יצירה בעין הסערה. ראיון עם מיכל סופיה טוביאס

האמנית (והמדריכה המהוללת שלנו!) מיכל סופיה טוביאס ניצבה בפני אתגר לפתח טקטיקות וטכניקות יצירה חדשות בשל מגבלות הקורונה והקושי להשיג את חומרי היצירה הרגילים שלה. מעבר לכך, לאחרונה הציגה מיצב צילומי בו השתמשה בדימויים מתערוכה קודמת, באופן כזה שהדמויות המצולמות נראות כאילו הן חופרות מנהרה אל תוך תאטרון נגה הסגור. החזרה לעבודה ההיא "עתות קריסה" נראתה רלוונטית מתמיד. 

ראיון עם שני ורנר

היי מיכל, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?

תקופה מורכבת אבל מלאה בלימוד, כך שהתחושה מאד מעורבת. משהו ביחסים של פנים וחוץ קיבל מבחינתי תפנית מאד מעניינת בעקבות התקופה הזאת ואני מקווה שאחרי שזאת תעבור (ובאמת שכבר תעבור!) אדע לשמור על איכויות מסוימות שהיא אפשרה לי.

ספרי לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?

אז באותה הרוח של התשובה הראשונה, אני מרגישה שהקורונה נתנה לעשייה שלי מתנה שלא הייתי מאפשרת אותה לעצמי בכל רגע נתון אחר. בתקופת הסגר הראשון, כשעוד לא היה ברור אם ואיך מלמדים בזום וכשכמובן כל סיורי האמנות שלנו הוקפאו – כל הפרנסה שלי עצרה מלכת. היה בזה משהו מאיים ומפחיד אך יחד עם זאת הפיתוי של ללכת כל יום לסטודיו ולהיות שם מבוקר עד ליל היה חזק יותר מכל הפחדים, ובפעם הראשונה בחיי מימשתי את הפנטזיה הכי גדולה שלי כאמנית ופשוט הייתי כל היום בסטודיו. העצירה המוחלטת של החיים אפשרה לי להתכנס פנימה ולחקור את מה שמעניין אותי ברמה הכי טוטאלית ועמוקה שיש, וממש כמו בריטריט שהיתי עם עצמי ועם החומרים עד שיצא עשן לבן בצורת סדרת מונופרינטים (הדפסים חד פעמים) חדשה שמבחינתי מאחדת תחתיה את כל מה שמעסיק אותי היום. האפשרות לפצח ולגלות טכניקות נוספות בתוך העשייה שלי קשורה מאד גם בשקט שהקורונה יצרה ברעשי הרקע של החיים אבל גם במגבלה שהייתה בזמנו ברכישת ציוד וחומרים. גם אם חשבתי לעצמי שאני צריכה חומר אחר או שחסר לי ציוד, זה היה מצב שהייתי צריכה לעבוד איתו. כמו שקורה לעיתים קרובות, ולא רק באמנות, דווקא המגבלה היא זו שמזקקת ומכריחה להתעמת עם הפער שבין מה דבר באמת צריך כדי להתקיים לבין מה אני חושבת שהוא זקוק לו. כמובן שלא הכל היה קל ופשוט כל הזמן אבל בסופו של דבר אני מרגישה הכרת תודה על תקופה שברור שלרגעים עוד אתגעגע אליה.

מיכל סופיה טוביאס, אמא סלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

לאחרונה השתתפת באירוע "מרימים את השאלטר" בשכונת נגה. הצגת שם מיצב צילומי שונה מהפעולה הפיסולית המוכרת שלך. תוכלי לספר לנו על המעבר מפיסול לצילום או על הקשר ביניהם?

האירוע של ״מרימים את השאלטר״ ביוזמת עיריית תל אביב-יפו ובאוצרותה של מיטל מנור, היה הזדמנות מפתיעה ולא צפויה בכלל לחזור למדיום של הצילום ממקום אחר. היחסים שלי עם צילום בעצם קדמו ליחסים שלי עם הפיסול. לפני התואר השני שלי בבצלאל למדתי במחלקה לצילום במוסררה ובמשך כמה שנים טובות עסקתי רק בצילום. בזמנו אפילו צילמתי רק עם מצלמת פורמט בינוני (7×6) אנלוגית ושתי תערוכות היחיד הראשונות שלי היו צילומיות. באיזשהו שלב הרגשתי שמיציתי. לא יכולתי להמשיך להיות כל כך פסיבית ביחס למה שאני עושה ובמקום להתבונן בשקט בחורים בקירות ואז לצלם אותם, התחלתי לבנות את הקירות בעצמי ולפסל בתוכם חורים. אחר כך הצטרפו גם האנשים והרקדניות.

בכל אופן, אם נחזור להצבה הצילומית בנגה – אני מרגישה שזה עוד סיבוב בתוך צורת האינסוף. כשמיטל מנור האוצרת פנתה אלי לא הבנתי איך הפסלים הגדולים שלי יכולים להתאים לסיטואציה של ערב אחד. אבל מהר מאד הבנתי שזו בעצם הזמנה למחשבה משחקית יותר, הזדמנות לשבור את מה שאני כבר מכירה. בהסתובבות בשכונה מיד קלטתי את הקופות הנעולות של תיאטרון גשר והיה לי חשוב להפנות זרקור למצב של התרבות, לקריסה שלה באם המדינה לא תגיש לה עזרה. תיאטראות ומוסדות תרבות נעולים כבר כמעט שנה ורציתי שבפעולה מדומיינת גופים יחפרו מנהרה ויכבשו בחזרה את מה שגם חשוב. סטייל המהפכה הצרפתית.

הבחירה להציב שם דווקא את הדימויים של האנשים בתוך הפסל שלי קיר מס. 2 (עתות קריסה) הייתה נראית לי הכי טבעי. גם בגלל הפורמט והאדריכלות של הקופות הנעולות של תיאטרון גשר אך גם ובעיקר בגלל התוכן של העבודה שהיה נראה לי משותף. הפסל שהצגתי באוסף קופפרמן ב-2018 הוא מחווה פיסולית וגופנית לרישום של משה קופפרמן שעסק בקריסה. קריסה של הגוף, של תרבות, של הדמוקרטיה. או איך שקופפרמן אמר: "נשאלתי: הכל קורֵס תחתיו? הכל מתמוטט? לא. לא הכל ולא בכל מקום. אבל הרבה. מספיק כדי שה'קריסה' תצוין כמאפיינת את הזמן הזה. כזאת תחושתי".

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?

בגלגול הזה יוצא שאני תמיד מתגעגעת לחלל הרואה של ג׳יימס טורל שנמצא בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל. יש לי ממש כיסופים אליו. כירושלמית לשעבר החלל הרואה היא עבודה שגדלתי בתוכה. כיס צידי בציר הזמן והמרחב בו אפשר להתרווח מול השמיים והאינסוף מבלי להיבהל. יש בעבודה הזאת של טורל יחסים מאוזנים בין הגוף האנושי לכוחות האדירים של הטבע. נכון שזה ממש כאן וקרוב ולא הלכתי רחוק, אבל זה מה שמבליט את הקושי של התקופה הזאת. בסופו של דבר אני חושבת שאני בעיקר חולמת ומתגעגעת לחופש התנועה שלנו כמו החופש והזכות להתפרנס בכבוד. אבל זאת כבר תשובה לשאלה אחרת.

איזו יצירת אמנות מפורסמת מתאימה למצב?

אחד מהתאים של אבשלום. מלונית קורונה לאדם אחד.

האתר של מיכל סופיה טוביאס בקישור

מיכל סופיה טוביאס, איילה בסלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

שתפו

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email
Share on telegram

המלצות אמנות אחרונות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *