אורי גרשוני ,ללא כותרת, מתוך: הלאה-הנה, 2020

יצירה בעין הסערה. ראיון עם אורי גרשוני

הרבה תהפוכות עברו על אורי גרשוני בשנה האחרונה, מתערוכת יחיד שנפתחה ונסגרה בין הסגרים, מות אימו (ביאנקה אשל-גרשוני), מעבר להוראה מקוונת והזמן המשותף עם בנו בבית. בתוך המצב המוזר הזה שסחף את כולנו ובתוספת האובדנים האישיים, היצירה שלו ממשיכה ומתפתחת. כעת הוא עובד על שתי סדרות עבודות חדשות שנעשות בשיתוף עם בנו, ולאחרונה השיק גם בלוג חדש שעוסק בבידוד, בדידות ולבדות.
ראיון עם שני ורנר

מאה ימים של בדידות

היי אורי, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?
תחושות מעורבות, שנה בהחלט לא פשוטה בשבילי. חוויתי בשנה הזו כמה אובדנים ברמה הפרטית, והמצב מסביב בהחלט לא תרם להרגשה הכללית. עם כל זה, ולמרות הכל, אני מוצא גם רגעים של יופי, ואפשרויות שנפתחות להתבוננות מחודשת על עצמך, סביבתך והעולם.

ספר לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?
מיד בתום הסגר הראשון הצגתי תערוכת יחיד בגלריה שלוש בשם ״הלאה-הנה״. התערוכה הייתה מוכנה להצבה בגלריה וכמה ימים לפני מועד התלייה הוחלט על סגירת הגלריות. במהלך זמן ההקפאה הזה, בתוך תקופת הסגר, אימי נפטרה. לפתע העבודות בתערוכה הציתו בי חרדה, חשתי שהאמנות הטרימה את המציאות, שלצילומים יש כח מאגי. מעשה האמנות היה נדמה לי כמו הוירוס הכי קטלני, הרגשתי צורך לשמור על מרחק וריחוק. כאמור, מיד עם תום הסגר התערוכה נפתחה, הצלחתי לפתח נוגדנים, להתחסן.
שתי עבודות נוספו לתערוכה בזמן ההמתנה והאבל: מעין פוטוגרמות, בטכניקה של לומן פרינט, של עלים שנשרו מעץ הפיקוס בחצר ביתה של אימי, בית ילדותי.
במשך הסגר הראשון, ביליתי ימים ארוכים בבית עם בני חליל. אנחנו גרים בקומה אחרונה בבניין שלנו, מתחת לגג המשותף. הגג הפך למקום מפלט ובילוי שלנו, העברנו בו שעות ארוכות של משחק, קריאה, האזנה לתסכיתים והרבה אוכל, אוכל ועוד אוכל. מי שהיו לנו לחברה ופרטנרים למשחק היו היונים שעל הגג. באמצעות הדמיון הפורה של חליל, לפעמים הגג היה לספינה, אנחנו לפיראטים, והיונים היו האויבים שלנו, בפעמים אחרות הן היו בנות ברית. התחלתי לצלם את היונים, להתבונן עליהן דרך עינית המצלמה, דרך העיניים שלי, ואולי בעיקר דרך עיניו של חליל. העבודות האלו עדיין נמצאות בתהליך עבודה, אני רוצה שהיונים יהיו שותפות פעילות בתוצר הסופי, ועדיין מגשש את אופני הפעולה.
בסגר השני כבר חזרתי לסטודיו ולקחתי את חליל איתי. הימים שבילינו יחד בסטודיו (עדיין עם הרבה אוכל) הובילו לסדרת עבודות נוספת בשם ״תכנית אב״. העבודות הן פרי של שיתוף פעולה בינינו, הן מבוססות על ציורים של חליל שמתורגמים להדפסי ציאנוטייפ. עבדנו יחד כמו קולגות בכל שלבי העבודה: המחשבה על הנושא, הפיכת הציור לדימוי צילומי, ערבוב הכימיקלים עבור התמיסה הרגישה לאור, הכנת הניירות, ההדפסה בשמש והפיתוח. תהליך העבודה היה הדדי אבל עם היררכיה ברורה: חליל הוא הכח היצירתי, האמן, ואני מתפקד יותר כדפס שלו, נותן השרות.
העבודה על הסדרה הזו ממשיכה בימים אלו, בסגר מספר שלוש, אבל עם תפנית קלה – חליל החל מתעניין יותר ויותר בכתיבה, ואת הציורים מחליפות אותיות ומילים.
פסוק מספר משלי מתנגן לי בראש: ״בני תורתי אל תשכח ומצותי יצור ליבך״

אורי גרשוני וחליל בכר-גרשוני, ללא כותרת, מתוך הסדרה: תכנית אב, 2020

ראינו את הבלוג שפתחת על אמנות בימי בידוד, תוכל לספר לנו עוד עליו?
הבלוג נקרא ״המחלקה הסגורה״ (כותרת משנה: ״שיגעון בעידן התבונה״). פתחתי אותו עם תחילת השנה האזרחית 2021. בעצם הוא הוקם עבור הסטודנטים שלי במחלקות לצילום בבצלאל ובויצ״ו חיפה. אחרי שכבר שבתי ללמד פרונטאלית בתום הסגר השני, שוב נסגרו המחלקות וחזרתי ללמד בזום. בתוך ההזיה הזו, ומתוך תחושת אובדן המציאות, רציתי להפוך בעבור הסטודנטים ובעבורי את השגעון ל׳משגע׳. התחלתי להעלות לבלוג תכנים בהקשר למצב הקיומי שלנו בקונטקסט העכשווי, חומרים שעניינם בידוד/בדידות, סגר/סגירות וכ״ו. הבלוג כולל סרטים עלילתיים ודוקומנטרים, עבודות אמנות בפורמט וידאו, תיעוד של מיצגים, מוזיקה וספרות. הפצתי לינק לבלוג גם לכמה חברים קרובים ובהמשך גם לחברי הפייסבוק שלי.
התגובות היו נלהבות, אנשים מצאו בבלוג עניין ואולי אף נחמה. המוטיבציה הגלויה של הבלוג הייתה להעשיר את הסטודנטים, למלא את הריק בתוכן. אבל למעשה רציתי להזכיר ולהדהד להם ולעצמי את החשיבות והעוצמה של היות לבד ואף בודד. הרבה פעמים אני מנסה ל״צייר״ לסטודנטים את היום שאחרי הלימודים, איך נראית חווית יצירה בלי כל רעשי הרקע, בלי חברים לספסל הלימודים, בלי משימות, בלי משובים תמידיים. לפעמים, כשסטודנטים מתלונננים ומקטרים, אני אומר להם שהם לא מבינים כמה טוב להם, שעכשיו הם בגן עדן, אבל אולי גן העדן האמיתי הוא דווקא בשקט שאחרי, בלבד, בבדידות (בלי הזולת שסארטר כבר הגדיר כגיהנום).
פיקאסו אמר ש״ללא בדידות רבה שום עבודה רצינית אינה אפשרית״, אני מאמין בזה. לאמן (ואולי בעצם לכולם) לעתים החברה הטובה ביותר היא בדידות. בבדידות יש כאב אבל גם יכולת להקשיב לפעמי הלב, לשמוע את החרדה אבל גם את ההתרגשות. להיות לבד זו הזדמנות מצוינת להכיר (לפעמים לאהוב ולפעמים לתעב) את עצמך.

מה דעתך, אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?
בוחר לא לבחור, לא בזה ולא בזה. האמנות היא מעשה הכרחי וחיוני (ביחוד ליוצר) בכל הימים, ואולי אף יותר בימים אלו, אבל לא כתגובה למצב ולא כבריחה ממנו.

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?
עכשיו כשאת שואלת, פתאום זה קצת עצוב לי כשמתחוור לי שאין ממש מקום כזה שאני מתגעגע אליו. אני מתגעגע יותר לראות סרט בבית קולנוע למשל. אבל בהחלט הייתי שמח על האפשרות לטוס ולבקר שוב במוזיאון מאורטיסהאוס בהאג, הולנד. המוזיאון שוכן במבנה מהמאה ה 17 שהיה אחוזת מגורים והוא משמר את אווירת הבית, כולל טפטים ירוקים על הקירות, וילונות כבדים וציורי תקרה. שם אפשר לשבת על ספה ולהתבונן ארוכות בדיוקן עצמי של רמברנדט מתבונן בך בחזרה.

איזו יצירת אמנות מפורסמת מתאימה למצב?
אני בוחר בתצלום שהוא גם הנגטיב הראשון בהסטוריה של הצילום, שצולם ב 1835 על ידי ממציא הצילום באנגליה וויליאם הנרי פוקס טלבוט. בתצלום נראים החלונות המסורגים בבית האחוזה המשפחתית בכפר לייקוק. המבט הוא מתוך הבית, מבפנים אל החוץ. בניגודיות הגבוהה של התצלום, איכות שהיא תוצאה של התהליך הפרימיטיבי שהיה עדיין בחיתוליו, פנים הבית מתכסה באפלה שחורה ואילו החוץ ׳נשרף׳ אל הלובן המסמא מעודף של אור. כל שנותר הם מסגרת וסורגי החלון, גריד שכולא אותנו במרחב הלימינאלי בין חוץ ופנים, בין ממשות ודימוי. בהקשר לרמברנדט שהזכרתי זה עתה, טלבוט
כותב באחד המכתבים לידידו סר ג׳והן הרשל (המדען ומי שטבע את המונח photography) על נסיונותיו הראשונים בצילום: ״גיליתי שתמונות הקמרה מועברות בצורה יפה מאוד, ולתוצאה אפקט רמברנדטי בסך הכל״.

אורי גרשוני ,ללא כותרת, מתוך: הלאה-הנה, 2020

שתפו

Share on facebook
Share on twitter
Share on linkedin
Share on whatsapp
Share on email
Share on telegram

המלצות אמנות אחרונות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *