כולנו מתנהלים ביום יום שלנו על האדמה, לא תמיד חושבים על מה שנמצא מתחת לרגלינו בזמן שאנחנו אצים רצים בעמל יומנו. כמו בכל דבר שלוקחים כמובן מאליו, שווה לפעמים לקחת רגע לגרד מעט מתחת לפני השטח כדי לנסות לגלות אמיתות שאינן חשופות בשגרה. תערוכות השבוע מעמיקות אל תוך האדמה ויוצרות זוויות מבט חדשות על השגרתי כביכול.

בגלריה 4 מציגה האמנית הצעירה שני אביבי תערוכה העוסקת בנושא תמים למראה אך למעשה נפיץ וטעון; במוזיאון פתח תקוה נפתחות לא פחות משמונה תערוכות יחיד העוסקות בהיבטים שונים של הזמן והמקום הנוכחי; בגלריה בגליל ניגשות פאולה עליון ונטלי קוסקי אל הדימוי המקומי כל כך של הצבר דווקא במבט מן החוץ. וגם אנחנו מציעים מבט שהוא גם מבפנים וגם מבחוץ על סצינות האמנות של ערי האמנות הגדולות באירופה עם סיורי הלוקאלז שלנו בחג המולד והשנה האזרחית החדשה.

שיהיה סוף שבוע נעים ומקורקע
שני ורנר וצוות Talking Art

שני אביבי, מתוך תערוכה בגלריה 4, תל אביב

'עצים מתחזים ליער: חלק א', תערוכת יחיד של שני אביבי. אוצרת: אורית מור

החורשות והיערות הישראליים הם מקור גאווה ויעד פופולארי לטיולי משפחות. כולנו בילינו על שולחנות הפיקניק בחניונים והשתתפנו באירועי נטיעות בט"ו בשבט. אך האם מתחת לכל הירוק הזה מסתתרת מציאות מורכבת? בתערוכת היחיד הראשונה שלה ניגשת האמנית הצעירה שני אביבי לטפל בנושא נפיץ במיוחד – השימוש שעשתה המדינה הצעירה בנטיעות וייעור כדי להסתיר את שרידיה של מלחמת העצמאות ואת הכפרים שננטשו. אביבי יצאה למסע מחקרי בין ארכיונים ויערות וחשפה אמיתות שגם אם אינן תמיד נוחות, הן מאירות עוד נדבך מחיינו במקום הזה. את שני אנחנו מכירים עוד מימיה כסטודנטית בביקורי סטודיו שערכנו אצלה וכבר אז התרשמנו מאמנית שכבר יש לה חזון אמנותי ונכונות להגשים אותו. בשיחותנו איתה זיהינו פוטנציאל רב שסיקרן אותנו, התערוכה הנוכחית שהיא תערוכת פרס לבוגרת מצטיינת – מעידה שאנחנו לא היחידים שזיהינו את אותו.

אירוע פתיחה: יום חמישי, 15.12, 19:00, גלריה 4, רחוב פלורנטין 6, תל אביב. אירוע פייסבוק

'אזורי מחיה' מחזור תערוכות חדש במוזיאון פתח תקווה. אוצרוּת: ד"ר אירנה גורדון,  דניאל צדקה-כהן ואייג'יי וויסבארד

מחזור תערוכות מוזיאלי שמוקדש כולו לנושא-על אחד מאפשר התעמקות שכנראה לא היתה מתאפשרת בתערוכה אחת – מקיפה ככל שתהיה. ריבוי הקולות מאפשר להביט על הנושא ממגוון רחב של זוויות ומרחיב את נקודת המבט שלנו כצופים. השבוע יפתחו במוזיאון פתח תקווה לא פחות משמונה תערוכות יחיד בו זמנית, כאשר כולן מציעות פרשנויות שונות לזמן והמרחב הנוכחיים, עם ההצפה החושית, תחושת העודפות שלו והחשש מהעתיד הלא ידוע. פיטר יעקב מלץ לוקח שאלות בנאליות ממנוע החיפוש של גוגל ומחזיר אותן לקנה מידה אנושי באמצעות הפעולה הרישומית. תומר ספיר מציג מיצב קולנועי מרשים ואפוקליפטי הנוגע בחוסר יכולתה של האנושות להתמודד עם האיום האקלימי המונח לפתחה. דינה גולדשטיין עושה שימוש באמצעים פשוטים לכאורה כמו קולאז' ומשחקי תאורה כדי ליצור עולמות פנטסטיים ומוזרים. עוד נפתחות תערוכות של אלכסנדרה צוקרמן, מאיה כהן לוי, עמי רביב, אלירן דהן ותערוכת מחווה לאנימטור גיל אלקבץ. שווה להגיע.

אירוע פתיחה: יום חמישי, 15.12, 20:00, מוזיאון פתח תקווה, ארלוזורוב 30, פתח תקווה.  פרטים נוספים באתר המוזיאון

'ארץ / מולדת', תערוכה זוגית של פאולה עליון ונטלי קוסקי. אוצרת: הגר רבן

הצבר הוא אחד הסמלים המובהקים ביותר של החיים בארץ הזו. במהלך השנים אימץ לעצמו הישראלי השורשי את הכינו "צבר" כדי להעיד על עצמו כמחוספס וקוצני מבחוץ אך רך ועדין מבפנים. גם אמנים פלסטינים וערבים משתמשים בדימוי הצבר כסמל זהותי שבא לידי ביטוי גם בצמחים עצמם הגדלים בגבולות בין חלקות חקלאיות בכפרים. דימוי הצבר משמש תמיד כסמל לשורשיות ומקומיות, אך מה יחסם של מהגרים לדימוי הזה? האמניות פאולה עליון ונטלי קוסקי ניגשות לדימוי הטעון של הצבר דרך חוויית החיים שלהן כמהגרות – אל השורשיות שלו הן מגיעות ממקום תלוש, אל המקומיות שלו הן מגיעות דווקא מבחוץ. נראה שהאמניות לא מנסות בהכרח לנכס לעצמן את הצבר אלא דווקא לנסות לפרק, לטשטש ולעדן אותו מעט. את הערכים שהוא מייצג כמו העמקת שורשים והצמדות עקשנית לטריטוריה הן מבקשות אולי להחליף בגישה נזילה ומאפשרת יותר, כזו שתאפשר מקום למגוון רחב של תפיסות חיים.

אירוע פתיחה: יום רביעי, 14.12, 18:00, גלריה בגליל, בניין קיי, ביה”ס לניהול ע”ש סר הארי סולומון, המכללה האקדמית גליל מערבי, עכו.  אירוע פייסבוק

סיורי כריסמס וסוף השנה באירופה
בתקופה הקסומה ביותר לבקר באירופה אנחנו יוצאים לסיורים במרכזי האמנות החשובים של היבשת.

לכבוד החורף והחגים תפרנו לכם כמה וכמה סיורי אמנות רחוב וגלריות בפריז, לונדון וברלין.

לצד השווקים המיוחדים והיין החם, אנחנו מזמינים אתכם לבוא לדבר אמנות באירופה, בעברית!

פרטים והרשמה בקישור

דינה גולדשטיין, מתוך תערוכה במוזיאון פתח תקווה

שני ורנר מסכמת את 2021

התבקשתי על ידי אלעד, מנהל התוכן של Talking Art וידידי היקר, לכתוב סיכום לשנת 2021. איך אפשר לעשות סיכום לשנה שכל הגדרות הזמן שבה היו נזילות כל כך? מרגיש לי שהשנתיים האחרונות הן בועת זמן אחת, האירועים התגבשו להם יחד למעין בליל שאין לו היררכיה פנימית, ולא התחלה או סוף.
כניסת הקורונה לחיינו היתה ועודנה אירוע משמעותי ומאתגר שטרף את כל חוקי המשחק; ובכל זאת כשאני מסתכלת אחורה על השנה האחרונה אני נרגשת וגאה כל פעם מחדש מכמות הפעילות שהצלחנו לייצר למרות הכל. שמונה קבוצות מלאות של התכנית השנתית, ארבעה נופשונים של יומיים שיצאו לאזורים שונים בארץ, עשרות סיורים פרטיים וסיורים פתוחים לקהל, שיתופי הפעולה השנתיים שלנו עם שבוע האיור ועם עיריית תל אביב בסיורי "אוהבים אמנות", שני מדריכים חדשים, מיתוג מחדש, חציית גבולות חשיפה ברשתות החברתיות שלנו, ועוד המון דברים שמתרחשים כל הזמן.
אבל הכי חשוב אלפי אנשים סיירו איתנו בשנה האחרונה, ראו אמנות ישראלית משובחת, פגשו אמנים, אוצרים ואנשי רוח, ודיברו אמנות איתנו בכל הזדמנות. זה ממש לא מובן מאליו שגם בימים טרופים אלה, אתם ממשיכים להצביע ברגליים. הבחירה שלכם באמנות היא התגשמות החזון שלי, ואני אנצל את הפלטפורמה הזו שניתנה לי בשביל לומר לכם – האורחים הנלהבים בסיורים, העוקבים ברשתות החברתיות, החברים בקבוצות הוואטסאפ – תודה.
וכעת לבחירות שלי, האמנות שעשתה לי את השנה. בעבודה כמו שלי, אני נחשפת כל הזמן לאמנות ואמנים חדשים שלא הכרתי. השנה – אולי גם בהשפעת הקורונה (ועל כך אתן את הדעת בפעם אחרת) הכרתי הרבה מאוד אמנים ואמניות צעירים ומעניינים, ואת הבחירות שלי הפעם אקדיש להם. אם כן, קבלו אותם – ארבעה אמנים צעירים שעשו לי את השנה.

דימוי עבודה של גיא און- מתוך התערוכה מסיבת תחפושות

מריה סאלאח מחמיד

את מריה פגשתי במסגרת הנופשון שערכנו לצפון באוקטובר האחרון, בו אירחה אותנו ברוחב לב ובנדיבות בסטודיו שלה בעין מאהל. מובן שהכרתי את עבודותיה קודם, אבל המפגש האישי הפך אותה למיוחדת עוד יותר בעיניי. מריה מייצרת ציורים גדולי ממדים עשויים בפחם בעיקר, כיוון שהיא מציירת על הרצפה המצע הופך למעין שטיח והגוף כולו הופך למכחול. בנחישות, עמלנות והרבה עוצמה היא מביאה אל הנייר או הבד את עולמה הפרטי – על מורכבויותיו העדינות, אשר מקבל משמעות ורובד נוספים במפגש עם החומר והטכניקה העוצמתיים.

עמוד האינסטגרם של מריה עוד על מריה באתר של ארטפורט 

שני אביבי

שני אביבי היא דוגמה עכשווית למה שאפשר לקרוא לו "כוכב עולה". שני התארחה בסיור של התכנית השנתית "איך לומדים אמנות" בקמפוס סמינר הקיבוצים ובהובלת יאיר ברק. בפרזנטציה קצרה יחסית הצליחה שני להעביר לנו מעט מעולמה היצירתי, ומהעיסוק שלה בנשיות וגבריות ובנרטיבים הכרוכים בשני המושגים האלה. כך למשל יצרה עבודת פרפורמנס מצולמת בה היא מתגוררת בתוך טנק נטוש – אישה שכובשת כלי כיבוש, מרחב נשי בתוך עולם גברי. בעבודה אחרת היא יושבת מול אביה והם מתבוננים זה בעיני זו – בדומה למיצג המפורסם של מרינה אברמוביץ'. העבודות של שני נשענות על עולם דימויים ונרטיבים מיושן, ומצליחות להפיח בו חיים חדשים, רעננים ורלוונטיים עדיין.

עמוד האינסטגרם של שני האתר של שני

מיכאל ליאני מתוך פרוייקט האהבה הלהטבקית שלו

גיא און

כשנפתחה תערוכת היחיד של גיא און בגלריה רוזנפלד מוקדם יותר השנה, השוויתי את היצירה שלו לסרט "העור בו אני חי" של אלמודובר, כי משהו ביצירה שלו מזכיר את הניחוח האלמודוברי – בין אפלה ליופי מושלם. בראש ובראשונה, און עוסק בצילום – אבל הוא מעוות אותו ומשתמש בו בדרכים חדשות, מקלף שכבות מהתצלום המודפס, מקמט, מדביק על גוף אחר ומצלם שוב. הדימויים הסופיים ניחנים באותו בלבול מגדרי שדובר בו, אברי המין מתחלפים, הגוף מתפצל, זה סקסי ודוחה בו זמנית.
און הוא אמן שובב, צעיר ומסקרן, הוא מעז לגעת בדרכים חכמות מאוד בנושאים הכי קמאיים שבמשך שנים רבות היו מודחקים בנפש האדם. בתקופה האחרונה הם צפים אל פני השטח ואון מתחבר לרוח העכשווית הזו. הבחירה שלו בצילום דווקא היא גם לא מפתיעה בהקשר זה שבין מציאות ובדיה, וביחס לתקופה שבה צילום הוא המדיום הכי רלוונטי שיש.
דרך אגב – גיא אירח אותנו במסגרת הסיור שלנו ביפו, ועשה לנו הדגמה חיה של תהליך העתקת הדימויים שלו על הגוף – זה היה מדהים!

עמוד האינסטגרם של גיא האתר של גיא און

מריה סאלח מחמיד מארחת אותנו בסטודיו שלה

מיכאל ליאני
איך נהניתי להדריך בתערוכה "הכלכלול" של מיכאל ליאני שהוצגה במוזיאון הרצליה. העבודות של ליאני תמיד התאפיינו בהומור, ססגוניות ואפילו קיטש, ובתערוכה הזו הוא לקח את הכל צעד אחד קדימה, אל השיא – כיאה לחווית התיירות באילת שהיתה נושא התערוכה. ליאני הוא אמן רב תחומי, ובתערוכה שלו שולבו עבודות וידאו, צילום, מיצב וסוג של פיסול. זכורה במיוחד עבודת הוידאו "אילת ממי" שהתבססה על סגנון מוקמונטרי ותיארה חווית נופש באילת בסגנון הכל כלול.
ליאני הצליח לפרוט על נימי הנוסטלגיה ובה בעת להיות ביקורתי ומדוייק בכך שחשף את האשליה, החומרנות והריקנות שמתקיימות בנהייה שלנו אחר חופשה חלומית, ובעצם בחיים העכשווים באופן כללי.
עמוד האינסטגרם של מיכאל ליאני האתר של מיכאל

לסיכום, זו הייתה שנה מוצלחת למרות הכל. התחלתי את הכתיבה שלי במחשבה על תקופה שאין בה עוגני זמן ואין לה תחושה של התחלה וסוף. עם זאת, המחשבה על אמנים צעירים שמצליחים דווקא בתקופה הזו לנסח לעצמם קול ייחודי, פורץ דרך בתוך עולם שחוק, היא מחשבה מעודדת ומחזקת.
איזה כיף
אני מאחלת לכולנו שנה חדשה, טובה, שגרתית, וגם ברוכה בעשייה יצירתית בועטת. שלא יצנזרו אותנו, שלא יעצרו אותנו, וששדה האמנות הישראלי ימשיך לפרוח ולשגשג – למרות כל הקשיים.
שלכם,

שני.

שני אביבי, מתוך עבודתה 'בדרכה'