לצלול במים עמוקים

כשהאמן חליל בלבין נולד, דודו פנחס כבר היה אסור בבית כלא בארה"ב, מרצה את עונשו בעוון רצח שביצע בעת שוד יהלומים שהשתבש. פיני הזה – בכלא הרחוק, היה אולי דמות בלתי נראית, אבל דובר בו רבות, כמעין אות קין או אות אזהרה המרחפת מעל המשפחה. בעיקר מעל בלבין הילד, שיש להגן עליו מפני השפעת הדוד או מפני שורשי הרוע שאולי טמונים אף בו מבחינה גנטית ועל להם להתפרץ. גם קולו של פיני עצמו חלחל אל מסדרונות הבית, ודמותו התגבשה בזכות מכתביו שהגיעו באופן קבוע ולעתים אף בצרוף תמונה. דמותו חוזרת בעבודותיו של בלבין – הן בפרויקט הגמר שהציג בתום לימודיו בבצלאל, שם גוללו קורות הפרק הראשון בסיפור; וכעת שוב, והפעם עם האמנית מרב קמל – בת זוגו ושותפתו ליצירה, בתערוכה המאמללת והנהדרת "פנחס" בגלריה הקיבוץ.

התערוכה היא כמיצב המשתמש בחלל הגלריה כולו, כאשר האמנים ציפו את הרצפה בפוליגל כחול ושטפו אותו באור פלורסנט כחול ומבלבל. בחסות המימית הזו אנו הצופים מעומתים בקורות חייו של הדוד שפשע. כמציצנים, אנו מתקרבים אל סדרת תחריטים קטנים, עמוסי פרטים זוועתיים המתארים סצנות פסבדו-ריאליסטיות מחייו של הדוד – אונס, ביתור גופה, מעשה הרצח שהיה, עולם מסויט רווי אלימות ומיניות בוטה. מבחינה אמנותית, יש בראש ובראשונה הדהוד לשפה סויראליסטית שנתנה דרור גם לבוטה ביותר, וגם לציוריו של גויה ולסדרה של האחים צ'פמן שהתייחסה אליהם. התחריטים יכולים להעלות על הדעת גם את האיורים שהופיעו בסדרת ספרי מקס ומוריץ (וילהלם בוש, 1865) או בספר יפתח המלוכלך (היינריך הופמן, 1845). שני ספרי ילדים שהיו פופולריים מאוד לפני כמה עשרות שנים וכיום היו ודאי נאסרים לפרסום בשל האלימות הפרוורטית המתוארת בהם.

מה יש במעשה האלים שמושך אותנו אליו? תשוקה מודחקת, נטייה קמאית, סקרנות, אדרנלין. באווירה המימית, התת קרקעית שנוצרה בתערוכה הנה פתאום זה אפשרי לרגע. כמו אנשים שומרי חוק טובים אנו מתפתים לפרץ האלימות שאפשר לעצמו פיני. כמו ילדים שרצו לגנוב כמו מקס ומוריץ, כמו הורים שרצו לרגע להרביץ, כמו שמרנים שרצו לסטות. איכשהו, זה אמתי יותר מסדרת טלוויזיה, או מסרט מתח. פיני חי וקיים, הרי אנחנו שומעים את קולו, ורואים את דמותו – והאמנים, הם מכירים אותו! זה דוחה, ומצמרר, אך אבוי – גם מרגש, ואבוי עוד יותר – מעורר הזדהות.

התערוכה נחתמת בצילום של דוד פיני כיום, צולל בבריכה בקרית אונו. זה מכבר השתחרר מהכלא, וכעת הוא כאן בארץ – קרוב מתמיד ומתגלם כאדם אמתי. כל כך קרוב, שאפשר לגעת, ולהיות יחד בבריכה, מתחת למים, בבגד ים. דוד פיני, ריצה את עונשו במשך שלושים וחמש שנה, וכעת הוא כבר מבוגר. אבל גם קצת ילד, שצריך ללמוד את חייו מחדש. כפי שהוא מצהיר בראיון מוקלט המלווה את התערוכה "כל האחריות על להיות בן אדם לא הייתה בידי, הכול היה בידיהם, הם אומרים לי מתי אני מתעורר, מתי לאכול מה לאכול איך לאכול ומה לעשות עם שאר היום. עכשיו שהשתחררתי אני צריך ללמוד כמו תינוק איך להיות אחראי לעצמי."

כעת, לאחר שהתפתינו וצללנו יחד עם פיני, ובלבין וקמל, והרשינו לעצמנו ליהנות ממראה הסיוט, אנו צריכים לצאת. אל האור, אל הרחוב, אל עובדת הגלריה שאולי יודעת כמה התענגנו שם בפנים. רגע לפני צאתנו מופיע דיוקנו של הדוד פינחס שוב, הפעם רקום על טלית שמשמשת כווילון חוצץ. כשנכנסנו אולי לא שמנו לב, אבל הדימוי מופנה אלינו, הפושע המשוחרר מביט בנו ושופט. הנה פתאום חזרנו אל ההתחלה, אל ילדותו של בלבין. הדוד פנחס האיום והנורא הוא כאות אזהרה, רגע לפני שתחזור אל העולם, למד את עצמך – כמו ילד – להיות אחראי על עצמך.

"פנחס", חליל בלבין ומרב קמל. גלרייה הקיבוץ, דב הוז 25 תל אביב. עד 16.10.15

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *