אבא נעלם


אורי גרשוני, מתוך "השמש של אתמול", 2012

לאחר פגרה ממושכת מאוד, בשבוע שעבר נפתחה סוף סוף מחדש הגלריה השיתופית P8, וזאת לאחר שינויים קלים בהרכב האמנים ומעבר לחלל חדש. הקונספט הקיבוצי שעל ברכיו קמה הגלריה (ואחרות כדוגמתה – "אינדי", "מכון אלפרד", ובנוסח מעט אחר גם "מקום לאמנות"), הוא חיובי בעיקרו. האמנים חולקים יחד בנטל, הם משוחררים מסמכות של בעל/ת גלריה יחידים, וכך יש גם תחושה פחות כלכלית ויותר חופשית. יחד עם זאת, פעילות כזו גם עשויה לנתק את הגלריה מהשיח הדומיננטי ומקביעתם של "בעלי הטעם", או המאה. אם גלריה שכזו רוצה להיחשב כרלוונטית, עליה להתאמץ שבעתיים ולקחת אחריות מחושבת מאוד על התכנים המוצגים בה.

השיקולים שהובילו את פתיחת הגלריה המחודשת עם התערוכה "אבא, אבא" (אוצר: עדי שמעוני) יכולים להיות מובנים. כיאה לרוח השוויונית, לא ראוי לפתוח עם תערוכת יחיד של אחד מאמני הגלריה; ותערוכה קבוצתית של כולם יכולה להיתפש כילדותית, כיוון שהמרחק התמטי והחומרי שביניהם גדול מדי. אם כן, נבחר אחד מאמני הגלריה לאצור תערוכה של אמנים אחרים – משמנה וסולתה של האמנות העכשווית בארץ. נושא המשפחה מעסיק את האמן עדי שמעוני, כפי שניתן להסיק מתערוכת היחיד הקודמת שלו "אווה" (2014). התערוכה הורכבה מאוסף פורטרטים המתעד את התפתחות הקשר שלו עם זוגתו ובתוך כך גם את תהליך הריונה ולידת בתם. על כן, בחירתו לאצור תערוכה שתעסוק בנושא אבהות הייתה כמעט טבעית.

הטקסט היחיד והקצרצר שפורסם לקראת הפתיחה טמן בחובו הבטחה מסקרנת: "התערוכה עוסקת בנושא האב בפרשנות רחבה. דמות האב מוצגת במגוון אופנים כמגוון האמנים; האב הרוחני, הביולוגי, המאומץ, האפל והחסר". אכן, מדובר במקבץ גדול למדי של עבודות – משובחות ברובן, שבכולן מופיעה דמות אב (רוחני, ביולוגי וגו'), אך יש לדקדק כאן בניסוח, שכן בין זה לבין "פרשנות רחבה" המרחק גדול מאוד, למעשה אין כאן פרשנות כלל וכלל. כן, בכול העבודות מופיעה דמות גברית, לעתים ניתן להבין מהדימוי שמדובר באב (שכן הילד/ה מופיעים עמו), אך ברוב המקרים – לא. נוסף לכל, גם החיבור בין העבודות דל. נדמה ששיטת האוצרות הועתקה מתערוכתו הקודמת של שמעוני – ועיקרה מחברים אסתטיים שאף הם לא מתוחכמים במיוחד.

דגנית ברסט, אבא (איקרוס הקטן), 2004

כך למשל, מוצא את עצמו בתערוכה צילומה של דגנית ברסט, בו מופיעים אב וילדה הרוחצים בים. הצילום הזה היה חלק מסדרת "המתרחצים" רחבת ההיקף של ברסט. הופיעו בה גם רוחצים בודדים, נשים, ילדים ודמויות עלומות ומטושטשות, ובסופו של דבר בינה לבין העיסוק ב"אבהות" אין ולו קשר דק. לעומת זאת, הפרויקט המתמשך של אורי גרשוני דווקא כן עוסק בדמות האב באופנים שונים. בתערוכתו "השמש של אתמול" אשר הוצגה בגלריה שלוש (2012) יצא גרשוני אל אחוזתו של הצלם ויליאם הנרי פוקס טלבוט. טלבוט, הצלם האגדי משמש לגרשוני כדמות אב חלופית, והוא צועד בצעדיו כדי להתקרב אל אותו אב רוחני. שמעוני, בחר דימוי אחד ויחיד מתוך הסדרה – זה שבו נראית מצבתו של טלבוט. נטול קונטקסט, וללא הסבר פרשני, נותר הדימוי סתום לחלוטין, מי שלא הכיר את מערך עבודותיו של גרשוני, לא ידע כיצד הצילום נקשר לתערוכה. לדאבון, כך הדבר גם עם מרבית העבודות האחרות.

שמעוני לקח על עצמו תיק גדול, שאולי באמת מתבקש לחקור אותו לעומקה ורוחבה של האמנות הישראלית. הנושא הטעון של אבהות מלווה אותה, למן אבות הקאנון המקומי הנשזרים בהיסטוריה הפטרנליסטית המאפיינת את קום המדינה, דרך דמותו המיתולוגית של רפי לביא, לאמני שנות השבעים וחיפושם אחר אבות בדמות אמנים בינ"ל דגולים, וכלה בעשרות דוגמאות פרטניות ועכשווית. רק לא מזמן היו לנו את תערוכת הענק שאצר ליאב מזרחי והתייחסה לדמותו של האמן יוזף בויס, ואת תערוכתו היפה של יונתן אולמן שהתייחס למשה גרשוני כסוג של אבא תרבותי. למה שלא נרחיק לכת ונכניס גם את האמנים המתייחסים ליהדות ולאלוהים כדמות אב? כי תחת מטריית אוצרותו של שמעוני הכול יכול להיכנס, ואין מחקר, או טקסט או הסבר שיבאר את בחירת הדברים.

יש הרבה דרכים לקרוא בקול את צמד המלים "אבא, אבא". כאשר הן מופיעות ככותרת לתערוכה שאמורה לפתוח בקול תרועה את משכנה החדש של גלריה P8, ניתן היה לצפות מהן להביע כאב, אהבה, קריאה לעזרה, משהו… במקום זה, לנוכח אוצרות דלה ושטחית, נותרת הקריאה "אבא, אבא" כפטפוט לא מובהק של תינוק. כהצבעה על הדבר וסימונו כ"אבא", ותו לא.

"אבא, אבא", אוצר: עדי שמעוני.
אמנים מציגים: אורי גרשוני, אסף אבוטבול, בועז ארד, גוסטבו סגורסקי, גליה פסטרנק, דגנית ברסט, דורון רבינא, יאיר ברק, ירון אתר, ליאת אלבלינג, ענת בצר, צור קוצר, ראובן קופרמן, שמחה שירמן, שרון פדידה
גלריה P8, רחוב הפטיש 1, תל אביב, עד 11.6.16

אסף אבוטבול, לאן אתה הולך רפי, 2014

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *