לחזור למקורות

%d7%97%d7%92%d7%99%d7%aa-%d7%9c%d7%90%d7%9c%d7%95-%d7%9c%d7%90-%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9a-%d7%9c%d7%a9%d7%99%d7%9d-%d7%9b%d7%95%d7%aa%d7%a8%d7%aa-%d7%9e%d7%aa%d7%97%d7%aa-%d7%9c%d7%aa%d7%9e

שדה האמנות בישראל, אנחנו רואים שפע עצום ומרהיב של אמנות עכשווית – פוליטית, בועטת, כועסת ומבקרת. אמנות שמתפתחת מבחינה טכנולוגית ומתנסה במגוון מדיומים כגון וידאו ארט ואמנות מחשב, ואמנות שנושקת לתחומים אחרים כגון מוזיקה תאטרון ועוד. האמנות העכשווית הולכת ונהיית יותר ויותר מהוקצעת ואסתטית, אמנות שהולכת על מקסימום. זה יוצר שיח מעניין ורלוונטי, אך הרבה פעמים הוא נשאר הרמטי בתוך עצמו, ולפעמים אף חסר התייחסויות מלומדות על מה שקדם לו. אם כן, כשעולה תערוכה שמציעה חזרה אחורה בזמן, והזדמנות לדון במודרניזם – במובן הטהור שלו, זה ראוי לציון.

התערוכה  ציירת שמתחילה מהסוף" (אוצרת נועה רוזנברג) המוצגת כעת במוזיאון תל אביב לאמנות היא תערוכה קטנה, אינטימית ויפה. מוצג בה קומץ מציוריה של האמנית הישראלית חגית לאלו שזכתה לקריירה קצרה יחסית ואשר נגדעה בטרם עת. לאלו נסעה לארה"ב ללמוד אמנות בתחילת שנות החמישים, ובתום לימודיה באוניברסיטת ברקלי (קליפורניה), זכתה במלגה ללימודים בביה"ס של האמן הנס הופמן, שהיה אז הגורו של הציור העכשווי, זה שכולם רוצים לחסות בצלו.

במובנים רבים, זכתה לאלו להגיע אל ארה"ב בדיוק ברגע הנכון, שבו המרכז האמנותי העולמי נדד לשם מאירופה שעוד התאוששה מן המלחמה. היו אלה רגעים מכוננים בתולדות האמנות בהם המודרניזם הגיע לשיאו. חוקר האמנות האגדי קלמנט גרינברג תרם רבות לכך, כאשר ניסח באופן דידקטי את מהותו של המודרניזם וטען כי באמנות מודרנית כל מדיום אמנותי חוקר את עצמו. כך למשל, הציור חוקר את מאפייניו – תכונות הצבע והאור, משחת הצבע כחומר (color, paint), המכשירים שבהם מציירים, וגם את עובדת היותו שטוח ויומרתו לתאר תלת ממד במדיום שהוא דו ממדי. לאלו התמסרה אף היא למחקר הזה, ובמהרה הפכה חלק פעיל בקבוצת אמני המופשט האמריקני של התקופה.

רגע של מבט שקט בציוריה של לאלו. ציורים שאין בהם הסחת דעת פיגורטיבית או נרטיבית, שיש בהם ציור בלבד. תחילה זה נראה כמו אוסף כתמים מופשטים חסרי משמעות, אך אם תרשו לעצמכם את הרגע הזה, תוכלו לשמוע ולראות את הציור מדבר אליכם. טקסטורות, צורות, מרקמים, שכבות על שכבות. יש כאן קצב, משיכות המכחול הן כמו מוסיקה משתנה, רגעים קצובה ודינמית, ואחר כך שטוחה ושקטה, ואז אובססיבית ומאיימת להתפרץ. הציור מדבר. חגית לאלו מדברת. גופה נוכח כל כך בציור, שאפשר כמעט לדמיין אותה שם מול הכן, רק היא והבד, ציור.

כשחזרה לאלו לארץ בשנת 1959 היא נקלטה לתוך סצנת אמנות שונה לגמרי. האמנות בארץ נשלטה אז על ידי הגמוניה גברית שמוביליה היו אנשי קבוצת "אופקים חדשים". קבוצה זו עסקה אף היא במופשט, אך היה זה מסוג אחר לחלוטין. המופשט של אופקים חדשים עוד נשען על דימוי מקור – תיאורי טבע ומקום בעיקר, ויצא מתוכו אל סגנון שהוגדר אז כמופשט לירי, כזה שמהדר ומתענג על נופי הארץ. רוחות צעירות יותר החלו לנשוב באמנות העכשווית בדמותם של קבוצת עשר פלוס ובאמנותו של רפי לביא ודומיו. אך לאלו לא השתייכה בסגנונה לא לאלה, ולא לאלה. היא הביאה עמה משהו חדש, זר וקשה לעיכול. ניתן לומר שלאלו הייתה חלוצה בתחומה, ואכן מבקרי האמנות בתקופה התרשמו מציוריה שהוצגו בתערוכות. אך דרכו של אמן צעיר וחדשני מעולם לא קלה היא, ובפרט כשמדובר באישה, ובתקופה שבה שדה האמנות מונהג כאמור על ידי קבוצה מצומצמת של גברים, ובחברה פטרנליסטית מובהקת.

סיפורה הדרמטי של לאלו הוביל לקריירה קצרה מדי וגדע את המשך דרכה של אמנית גדולה זו. אין לדעת לאן הייתה יכולה להתפתח, ואולי אף לאן יכלה האמנות הישראלית להגיע לו ניתנה ללאלו ההזדמנות הראויה. הוא חושף גם את יחסי הכוחות והפוליטיקה הסמויה שמניעים את עולם האמנות. אך בה בעת מציג גם את הסתעפויותיה של האמנות, ואת האופן בו היא גדלה וזורמת לכיוונים שונים ומה משפיע על התפתחותה. כך או כך, התערוכה היא כפנינה מוארת במוזיאון הנשזרת בתוך שיח האמנות הישראלית, והאמנות המודרנית בכלל. זו תערוכה שניתן ללמוד ממנה, וזו תערוכה שכדאי להתרגש ממנה.

חגית לאלו: ציירת המתחילה מהסוף. עד 5.10.15
מוזיאון תל אביב לאמנות, שדרות שאול המלך 27, תל אביב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *