שאריות ההיסטוריה

זה די נדיר, אבל לפעמים קורה שנוצר דיאלוג מעניין בין שתי תערוכות שמוצגות במקביל בגלריות שונות. כמובן, שהגלריות לא מתכננות את זה וסביר להניח שגם לא האמנים, ובכל זאת, אנחנו אנשי האמנות ושוחריה יכולים לאתגר את עצמנו במציאת קשרים כאלה, וכך אכן עשיתי בסיור שלי ביום שישי האחרון. ביקרנו בכמה גלריות וביניהן בשתי תערוכות יחיד, האחת של איתן בן משה (שכבר כתבתי עליו כאן) בגלריה אלון שגב, והשנייה של האמנית נעמה ערד, המוצגת בגלריה זומר.

"אפריקה ישראל" הוא שמה המבריק של תערוכתה של ערד אשר סיימה את לימודיה לא מכבר, וזו תערוכת היחיד השנייה שלה. ערד משתמשת בחומרים יום יומיים ועוסקת בניסיון ל"הגביה" אותם בכך שהיא מכניסה אותם לתוך עולם האמנות ויוצרת מהם דימויים ויזואליים שמשנים את השימוש הראשוני שלהם ומציגים אותם מחדש באור אסתטי. כך למשל, היא "רוקמת" וילון עשוי ממהדקי נייר, או שטיח נוצץ שעשוי מדפי מדפסת פשוטים ועליהם סיכות שדכן המעטרות אותו בדוגמה גיאומטרית מורכבת. באותו אופן נלקח חלק מגרם מדרגות ישן ומצופה בפלסטלינה עד כדי שהוא נדמה לדגם מוקטן של בניין או לכן המיועד להצגת פסלים עליו.

מעבר לשימוש יוצא הדופן בחומרים, מציעה ערד הסתכלות מחודשת גם על מיתוסים ישראליים גדולים, ובתוך כך גם על אבחנות מגדריות הטבועות בחברה הישראלית הפטרנליסטית למן ימי קום המדינה ועד היום. עיסוק זה עולה כמובן משמה של התערוכה "אפריקה ישראל" – חברת הבנייה האלמותית (תערוכתה הקודמת נקראה "אל על"), אך הוא נוכח גם בבחירת הסמלים המוצגים בתערוכה. על מסך עשוי עשרות דפי מדפסת המחוררים בדוגמה החוזרת על עצמה, מודפס מבנה בית הכנסת של בה"ד 1, מבנה הבנוי בסגנון ברוטליסטי מודרניסטי אשר אפיין את האדריכלות המקומית בשנות השבעים. בציור קיר העתיקה ערד את דוגמת שער הכניסה של בית ז'בוטינסקי בתל אביב, עוד מעוז היסטורי ותרבותי. המבנים האלה, המייצגים אידאלים שליוו את המפעל הציוני ומאז הסתרגו ועודם טבועים בחברה הישראלית, מקבלים פרשנות מחודשת תחת חסותה של עבודת היד העמלנית, ותחת רזון החומרים עליהם הם מוגשים.

על פניו, ניתן להשוות בין התערוכות על דרך השלילה. בעוד בן משה מציג מיצב משוכלל ועשיר בחומרים הנשען על אסתטיקה רומנטית כמעט, ערד משתמשת בחומרים הפוכים ויוצרת שפה בעלת מאפיינים פוסט מודרניים עכשוויים שעל פיה דבר אינו עוד מה שחשבנו שהוא ואינו נלקח כמובן מאליו. עם זאת, ניתן לומר שהשניים מעלים סוגיות דומות, בשתי התערוכות אנו נתקלים בעולמות שקפאו. עדויות להיסטוריה עשירה ומפוארת שהתנפצה ברגעי שיא תפארתה, כל שנותר לנו הוא שרידים אסתטיים, מעין דינוזאורים מרוטשים שמתקיימים דווקא על שברי העבר, על שרידיו.

איתן בן משה, "האור הלבן", גלריה אלון שגב, שד' רוטשילד 6. נעילה: 7.2.14
נעמה ערד, "אפריקה ישראל", גלריה זומר לאמנות עכשווית, שד' רוטשילד 13. נעילה: 9.2.13

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *