יצירה בעין הסערה. ראיון עם האמנית אסנת בן דב שנמצאת בבידוד

יום ראשון לבידוד
מזמן לא הרגשתי כל כך נינוחה
המנוחה שנכפתה עלי
מרגישה טבעי לקצב חיים שאני כבר לא מכירה
ציוץ ציפורים שהתנגן לו
והפריחה שמסביב
הזכירו לי שעוד רגע האביב

האמנית אסנת בן דב חזרה מביקור במינכן ונאלצה להכנס לבידוד של שבועיים. איך התחושה, כיצד יוצרים תחת מצב לחץ והאם הבידוד משפיע על היצירה?
ראיון עם שני ורנר

מה עשית במינכן?
נסעתי לבקר את בן זוגי יואב שהוא פסל ושהה שם במסגרת פרוייקט חדש. הוא חזר שלושה ימים אחרי ונמצא גם הוא בבידוד כעת.

כמה זמן את כבר בבידוד? איך המצברוח?
עברו 12 יום, נותרו יומיים, אני כבר רואה את הסוף. לא יצאתי מהבית כל התקופה הזו, והדבר משפיע עליי מאוד. תחושת הזמן הופכת נוכחת יותר. מצד אחד, יש הרבה שקט נעים במצב הזה, ההתכנסות טובה לי. מצד שני, קשה מאוד להיות מרוחק באופן הרמטי מהמשפחה, וקשה לא לחבק ולא לגעת.

את עושה את הבידוד בבית ולא בסטודיו. איך בכל זאת יוצרים במצב הזה?
עבורי הסטודיו תמיד אתי, הוא "בראש". כל עוד יש לי חלון עם אור טוב ושולחן לסדר עליו את האובייקטים שאני רוצה לצלם, אני יכולה למעשה ליצור בכל מקום. עם החלון הביתי הזה שהחלטתי לצלם לידו יש לי כבר רומן ארוך, אני מתבוננת על האור החודר ממנו ואף צלמתי כמה עבודות וידאו איתו. כך שהבחירה לא היתה קשה מאוד. עם זאת, כיוון שאני לא יוצאת מהבית, אני צריכה לצלם את מה שיש. זה הגביל את המגוון אבל גם פתח משהו חדש.


יום רביעי לבידוד
אני תוהה מה המיגבלות תורמות לי
ומה אני מפסידה
קיערת הפירות כבר מדלדלת
מזל שנשארה פסיפלורה משבוע שעבר במקרר
ניסיתי למצוא את נקודת שיווי המשקל של כל אחת מהן
היה בזה איזו אנחת רווחה של סיפוק

מה הכוונה?
כבר ביום הראשון של הבידוד החלטתי שהתנאים והמגבלות החדשים ייכנסו גם לפרוייקט הצילומי. קבעתי חוקי משחק חדשים ליצירה: החלטתי שאצלם כל יום בשעה קבועה בבוקר, על אותו השולחן ובאותו המקום, כל יום מספר אובייקטים כמספר ימי הבידוד. בנוסף ידעתי שארצה להעלות את זה באותו היום לפייסבוק ולכתוב טקסט שתמיד יהיו בו שבע שורות בלבד. באופן מפתיע, דווקא בתוך החוקיות הזו מצאתי הרבה ספונטניות וחופש.

אמרת שזה פתח משהו חדש, כיצד זה השפיע על היצירה?
האמנות שלי תמיד קשורה בזמן – המעקב אחר קרני האור, צילום מזון, פירות וירקות בשלבים שונים של טריות, יש בזה אלמנטים הלקוחים מז'אנר ציורי הואניטס. אדרבא כשמדובר במדיום הצילומי שאף הוא קשור תמיד ברגע החולף ובמוות. אבל המגבלות של הבידוד ושל הפרוייקט חידדו את התחושה הזו אף יותר. הזמן הפך להיות מוחשי, הצילום שלי אינו תיעודי אלא מבויים ובכל זאת בפרוייקט הזה יש ממד של תיעוד, של קונקרטיות של כאן ועכשיו.

נשמע שזו היתה תקופה דווקא מעשירה עבורך. את חושבת שתמשיכי את הפרוייקט הזה?
למדתי הרבה מהזמן הזה, שמתי לב לדברים באופן עוד יותר עמוק, לדקויות של קרני האור, לשוני בין החפצים, ולשוני שלי עצמי מדי יום וכמובן לחופש שאפשר למצוא בתוך הגבולות. אבל יש בי תחושה של שובע, אני חושב תשאקח מהחלון הזה מנוחה בינתיים.

מה תעשי כשייגמר הבידוד?
חח. אולי אמשיך להשאר בבית? אני מתגעגעת מאוד לחברות שלי, ואני נורא רוצה לחבק את הילדים שלי. אחר כך, סביר להניח שאחזור לסטודיו.

** ניתן לראות את הפרוייקט במלואו בדף הפייסבוק של אסנת בן דב בקישור הבא


יום 14- למעשה הסתיים לי הבידוד
קשה לי לסיים את הסידרה
היא הצילה אותי בימים קשים
הזכירה לי כמה מעט אני צריכה
השולחן הזה חיכה לי בבקרים
מפתה בשקט שלו
הוא לא ילך לשום מקום, גם השמש לא


יום שביעי לבידוד
אני מתעוררת בבקרים בתחושה של ריקנות
ומחליטה כל בוקר מחדש להפסיק עם הצילומים
התחושה הזו חולפת אחרי הקפה הראשון של הבוקר
עם קרן האור הראשונה שנופלת לי על השולחן
הפרזיות היפות שקניתי לפני הנסיעה יבשו,
אבל הריח שלהן הטוב עדיין נשמר

שתפו

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email
Share on telegram

המלצות אמנות אחרונות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בואו נדבר אמנות

קבלו ישירות למייל עדכונים על סיורים ותערוכות מומלצות