טקסט: שני ורנר

שמשייה אפורה סגורה ולצידה ילד עם בגד ים כחול, וגל גדול מתקרב אל החוף נוגע לא נוגע בנעץ השמשייה בחול. זוג צבאים רועה יחדיו באחו. מתקן שעשועים של גן יַלְדוּת – קשת שנתלים עליה הפוכים זה מול זה ומקישים כפיים. חדר כיתה עם לוח ירוק וגדול. ערמת ילדים על הדשא. פסליה (האם ניתן לקרוא לזה פסל?) של עדן בנט פתוחים לפרשנות, נוכל לראות בהם מה שנרצה, מה שנדמיין. תערוכת היחיד "ירח חדש" המוצגת כעת בגלריה הקיבוץ היא אסופה של הפסלים, המתפקדים כסצנות בודדות ולמראית עין קשה לזהות קשר נרטיבי ברור ביניהן. בכל זאת, הם מוגדרים יחד כ"מיצב תלוי חלל", אך אולי יש לקרוא לזה מיצב תלוי סביבה, או אפילו מיצב תלוי זיכרון?

ראשית, שוב, האם ניתן לקרוא לזה פסל? שכן, אלה בסה"כ אסופות חפצים משומשים שמורכבים יחד מחדש, מונחים זה על ולצד זה. "ערימת ילדים" (ש.ו) למשל, היא קבוצה של שקים בצבעי גוף ורדרדים וצהובים, תפורים ברישול, סגורים בקצוות בלולאת חבל. הם שוכבים זה על זה, אחד אנכי והשאר מאוזנים עליו. לזה האנכי יש מעין מצנפת, כמסמנת "כאן ראש", וזוג רגליים מאולתרות בקצה השני. "זוג צבאים באחו" (ש.ו) הם שתי פינות רהיט מעץ שכעת מאוזנות במהופך על הרצפה, ועל אחת מהן שיפוד ארוך שמושחלים עליו חרוזים ירוקים של חשבונייה, כמדמים נקודות על גבו של צבי. הקשת של מגרש המשחקים היא פיסת עץ מעוקמת על תשתית בנייה ממתכת, ושמשייה היא מקל שפרוס עליו בד פלסטיק דק. כשתרד התערוכה הם יפורקו, אולי אף יחזרו לפחים שמהם הגיעו, או יקוטלגו ויסומנו ויאוחסנו, ותחייתם בשנית לוטה בערפל.

כאמור, הפסלים כל אחד מהם לכשעצמו: תלויים, נשענים על הקיר או מסודרים בפינות החלל. הם מנותקים זה מזה, אחד לא גולש אל השני וגם לא מגיב אליו, בעצם כמו תצוגת פסלים סטנדרטית בתערוכה. בכל זאת, מתעקשת אוצרת התערוכה: זהו מיצב, ועוד תלוי חלל, וגם – כך נאמר בטקסט התערוכה – החפצים נאספו ברחובות בסביבת הגלריה. האם יש לכך חשיבות? האם מעיד זבלה של שכונה על טיבה ואופייה או על אלה של תושביה? בפסל שהציבה בנט בתערוכת פרסי משרד התרבות (2014) היא השתמשה בחומרים שמצאה במסדרונות ומחסני מוזיאון תל אביב, ואכן היה בו משהו מהניחוח ההסתדרותי והמיושן של המוזיאון.

אם נתמסר להגדרות האוצרותיות, אזי התערוכה "ירח חדש" מבקשת לספר לנו משהו על צפון תל אביב, בשכונות הישנות שליד הים, ואולי גם על הקיבוץ, שהגלריה של תנועת הקיבוצים היא זו שבה מתחולל כל הפלא הזה; וגם אם לא, ורק נשוטט בתערוכה ונצפה בה כלקט של רגעים, כמו מסע בזיכרונות רחוקים, או מקבץ שקופיות שמוקרן בסלון אי שם בשנות השמונים. אם רק נתמסר לה, "ירח חדש" תיקח אותנו אל עבר מתוק, תמים כמעט, בו יכולנו לשחק במקל ולדמיין שהוא חרב או ילד או שמשייה, חרוזי החשבונית הם גם שרשרת של אישה זקנה או כלי נגינה, ועוד ועוד. כמו מולד הירח הנעלם מעינינו, כמו לוח ירוק שנמחק, כמו השנייה האפלה שבין שקופית לשקופית, כך יעלו ויבואו זיכרונותינו, ילדותנו וסודותינו. כן, זהו מיצב, לא תלוי מקום, או פוליטיקה, אלא רק – תלוי אנחנו.

עדן בנט, "ירח חדש", מוצגת בגלריה הקיבוץ עד 1.10.16. רח' דב הוז 25, תל אביב.

שתפו

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email
Share on telegram

המלצות אמנות אחרונות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *