האי הגדול ביותר בעולם – על התערוכה "אי שקט" במוזיאון ישראל, ירושלים

בפאתי פאתיה של תערוכת ג'יימס טורל במוזיאון ישראל בירושלים מוצגת "אי שקט" – תערוכת רכישות חדשות לצד עבודות מאוסף האמנות העכשווית של המוזיאון. באופן כללי, ההקשרים בין העבודות מעט רופפים, אך בכל זאת מוצגות בה כמה יצירות משובחות שהופכות את המכלול לתערוכה מפתיעה בטיבה, אם כי גם מדכאת.
התערוכה נפתחת ללא כחל ושרק בעבודת הווידיאו של תומס דמנד, "פסיפיק סאן" (2012). דמנד מתעניין בדימויים מן המוכן – כאלה שהוא אוסף מהמדיה ויש בהם מטענים פוליטיים ואלימים. הוא משכפל אותם ביוצרו דגם קרטון תלת-ממדי ומצלם אותו מחדש. בסרט שבתערוכה השתמש דמנד בקטע וידיאו שפורסם ביוטיוב, של ספינת התענוגות פסיפיק-סאן, שנפגעה בסערה בשנת 2008, תיאור נדיר שהונצח על-ידי מצלמת האבטחה. שולחנות אוכל וכסאות נעים לכל עבר, נחבטים זה בזה, מסך מחשב ומדפסת מוטחים על הרצפה. דמנד הוציא את האנשים מהסרט שלו ו"העתיק" בקרטון רק את החפצים. אנו לא עדים לצעקות או לפחד או לכאב של האנשים שהיו שם, דברים שנוכל לראות בסרטון המקורי. המראה האלים והדרמטי הופך אצל דמנד למעין מטוטלת מהפנטת, שקטה, נטולת שיא, רומנטית כמעט.

לאחר הפתיחה המטלטלת הזו, החלל השני של התערוכה חלש יותר. אמנם מוצגות שם עבודות של אמנים פוליטיים ידועים כגון וולפגנג טילמנס ופרנסיס אליס ומיצב מרשים של האמנית הגרמנייה קטינקה בוק, אך נראה כי הצגתם יחד אינה מהודקת דיה. אכן, לא קל לאצור יחד עבודות שנקודת המוצא לקשר ביניהן היא עצם היותן שייכות לאוספי המוזיאון. עם זאת, ממשיכה להדהד השאלה, מדוע אמנים רבים – ישראלים ובינלאומיים, בני גילים שונים שעוסקים במדיומים שונים, בוחרים לעסוק באותן שאלות. המצוקה, האלימות, הפחד, הטרור ואי-הוודאות הפכו ללחם חוקנו, למאפיינים של חיינו היום, ועדיין הם ממשיכים להעסיק את האמנים העכשוויים.
נקודת שיא נוספת בתערוכה היא תצוגה של עבודת הווידיאו המכוננת "הצטלבות" (1975) של האמן האמריקאי ברוס קונר. בחדר גדול וצבוע שחור, נדמית התצוגה לזו שבאולם קולנוע. אין זה מפתיע: קונר היה אחד האמנים הראשונים להגיב למקומה של תקשורת ההמונים בחיינו ולבקר את כוחה כמתווכת מידע. בסרט "הצטלבות" השתמש קונר בחומרי גלם ארכיוניים המתעדים את ניסוי הגרעין שערכה ארה"ב באיי ביקיני בשנת 1946. הוא מאט את קצב הסרט ומוסיף לו פסקול שנשמע כמו פתיח של סרט מדע בדיוני. הדרמה הגדולה נבנית לאטה, ורגע ההתפוצצות הולם בתחושה של יופי וכאב בו בזמן. בחשכת החדר הזה ולצלילים המוכרים נוצרת תחושה שאנו אכן רואים משהו בדיוני, אבל ההכרה באמת שבדבר מעוררת שאלות הרות גורל על הטבע האנושי, על עברו ועל עתידו.
התערוכה נחתמת בעבודתו המסקרנת של סיפרין גייאר, המוצגת באורח פלא ובמהלך אוצרותי מבריק בקצה מעבר לקיר, במקום שניתן לפספס בקלות. פסלו הקטן של גייאר מוצג כמו במוזיאון היסטורי – מוגבה על פדסטל, מוגן בזכוכית ומואר מכל כיווניו. קשה לזהות במה מדובר, ומה שנראה ברגע הראשון כממצא ארכיאולוגי או פסלון טקסים מיסטי, מתגלה עד מהרה כחפץ עשוי מתכת כבדה. למעשה מדובר בשן שבורה של דחפור, כלי שמאגד בתוכו את ההרס ואת הבנייה גם יחד, שהרי כל נגיסה שלו בקרקע היא הכנה לבניין שיצמח עליה.
מתי זה קרה? איך הפך ההרס להיות יפה כל-כך? כבר ראינו את כל הדברים האלה בעבר. בין ערוץ לערוץ מתערבבים דימויי המוות והחורבן, בחדשות, בסרט דוקומנטרי, בסרטון המופץ בווטסאפ, בקולנוע ובטלוויזיה. הנה כי כבר איננו יודעים לזהות את ההבדל בין מחזה מבוים לאמיתי. "אי שקט" היא תערוכה שמבקשת לחדד את הטשטוש שבין הגבולות הללו. העבודות בתערוכה מפתות באסתטיקה ובריגוש שבהן, ואז בועטות את האמת המרה שלהן. זה הנשגב החדש, זה הדימוי שמתאים לדור שעשרות דימויים מרצדים על הרשתית שלו והוא הפך אפאתי.
***
התערוכה "אי שקט: חדש באמנות עכשווית", המוצגת במוזיאון ישראל, בבניין לאמנות מודרנית ולאמנות עכשווית ע"ש נתן קמינגס, תינעל ב-3 בינואר 2015
הטקסט פורסם גם באתר ערב רב

שתפו

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email
Share on telegram

המלצות אמנות אחרונות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

לאחר ההצלחה של השנים הקודמות אנו חוזרים עם סדרת הסיורים השנתית שלנו, המיועדת לקבוצות קטנות שמסיירות יחד כל השנה. גם הפעם נצא לשמונה סיורים ברחבי הארץ, נראה את התערוכות הבולטות, נבקר בסדנאות האמנים, במרכזי אמנות ותיקים ואלטרנטיביים, ונפגוש את אנשי המקצוע – האוצרים, היזמים וכמובן האמנים, וכל זאת בשביל להישאר עם היד על הדופק לגבי הנעשה באמנות העכשווית בארץ על כל גווניה.