להיות בלי, להרגיש עם

בשנים האחרונות ניתן לעקוב אחר מגמה בולטת בתחום הצילום העכשווי בארץ שניתן לקרוא לה בהכללה "צילום שחוקר את עצמו". רצף תערוכות הצילום שהוצגו לאחרונה במוזיאון תל אביב יוכל לשמש כאבטיפוס לתופעה זו; תערוכות יחיד של צלמים ישראלים צעירים, המשתמשים בשיטות שונות להוכיח את אין-אונו הנוכחי של הצילום, ואולי להכריז (אם כי מעט באיחור) על מותו. טכניקות מגוונות של צילום ללא מצלמה, צילומים המאיינים את חשיפת האירוע ההיסטורי העומד מאחוריהם – כלומר שוללים את ה"אמת" הגלומה במדיום, צילומים מנוכסים, צילומים שהומצאו בתוכנת הדמיה ממוחשבת, וצילומים שהופכים לאובייקטים תלת ממדיים. בכל התערוכות הללו נשבה רוח אנליטית, קרה ומנוכרת, שהצביעה אמנם על מצבו העגום של הצילום, ובפרט הצילום האמנותי כיום, אך גם שללה ממנו את תכונותיו הטובות, מרנינות הלב. הנה כפלא, הגיחה תערוכתו של בועז אהרונביץ' המוצגת אף היא במוזיאון, ומציעה הערה נוקבת על טיבו של הצילום העכשווי, בלי לאבד את הנפח והחומריות, והחום הגלומים במדיום.

התערוכה "נקודה כחולה חיוורת" עושה רושם ראשוני דומה לקודמותיה – תצוגה דלילה ואנמית, ובה בעת מהוקצעת למופת. מקבץ העבודות הקטן מציע דימויים חזותיים סתומים למראה – נטולי נרטיב, מופשטים. עם זאת – ובאופן שונה לחלוטין מהתערוכות שנדונו קודם, במלים שמאחורי העבודות יש בהירות וחוכמה שהופכות את חווית הצפייה לקלה יותר. כך למשל, בתצלום שחור כמעט לחלוטין שמתחבא על רקע הקיר השחור אף הוא. במבט ממושך, כבמטפחתה של ורוניקה שהנציחה את קלסתרו של ישוע בכתמי זיעתו, תעלה לפתע מתוך החשכה דמותה של אישה עירומה. לא אחת כי אם תשעים ותשע נשים עירומות עמדו מול עדשתו של אהרונוביץ' ודמות כולן, זו על גבי זו, בחלקים הנמחקים ומודגשים לסירוגין מורכבות יחד. הנה כי כן, הפעולה הדיגיטלית המעוותת, המנכרת, האלימה ביותר שיודע הצילום העכשווי לעשות – הופכת לפיוט חושני.

כנקודת מוצא לעבודה זו ואולי לתערוכה כולה יש לבחון את דיפטיך הצילומים "אדם הראשון" ו"רצח מספר אחד" הבולט במרכז חלל התצוגה. אהרונוביץ' בחר שני תצלומים היסטוריים שהניעו את העבודה. האחד הוא צילומו של דאגר הנלקח מחלון חדרו בשנת 1838. דאגר צילם את שדרות העיר, וכיוון שזמן החשיפה היה ארוך כל כך האדם היחיד שהונצח בצילום היה הגבר שישב כל עת הצילום, בזמן שצחצחו את נעליו. השני, הוא התצלום הראשון בו נמחקה דמותו של אדם, שיטת המחיקה לא מוצלחת דיה ואנו עוד עדים להד דמותו של האיש שנמחק. סיבות המחיקה – תהיינה אסתטיות או מוראליות, אינן חשובות כמו האקט עצמו – החלטתו של הצלם שאדם אחד אינו ראוי להופיע בתצלום. הראשון שהונצח והראשון שנמחק, שני קצוות המסמנים את ערגתו הראשונה ואת זו המאוחרת של הצילום.

התאורטיקן רולאן בארת, באחד הטקסטים המכוננים והבלתי נשכחים אודות הצילום*, תבע את יסוד הבסיס של המדיום בעובדה כי הוא מצביע על אירוע אמת. בראותנו צילום נוכל לומר "זה היה". בהציבו את שני הדימויים האלה יחד שואל אהרונוביץ' על השגה זו. מה לגבי כל האנשים שחצו את שדרות פריז בבוקר ההוא ולא הספיקו להיצרב על הפילם, ומה לגבי האיש שנמחק, האם לא "היו"? יתרה מכך, כקריצה פרדוקסלית מטביע אהרונוביץ' על הדימוי נורות בוהקות הכותבות בכתב ברייל את המילים "הייתי פה". רק עיוורים יוכלו לזהות את תצרף הנורות, ואילו זה נותר עלום בעבורם כי לא יוכלו לגעת, ואנו הרואים נסונוור מהנורות ונתעוור לרגע בעצמנו. לולאה אינסופית החושפת את הצילום במערומיו.

רמז לעיוורון נוסף טמון בעבודה קטנה ומוזרה ובה תאריך – קיצור החודש באותיות לועזיות וספרות היום והשנה, כתובים בלבן על רקע שחור. עבודה זו מרפררת לאמן הקונספטואלי היפני און קווארה, אשר יצר סדרת ציורים דומים. כל תאריך העיד על יום בחייו של קווארה, אך מלבד ציון הזמן אין עדות נוספת לאירועי אותו היום. ציורו של קווארה כמוהו כצילום עפ"י בארת, זה היה, הייתי פה, עדות אילמת וסתומה לחייו של אדם. שוב, במחווה צינית בוחר אהרונוביץ' לתעד את היום שלפני לידתו. היום היחיד בחייו בו לא ראה כנראה דבר, ובעצם, אולי אף "לא היה".

כן, הצילום מת. כל התכונות המולדות שלו אבדו מזמן בחסות ההתפתחות הדיגיטלית. כבר לא נוכל להאמין לו, כבר אין בו עדות למציאות, והכול טריק אחד גדול. אך האם לא התפתחו בני האדם אף הם בהתאמה? שהרי מעטי מעט עוד מאמינים לצילום "בעיניים עיוורות", הטריק חשוף, כולם יודעים. מדוע ממשיכים האמנים העכשוויים לחגוג את מותו? כך, תערוכתו של אהרונוביץ' היא כמשב רוח מרענן שמצביע על עירומו של המלך, אך בה בעת עוד זוכר לו חסד נעוריו, ואת ימי תהילתו. אהרונוביץ' מעז לדבר על הצילום, לא מתוך אנליזה קרה שבוחנת גווייה, אלא מתוך מבט עכשווי אמתי, השואל גם מה היה הדבר, וגם מהו ההמשך הראוי למסורתו.

*רולאן בארת, מחשבות על הצילום, 1980

בועז אהרונביץ', "נקודה כחולה חיוורת", אוצרת: אורית בולגרו. מוזיאון תל אביב לאמנות, עד 28.5.16

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *