ארכיון תגיות: וודי אלן

צילום: מלכה מהולל, ונציה 2024

ונציה היא לא מקום אמיתי – הרשימה של מלכה מהולל

מלכה מהולל היא לקוחה ותיקה שלנו ואישה שאנחנו אוהבים מאוד. אפשר לומר שהיא מלווה את שני ורנר כמעט מתחילת הדרך ועם השנים הפכה להיות גם חברה, ומישהי להתייעץ איתה, וכמובן אורחת מבורכת בסיורים השונים.
בנוסף לכל, היא גם כותבת מחוננת וצלמת! מלכה הצטרפה לסיור האחרון שלנו בונציה ואנחנו משתפים אתכם ברשימה היפה שכתבה על החוויה.

—–

ונציה היא לא מקום אמיתי
(צרויה להב)
"הוא אמר
רק אִתָך אני אוּכל לדעת לָמה
רק אם באמת תהיי אִתי
ואני ראיתי פָטה מוֹרגָנה
ונציה היא לא מקום אמיתי".

מה? שאלו אותי? שבוע שלם בוונציה? כן, עניתי, שבוע שלם ולא הספיק. רצינו עוד. כי הקסם של ונציה הוא על חושי, על זמני, על תרבותי, על הכול. הוא אינו קשור בפסטיבל המסכות או בביאנלה. הוא קשור במשהו המהפנט שהיא משדרת. התעלות, הגשרונים, הסמטאות הצרות שאחרי ארוחה דשנה אי אפשר לעבור בהן, הגונדוליירים עם החולצות המפוספסות ששרים שירי אהבה באיטלקית, הגאות והשפל, חנויות התיירים, החיות הזעירות מזכוכית, הכנסיות הנטושות, הפיצה, הפסטה, הג'לטו, הוואפורטו, ג'יימס בונד, אינדיאנה ג'ונס, לארה קראפט, פליני, וודי אלן שכולם צילמו פה, הזריחות המפעימות, השקיעות הרומנטיות, הדמיון שמנסה לפענח מה קורה מאחורי חלונות המקושתות עם תריסי העץ הירוקים, התככים של בני ובנות האצולה, המזימות המרושעות שזכו לחיי נצח בספרים, השאלה הנצחית: שוקעת או לא שוקעת? הסוחר מוונציה, בתי הכנסת העתיקים, התחושה שזו בעצם תפאורה – כי ונציה היא לא מקום אמיתי.

ושני.
שני שקיבצה אותנו לארבעה ימים של התבשמות, הנאה, אומנות, מפגשים, הרבה מעבר ל-10,000 צעדים ביום, שיחות מרתקות, חשיפה לאומנים שלא הכרנו ואולי בעצם אף אחד לא הכיר כי אדריאנו פדרוסה, האוצר הראשי של הביאנלה שהגיע מברזיל – רצה שנכיר גם את האומנים השקופים. אם צ'צ'יליה אלמני האוצרת מלפני שנתיים שמה את הנשים על המפה הוונציאנית ואולי העולמית, הרי פדרוסה החליט על אזור גיאוגרפי, מתחת לקו המשנה, בחר אומנים שרובם לא קיבלו הכרה מהמערב וזוהי הפעם הראשונה שהם מציגים בביאנלה, חלקם הגדול משולי החברה, חלקם קווירים, ובגדול כולם או בעצם כולנו זרים בכל מקום.

וזוהי גם כותרת הביאנלה. הכותרת הגיעה מקולקטיב בשם קלייר פונטיין שתלו 53 שלטי ניאון עם הכיתוב הזה עוד ב-2005. המטרה שלהם הייתה להילחם בגזענות ובשנאת הזרים, ופדרוסה לקח את זה צעד אחד קדימה ונתן לה משמעות כפולה: לכל מקום שנלך נפגוש זרים, בכל מקום שנהיה נרגיש זרים. לפעמים גם בבית שלנו עצמנו, במיוחד בתקופה חשוכה זו, אנחנו מרגישים זרים, או כמו שדויד שגרוסמן אומר: מרגישים גולים בארצנו.

מבחינת האומנים זה נכון שבעתיים. די לקחת את האומנית יעל ברתנא מכפר יחזקאל שייצגה בעבר את פולין בביאנלה, והשנה היא מייצגת את גרמניה. אומנים רבים נולדו במקום אחד וחיים באחר. גם האומנית הישראלית עילית אזולאי שייצגה את ישראל ב- 2022 חיה בעצם בברלין כבר למעלה משני עשורים.

שני אומרת שפדרוסה קיבל לאצור עולם בהפרעה. הפרעה ‏פוליטית, כלכלית, אקולוגית, תרבותית. האדמה רועדת לנו מתחת לרגליים. אין לנו מושג לגבי העתיד. כל יום יכול להיות האחרון. שיווי המשקל יוצא מאיזון. איום מתמיד. כל זה מביא להגירה ועקירה שהיא אולי התופעה הכי חשובה היום. מעל 100 מיליון איש נעקרו מבתיהם ב-2022. אז מהגרים, עקורים, גולים, פליטים ואולי בהמשך גם מפונים – הם גיבורי האומנות העכשווית.

הביאנלה השנה, ה-60 במספר, מארחת 90 מדינות ו-332 אומנים.

"כי היופי
מתפוצץ שם בְּאור שקיעה, הוזֶה,
זורח בִּרחובות שטים ומצלצל,
למה אני נחלשת ביופי כזה –
ארמונות במים, פנסים בערפל".

ובתוך הקסם הזה אנחנו מגיעים לכיכר הגטו אל פרנצ'סקו, לאקדמיה לווילם דה קונינג, לפונדסיון פראדה לילד הרע בושל, לרזידנסי למשב מרענן של להט נעורים, למפגש בנווה מדבר על תה עם עוגיות עם דברה וורבלוד, לתערוכת הוותיקן בכלא הנשים בג'ודקא, לפונטה דלה דוגנה של פרנסואה פינו לתערוכה של פייר הוגה, לפלאציו גראצי עם ג'ולי מהרטו, לארסנלה עם שוניברי בכניסה, ולג'ארדיני, זה לא כל כך נעים לראות ביתן ישראלי סגור, למפגש עם הסופר והמתרגם אלון אלטרס, לגלריות יפהפיות על הדרך, לתערוכות לווין מקוריות, לדילמות בנושא האם אומנות וטכנולוגיה הן זוג מנצח, למעברים בוואפורטו, ליופי האינסופי של העיר, והכול בהדרכה מרתקת, מפתיעה, מקורית ומעשירה של שני וענת.

"אולי
אולי אם הייתי משוררת,
הייתי מתאהבת גם בלי לחלות,
הייתי מגדירה, הייתי נזהרת,
האיש הזה עובד עלי עם הוונציה שלו".

ושני אומרת להימנע מ-FOMO, אבל אני לא יכולה. כל כך הרבה עוד רציתי לראות, אבל בסוף נכנעתי אני ונכנעו רגליי הדואבות לחוכמה שבבקשה. כל כך עדיף היה לראות לעומק, לתת לגוף להרגיש, לאפשר ללב לפעום, לאוזניים להקשיב, לרגליים לנוח כשיושבים לתה ועוגיות, ולנשמה לספוג את כל היופי הזה. צדקה שני. כל כך צדקה שאני רוצה לחזור לעוד סיור ביוני.

"ונתתי,
מרצון נתתי ובשקט,
ונציה לא שאלה אותנו מי נכנע למי,
היא אפשרית רק בכניעה מוחלטת,
ועכשיו קשה לי לחזור לעצמי".

ותבוא עליכן הברכה, שני וענת, על כי אפשרתם ארבעה ימים של immersive escape.
באהבה רבה,
מלכה וירון גם.

צילום: מלכה מהולל