הזמנה לתערוכה

ביום חמישי הקרוב תפתח תערוכת יחיד חדשה לאמן הנהדר וחברי הטוב יונתן אולמן במקום לאמנות בקריית המלאכה. לשמחתי הרבה הזדמן לי לכתוב את אחד משני הטקסטים שילוו את התערוכה, ואני חייבת להגיד שנהניתי מכל רגע. אני מביאה לכם את הטקסט כאן ומזמינה אתכם לבקר בתערוכה.
LEGACY, יונתן אולמן, תערוכת יחיד
אירוע פתיחה: חמישי 19.11.15 בשעה 20:00, מקום לאמנות בקריית המלאכה, שביל המרץ 6

בשנת 2011 תכנן יונתן אולמן את שובו ארצה לאחר שהות של שלוש שנים בניו-יורק. רגע לפני חזרתו, עוד הספיק להציג בתערוכה קבוצתית פרוייקט שלשמו נשברו לחתיכות קירות הגבס מהסטודיו שבו עבד אז והפכו למצע שעליו התהלכו המבקרים בתערוכה. כשהסתיימה התערוכה, נארזו הקירות השבורים, ועלו ארצה יחד עם יתר חפציו של אולמן. כגורלם של דברים שהיו, שכבו אותן חתיכות בארון, בסטודיו החדש והתל אביבי של אולמן, אך לא נשכחו. כעת, בתערוכה שעניינה "מורשת" עולות פיסות הסטודיו – פיסות ההיסטוריה, מן האוב והופכות שוב למרכיב מרכזי.

אלמנט נוסף הופיע בתערוכה ההיא וחוזר כאן שוב, עמוד מקדש קלאסי ובראשו – ראשו של דוד, פסלו האיקוני של מיכאלאנג'לו. ניצב בודד בלב התערוכה הופך זה למעין מונומנט כמו אדיר ממדים המדמה במידת מה את כבירותו של הפסל המקורי, ואולי אף את עוצמתו ונחישותו של דוד המתעמת עם אויבו. אך העמוד יצוק גבס ועומד הפוך, והראש הוא רפליקה זולה שנרכשה באינטרנט, מוצעת למכירה לכל דורש. לא די בכך, צבע אולמן את ראשו של דוד בשכבות רבות של אדום ולבן וקילף, כמו היה הוא דוד – שפוצע את הענק המאיים עליו. כמו ביקש לגעת בגדולת הפסל המקורי, להיות חלק מהמערך התרבותי שהוא הוליד ולתת בו את חותם ידו.

בבואה של התערוכה ארצה נוסף לה גם נופח מקומי. הזיקה האמביוולנטית לנכסי תרבות נמצאה בדמותו של משה גרשוני – אחד מהאמנים המכוננים בתולדות האמנות הישראלית. אם לא די היה בבחירה זו, החליט אולמן לצטט את משפטו הכול כך טעון "מי ציוני ומי לא". משפט שהיה המרכיב העיקרי בתערוכתו של גרשוני אשר הוצגה בגלריה ג'ולי מ. בשנת 1978. בתקופה שהתאפיינה בחוסר יציבות ובגלי מחאה ציבורית שוצפים, נתפס משפטו של גרשוני לא רק כשאלה פתוחה, אלא אולי דווקא ככלי לפתרון – הגדרת המצב על ידי חלוקה לשני קטבים שבעזרתם ניתן יהיה להפריד ולמשול.

אולמן משחזר את כתיבת הטקסט בצבע אדום עז על קירות הגלריה, באותו פונט ילדותי, ובה בעת ייחודי כל כך. אך הפעם הוא מקפד את ראשו, הוא מותיר אותנו רק עם "ומי לא", חצי משפט שיש בו שאלה סתומה; וכך, שוב נשזרות ההיסטוריות זו בזו – ההיסטוריה הלאומית, התרבותית והאישית. ומי לא ציוני, ומי אולי גם לא ישראלי, ומי לא יהיה חלק מהקאנון האמנותי המתהווה, ומי לא יירשם בדפי ההיסטוריה, ומי לא ישכב לצד אבותיו הקדמונים, ומי לא יפצע אותם, ומי לא ינצח.

התערוכה LEGACY מהווה המשך ישיר לעיסוקו של אולמן בהיסטוריה. להתרפק עליה, אך גם לנבור בה, לגרד, לפצוע ולשבש אותה. כך, בעבודותיו הקודמות הוא שימר זיכרונות בסוכר, הטביע חותמים לנצח בבטון, ובציוריו גדולי הממדים המורכבים שכבות על שכבות של צבע תעשייתי, הוא קילף מבעד לעליונות וחשף את אלה התחתונות. אם כן, ניתן לראות בסיפורם של קירות הגבס כסָמן מאפיין ביצירתו של אולמן. גלגולם כקירות בחממה ליצירה, שנותצו והפכו לעבודת אמנות, וטסו, ושבו, ומוצגות שוב כמצע לדרוך עליו עד להישחק, הוא כגלגולם של אלפי פיסות היסטוריה נשכחות. כאמן, כגבר וכאבא צעיר מתמודד אולמן עם השאלה הטורדת – ומי לא. בדרכו הוא מבקש לזהות אבני מורשת עמן יוכל להזדהות, אותם סמלים נבחנים ומעומתים, מנופצים ומועתקים, וביניהם נשזרת גם ההיסטוריה שלו עצמו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *