונים אבל לא באופן שמציג את הכוחות האלה כחלופות בלעדיות אלא שהבניית זהותם מתרחשת בד בבד עם זיהום הדדי. מבחינה מדיומאלית יש שימוש בחומרים העומדים בסימן של ניידות כמו למשל מדפי מתכת מודולריים הניתנים בקלות לבנייה ופירוק או חפצים אחרים שמקורם בניידות כמו למשל ארגז קרטון של סחורה, שעל אף הדלות שלהם גם חווים בתוכם את האפשרות הפרודוקטיבית להוליד מבנים אסתטיים שמחוללים התקה במרחב.

מה החלום? איך אתה רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?

מה החלום? האמת היא שאני לא ישן הרבה, חולם בהקיץ. הלימודים בתואר הביאו אותי למקום שרציתי, נאמר בפשטות, להיכנס לתהליך עבודה ממושך בלי הפסקות. מעל לכל הייתי רוצה שכך ימשיך. הייתי מאחל לעצמי להמשיך להעיז לקחת סיכונים ולהתמיד בחיפוש.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
זה באמת תלוי בעומק המשבר שעוד לא עבר אותנו. מאחר ואנחנו עוד בתוכו קשה לנבא לאיזה שינויים זה יוביל. מטבע הדברים יש ניסיון לייצב את המערכת אבל שוב, יכול להיות שאנחנו לא לגמרי מבינים עד כמה אנחנו קרובים לסף התהום, מה נמצא בתחתית וכיצד נטפס חזרה. הזמנים האלה מזמנים בייתר שאת הכרח לשינויי תודעתי ביחס לסדרי הכוח הישנים. השאלה המהותית היא לאיזה מציאות נקום לאחר המשבר. השיח הביקורתי נמצא ביחס ישיר למציאות הפוליטית והוא מסמן איזשהו היעדר שאת מקומה תופסת האמנות. לכן, שוב, השאלה שצריכה להישאל היא לאיזה מציאות פוליטית אנחנו קמים.
בהקשר של העבודות שהצגתי, מאוד מעוניין לראות כיצד המשמעות שלהן השתנתה לאור ההתפתחויות בתקופה האחרונה. בעבודת הקרטון למשל מופיעה תמונה של ארץ ישראל השלמה (בצהוב) ובתוכה מסומנת בקעת הירדן כנקודה קטנה בצבע לבן. זה היה פרט שולי יחסית בעבודה אבל הפך מרכזי יותר בעקבות תוכניות הסיפוח שמאז ירדו מן הפרק. דוגמה נוספת לכך ניתן לראות גם בעבודת העמוד/מנסרה בצורת המגן דוד. הסידור המשתנה של הצבעים (ירוק, לבן, אדום, שחור) מייצג דגלים רבים. באופן המיידי מתגלים דגלי פלסטין, סודן, הונגריה וכעת גם איחוד האמירויות. ככל שנרמזים עוד ועוד ייצוגים מתוך הצבעים, ההקשר לישראל או למגן דוד הופך למורכב יותר.

האתר של גיבס בקישור

כבר ברור לכולנו שהקורונה שינתה ומשנה עדיין את החיים בכלל אבל גם את עולם התרבות בפרט. דברים שהיו מובנים מאליהם בעבר, פחות מתאפשרים עכשיו ויש צורך להמציא הכל מחדש. כך יוצא שאירועים משודרים בזום או כאלה קטנים ואינטימיים הופכים פופולריים יותר ויותר. אם כן, השבוע – על אף כי נפתחות תערוכות שראויות בהחלט להמלצה כמו תערוכה של הדיוקנאות של פיצ'חדזה בגלריה חזי כהן ותערוכת יחיד לדינה רקנאטי בגלריה גורדון – החלטנו על רשימה של אירועים שאנו מוצאים אותם מעניינים במיוחד.

מאחלים לכולנו סופ"ש מתוק ורגוע,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא ←