יצירה בעין הסערה. ראיון וירטואלי עם דנה יואלי

דנה יואלי שומרת על השפיות בעזרת עשייה טקטילית שנעה על הגבול שבין אמנות ואומנות. בימים של משבר הקורונה היא עובדת בעיקר בבית, ברגעים הפנויים.
ראיון וירטואלי עם אלעד רוזן

את עדיין מגיעה לסטודיו בימים אלו?
לשמחתי הסטודיו שלי נמצא מעל הבית שלי, אז אני עדיין מגיעה לסטודיו. בעיקר על מנת לאסוף חומרי יצירה, חימר, צבעים, דבקים וכאלה, כדי לעשות דברים בבית. אבל אין בכלל שום שגרה שקשורה לסטודיו או שגרת עבודה.

איך נראית שגרת סטודיו בימי קורונה?
נדמה לי שהדבר הכי משמעותי שאפשר לומר על התקופה הזו, לפחות עבורי, הוא שכל מאמץ להאחז בשגרה או בחיים שלי לפני המשבר הזה, הוא מאמץ עקר, שמפזר את האנרגיות הכל כך נדרשות שלי ומשליך אותן לעזאזל. קראתי שזו בעצם תקופה שמאופיינת בסימפטומים של אבל על חיינו הקודמים, וזה נשמע הגיוני. גם האשליה שיש אפשרות להפריד בין חיים פרטיים לבין עבודה, או חיים ציבוריים מתפוגגת. זה פשוט לא עובד יותר, ואולי זה לטובה. בתור מישהי שהדבר שהכי הכי אוהבת לעשות זה לקום בבוקר ולהיכנס לסטודיו, יש משהו יפה בלהרפות, לשמוח מלהיות בסטודיו כשמגיעה אליו, גם אם לא קורה שם שום דבר כביר כרגע. בלהיות בסדר גם אם לא להיות בסטודיו, לחלום בהקיץ, לדאוג, לקרוא.

על מה את עובדת בימים אלו?
גיליתי שכדי לשמור על שפיות אני חייבת לעשות משהו עם הידיים. הכנתי דפי אותיות לצביעה לשימוש המוני, שגם נכרכו לספרים במהדורה מוגבלת (שאזלה!), אני רושמת, מפסלת, מעתיקה רישומים, מדביקה, לשה, מבשלת רוקמת. הכל בתווך שבין ארט לקראפט, ויש בזה מימד מרענן. אני עובדת עם או ליד שני הילדים שלי: הם קטנים, יש להם סף ריכוז נמוך, דמיון פרוע ולא נותנים ספייס. אז איכשהו יש פה הזדמנות מדהימה להתנער מהסטגנציות של עבודה בסטודיו שלכאורה מצריכה את ההפך המוחלט – פרטיות, זמן, מרחב ומיומנות. אם אני מצליחה לחלץ שעה או שעתיים רצופות כשכולם נרדמים ולא פורצת בבכי חסר מעצורים אל תוך הלילה, אני רושמת דימויים של פסלים, ועובדת בחימר. כשאני מביטה בדברים שעשיתי בשבועות האלה אני קולטת שכולם קשורים למגע ולטקטיליות.

אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?
לאמנות אין שום תפקיד רשמי בעיני, היא לא צריכה לעשות כלום, אבל היא יכולה ליצור קונטקסט ושיחה וגם לתת תקווה. אני מאמינה שאמנות תמיד היתה ותמיד תהיה, היא לא חייבת להזדרז ולהגיב, היא עכשווית ונצחית באופן פלאי. גם מסכה משקית נייר של סאול סטיינברג, פסל של מרט אופנהיים, דלתות בית הטבילה של גיברטי, או ציור מדכא של פליקס נוסבאום יכולים להפיח תקווה בימים הכי אפלוליים.

הסטודיו הוא מקום מחסה או מרגיש חשוף מתמיד?
הסטודיו הוא המקום הכי טוב להיות בו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *