יצירה בעין הסערה. ראיון עם ז'וזף דדון

בתמונה למעלה: רונית אלקבץ בסרטו של ז׳וזף דדון "ציון", 2005. צילום: טומאס זוריטשטק

ז'וזף דדון מנקה כל בוקר את הסטודיו הביתי באקונומיקה ונובר בארכיון שלו. עבורו המצב החדש הוא זמן להתנקות ולפנות מקום למבט על העבר ועל ההווה. קפצנו לביקור וירטואלי בפריז לשוחח עמו על יצירה והשראה בימי קורונה.
ראיון עם שני ורנר

היי ז'וזף, מה שלומך ? איך התחושה בפריז בתקופה הזו?
בפריז אנחנו למעשה בבידוד כבר מה-11 במרץ.
פוסט טרואמה: האמת שהכנתי את עצמי כבר שבועיים לפני שהרשויות הכריזו על הסגר. עשיתי מלאי של מים, אורז, סרדינים, קניתי מסיכות. זה קשור לזכרון נעורים משנות ה-90 של ההכנות לקראת מלחמת המפרץ. אז גם הכנו מלאי של אוכל ומים, שמנו מסקינג-טייפ על החלונות וסרטים של ספוג דבק במשקופי הדלתות והחלונות למקרה של לוחמה כימית. משום מה הזכרונות האלה כרוכים אצלי גם בתחושות משנת 95' בזמן הסכמי אוסלו, שכבתי במיטה מחזיק בידי את מכשיר הרדיו ושומע את קולות השמחה ומיד אחר כך רצח רבין. גם זה קורונה שלי בפריז.
באופן כללי אני די רגיל כל השנה להיות בבידוד בסטודיו. ככה שזה לא שינה לי הרבה בהתחלה – זה לא היה קאט קיצוני ממצב שבו אני כל היום מוקף חברתית ותלוי באחרים בעבודה. פריז היא עיר גדולה. ככה שבמשך כל השנה בגלל שכל אחד עסוק מאוד בענייניו יוצא שנפגשים מעט מאוד עם כולם, ולא מעודכנים לעומק בעשייה של הקולגות. ארוחות ערב, יציאה לבתי קפה, ופתיחות של תערוכות הם ההזדמנות הטובה להפגש ולהתעדכן במה שקורה לכל אחד.
כעת התחושה לאחר כמעט חודשיים של בידוד היא שהיה ממש טוב מקודם! פתאום אנחנו נזכרים בארוחות ערב, באירועים והתערוכות שהיו וכמה היה כייף בעיר הזו.
אחרי שבועיים של בידוד, באופן מפתיע הגיעו הציפורים. לאחר שנים שלא שמענו אותם בגלל הרעש וזיהום האוויר שהיה. הציפורים חזרו לפריז, ציפורים שרות! לאחר שלושה שבועות התחלתי להבחין בסוגי השירה של הציפורים. באפריל האחרון מזג האוויר היה קייצי, אני לא זוכר כזה חודש אפריל מהשנים שעברו. הפריזאים שמחים שיש אוויר יותר נקי לנשום ולהנות מהמזג האוויר.

אתה עדיין מגיע לסטודיו ? על מה אתה עובד בימים אלו?
במסגרת ההכנות לבידוד, הבאתי מהמקלט שולחן לסלון עם חומרים כדי לעבוד מהבית. אחרי שבוע הבנתי שכלום לא יכול להחליף לי את החוויה של הסטודיו. כשאתה עם עצמך בסטודיו, מתחיל את היום בכוס תה טוב, עם כפית מלאה בדבש. מנקה, מסדר, ולאט לאט אתה יוצר, מהרהר, חושב, בוהה תוך כדי עבודה. בעבורי זה אחד מרגעי האושר הגדולים בחיי.
אז עברתי לפרוייקט שכל הזמן דחיתי אותו מפאת קוצר הזמן והעבודה השוטפת: לסדר את ארכיון תמונות העבודות והתערוכות, והמסמכים הנלווים אליהן משנת 1994 ועד היום. המחשב וההארד דיסק הפכו לסטודיו. כל יום אני עובד רק על זה וסוף סוף אחרי כמעט חודשיים אני מתחיל לראות את האור בקצה המנהרה. הפכתי להיות ארכיונאי… ומשהו מעניין קרה לי בתהליך. כל פעם שאני פותח תמונה נגיד מלפני 10 שנים פתאום אני נזכר מה היה שם באותו רגע, אני נזכר עם מי עבדתי ואת מי הכרתי או פגשתי, איך הייתי אז, ואיך אני היום, איזה שינויים קרו מאז… זה כמו מעגלים. מעגל זכרון ראשון, ואז מעגל זכרון שני, וכך הלאה… ללא שהייתי פותח את התמונות ועוצר ומתבונן בהן לא הייתי זוכר כלום. כל פעם זה מרגש אותי לפתוח עוד תמונה ולחוש בתוכי את הזכרון מתחיל לעלות ולשדר אלי את הקולות והמראות שהיו אי שם בנבכי המוח. למשל נזכרתי בפתיחת תערוכת היחיד השנייה שלי בשנת 2004 בגלריה אלון שגב, איך סיגלית לנדאו שהיתה גם אמנית הגלריה פנתה אלי והזמינה אותי שנרקוד יד ביד. רקדנו בתוך הגלריה באמצע הפתיחה. זה היה כל כך אנושי, ומרגש. אני שומר את הרגע הזה בקופסה יפה. נכסים, כסף, וכל דבר אחר אפשר לקחת מאיתנו אבל את הזכרונות שלנו אף אחד לא יכול לקחת מאיתנו זה תמיד ישאר בתוכינו.

איך נראית שגרת סטודיו בימי קורונה?
בימי קורונה מה שחשוב קודם כל זה הזוגיות, האוכל, והפרנסה. זה זמן של אי וודאות. בתחילת הבידוד אמרתי שאנחנו בבית צריכים לשנות גישה ולהיות קוליים. לתת ולקבל באהבה. להכין את עצמנו שלא כל הזמן נהיה בכושר.
במרץ ואפריל לא היו בפריז מספיק מסכות לכל התושבים ונגמר הג׳ל ניקוי לידיים. אז דאגנו לקבל את האוכל דרך משלוחים ושזה יספיק לשבועיים כל פעם. אז גם הוצאנו את הפירות והירקות למרפסת, כמו שפעם עשו ללא מקרר. התחלתי ללמוד איך משמרים ירקות לאורך זמן. למשל איך משמרים בננות לאורך זמן? או סלט?
כמובן שיש את הנקיונות: כל בוקר אני מנקה באקונומיקה, ידיות של הדלתות, כפתורי חשמל ועוד. החומר שהכי שנאתי בנעוריי ושתמיד רבתי עם אימי בגללו! אבל כבר אז היא אמרה שאקונומיקה הורגת את החיידקים, ומסתבר שזה מה שאומרים גם היום. לבנתיים גם אקונומיקה כבר לא היה בסופר. הכל אזל. אני ממשיך ומנקה את השולחן, שם על צמר גפן קצת אלכוהול 90 אחוז ומנקה את המחשב. ואז אני אוכל ביס של ג׳ינג׳ר חריף, מגיש לעצמי כוס סודה, ומתחיל לעבוד על הארכיון. ככה עד הערב. בזמן שאני מנקה ומארגן, בעצם אני מארגן את המחשבות, ויוצר. הניקיון בחוץ מאפשר לייצר בתוכי חלל חדש ומשוחרר על מנת להיות בו באופן מנטלי.


ז׳וזף דדון "מחברת מסעות", צילום על נייר אקוורל, 2019. צילום: אורליין מול

יש השראה בקורונה?
כאמן, אני בהקשבה למחשבות, להרהורים, למעשים, והתנועות שאני עושה בכל רגע. זה דורש ריכוז ומשמעמת עצמית. השגרה החדשה היא סדר יום אחר וחדש לגמרי ביחס למה שהיה לנו קודם. זמן הקורונה מאפשר לי לקחת מרחב ופרספקטיבה. לקחת את הזמן לחשוב על העבר. להבין מה הוביל אותי עד הלום, ולנתח איך זה קרה. מה היה נכון ומה היה פחות נכון, ואיך הייתי צריך לעשות אחרת, או בווריאציה. בעבורי ההשראה באה עם העבודה, וההתנסויות. כרגע עם העבודה על הארכיון הניקיונות, והבישולים, בגלל צורת החיים החדשה הזו, אתה מסתכל על עצמך והסביבה באופן אחר ושונה. שם אתה מגלה אפשרויות חדשות שלא ראית לפני. הכי קשה להסתכל פנימה, ולנקות את התת מודע מעננים ורעשים המפריעים להיות מרוכזים בעשייה וליהנות מהחיים. הבעיה היא בחצות הלילה, השדים באים לתת הופעה… כוכבי רוק של ממש!

המצב גרם לך לחשוב מחדש על עבודתך כאמן?
המצב גרם לי לשמוח בעשייה שכבר עשיתי. אני מסתכל אחורה ולא מאמין כמה הספקתי ועשיתי. ביום יום אני לא חושב על העבר, עכשיו בגלל הזמן שכמו בהקפאה, ובגלל הארכיון אני רואה את העבר שלי. אבל פני מועדות להווה. מה שחשוב לי כרגע בימי הקורנה הוא שכל יום יהיה היום הכי יפה שהיה לי בחיים. אני לא חושב על המחר. יש צבירה בלתי מודעת שאני מרגיש שקוראת בתוכי. אני יודע שברגע שאחזור לסטודיו אני אוציא אל הפועל במודע או שלא במודע את מה שנצבר בזמן הזה.

אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?
אני רואה איך אני, קולגות, וחברים רואים המון סדרות בנטפליקס, או סרטים. חלק מהם מנצלים את הזמן הפנוי שיש לקרוא ספרים. אישית אני רואה אמנות דרך גוגל ארט, או דרך סרטים על אמנים ביצירתם און ליין. אני חושב שדווקא התקופה הזו מדגישה את הצורך של כולנו להיות מחוברים לאמנות ותרבות עוד יותר, וכמה היא ממש נחוצה לנו עד יעבור זעם. פיקאסו ומאטיס יצרו את מיטב היצירות שלהם בתקופות ההכי קשות של אירופה. אנחנו עדיין לא יודעים עד מתי זה יימשך כל המצב הזה. כרגע אנחנו עוד לא יודעים איך כל זה השפיע עלינו האמנים… אולי מוקדם מדי לדעת.

הסטודיו הוא מקום מחסה או מרגיש חשוף מתמיד?
הסטודיו מאוד חסר לי. שלשום באתי לסטודיו בפעם הראשונה אחרי כמעט חודשיים שלא הייתי. היה לי מצד אחד עצוב לראות אותו ריק, ואת שאר הסטודיואים של השכנים שלי ריקים. זו היתה תחושה מוזרה. הגעתי למקום נטוש. זה הזכיר לי סרטים של מדע בדיוני. שאתה נכנס לבניין בתוך העיר הגדולה הריקה מאדם והכל ריק לאחר קטסטרופה. מצד שני, כל כך שמחתי לחזור לסטודיו ולדמיין שאני אחזור אליו לקראת שבוע הבא.

לאתר של ז'וזף דדון

ז׳וזף דדון, מראה הצבה בתערוכה "עולמים", גלריה אלון שגב, 2004. צילום אבי חי

שתפו

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email
Share on telegram

המלצות אמנות אחרונות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

בואו נדבר אמנות

קבלו ישירות למייל עדכונים על סיורים ותערוכות מומלצות