ארכיון תגיות: ויקטור היימן

יהודית שלוסברג

קרירות צילומית. המלצות הסופ”ש 5-7.8

נהוג להתייחס לצילום ולוידאו כמדיומים אמנותיים “קרים”, כיוון שהם חסרים כביכול את המגע האנושי החם של צבע וחומר. אבל מה שבימים כתיקונם יכול להשמע כהערה ביקורתית, בשרב הלוהט של יולי אוגוסט זה נשמע כהצלה של ממש. כשהמחשבה על המשקל של פיסול מכבידה עלינו וצירוף המילים “שמן על בד” נשמע כמו הבגדים שלנו אחרי סיבוב קצר בחוץ – תנו לנו רק קצת צילום קריר או חדר הקרנת וידאו אפלולי וצונן. ברוח זו אירגנו לכם המלצות על טהרת הצילום והווידאו בתקווה שירעננו לכם קצת את סוף השבוע ויורידו מעומס החום.
במוזיאון תל אביב רטרוספקטיבה מרגשת של ענקית הצילום האוונגרדי אנה בירמן; בגלריה אינדי תערוכה של אייל אגיבייב שבוחן היבטים של גבריות פגומה דרך המיתוס של איקרוס; ובמקום לאמנות אסופת עבודות וידאו העוסקות בקפאון והקפאה במיוחד לימי השרב.

מאחלים סוף שבוע קריר,
שני ורנר וצוות Talking Art

אייל אגיבייב

מתוך התערוכה “הנזק נעשה”, תערוכת יחיד של אייל אגיבייב. גלריה אינדי, תל אביב

“תקריב”, תערוכת יחיד של אנה בירמן. אוצרת: רז סמירה

אנחנו לא נוהגים להמליץ כאן על אותו מקום שבועיים ברצף, אבל מוזיאון תל אביב לא השאירו לנו ברירה. אחרי התערוכה המעולה מאוסף סילביו פרלשטיין (ברצינות, תערוכת חובה) שנפתחה בשבוע שעבר, נפתחת השבוע במוזיאון עוד תערוכה של קלאסיקה מודרנית. אֵנֶה בירמן היא אגדה של צילום אוונגרדי של תחילת המאה העשרים, אשר זכתה להכרה עוד בחייה והשפיעה על אמנים רבים. בירמן משתייכת לזרם “האובייקטיביות החדשה” – אשר הגיע כתגובת נגד לאקספרסיוניזם שאף הוא היה פופולרי באותה עת. כך, עבודותיה מתאפינות במבט ישיר במושאי הצילום שלה וביצירת פורטרטים חזקים ולא סנטימנטליים.
רצף התערוכות המוצג כרגע במוזיאון תל אביב ובמיוחד באגף המרכזי, עם המבטים השונים שלו על תולדות המודרניזם, הוא חוויה חינוכית מהמעלה הראשונה ובמובן הטוב ביותר שאפשר. אנחנו מפצירים בכם לא לפספס אותן.

התערוכה פתוחה לקהל במוזיאון תל אביב, שדרות שאול המלך 27, תל אביב
מידע נוסף בעמוד התערוכה באתר המוזיאון:

“הנזק נעשה”, תערוכת יחיד של אייל אגיבייב. אוצר: עומר שחר

הסיפור הקלאסי על איקרוס, שחטא בחטא ההיבריס כשביקש לעוף קרוב מדי אל השמש, הוא מיתוס ארכיטיפי של גיבור טרגי. דרך נקודת המוצא של הסיפור המיתולוגי יוצא אייל אגיבייב בתערוכתו החדשה לבחון היבטים שונים של גבריות פגומה. הרקע להתרחשות המבויימת הוא מרחב עירוני מוזנח וכאוטי – ממש כמו זה שמקיף את חלל הגלריה עצמו. אגיבייב עושה שימוש באובייקטים הלקוחים מהיומיומי ונאספו מסביבתם הטבעית לסביבה חדשה. הם מוצגים כעת כשרידים ארכיאולוגים ועדויות בתוך התרחשות מלאכותית-תיאטרלית. מעניין להשוות את המהלך של אגיבייב למהלך דומה בתערוכתו של שי דרור המוצגת כעת לא רחוק משם בגלריה רוזנפלד ולהרהר בעיסוק של אמנים צעירים בארכיאולוגיה של ההווה ובנוף עירוני שחרב.

אירוע פתיחה: יום חמישי 5.8, 20:00, גלריה אינדי, רחוב צ׳לנוב 42, תל אביב

אירוע פייסבוק

“קרה” תערוכה קבוצתית. עורכים: יאיר ברק ודניאל צדקה כהן

תערוכות קבוצתיות מתייחסות בדרך כלל לשאלות הגדולות של האמנות או החיים. לעתים הן מבקשות לפרק מיתוסים עתיקים או להתבונן בזווית חדשה באירועי השעה או באקלים הפוליטי של התקופה. אבל נדיר מאוד שתערוכה מתייחסת ומתאימה את עצמה למזג האוויר הממשי שבחוץ. כעת שהגיע אוגוסט הלוהט מבקשים במקום לאמנות ליצור לנו מערה חשוכה וקרירה לברוח אליה מהכבשן שבחוץ. “המערה” שהקימו האוצרים יאיר ברק ודניאל צדקה כהן היא למעשה חדר הקרנה אפלולי בו תוצג אסופת עבודות וידאו שעוסקות בקיפאון והקפאה – הן של טמפרטורה והן של תנועה. קחו לעצמכם שעה של מזגן מול כמה עבודות וידאו מרעננות במיוחד.

בהשתתפות: גרגורי אבו, יאיר ברק, יסמין דייויס, ויקטור היימן, גילי סיטון, אורית רף, יהודית שלוסברג-יוגב.

באותו ערב תפתח בגלריה גם תערוכת יחיד של ורוניק ענבר שאצרה דניאל צדקה כהן.

אירוע פתיחה: יום חמישי 5.8, 20:00, מקום לאמנות, המרץ 6, תל אביב
אירוע פייסבוק

אנה בירמן

מתוך התערוכה “תקריב”, תערוכת יחיד של אנה בירמן. מוזיאון תל אביב לאמנות

ענבל פינטו

בפנים. בחוץ. המלצות הסופ”ש 27-29.8

זה היה רק עניין של זמן עד שעולם האמנות יגיב בצורה משמעותית למשבר הקורונה. השבוע קבלנו הזמנה לצפייה בסרט-מחול משותף ליוצרת ענבל פינטו ולסופר אתגר קרת. הסרט “בחוץ” מתאר את תקופת הבידוד ובעיקר את הקונפליקט שניצב מולנו עם סיומו. האם התרגלנו להיות בבית? האם אנחנו מוכנים לצאת? ובעיקר – האם השתנה בנו משהו בתקופה הזו?
נדמה שאלו השאלות שבוערות אצל כולנו. בכל מקרה, המלצות הסופ”ש נעות על המתח הזה סביב “פנים וחוץ” והחשיבות של המפגש האנושי הפיזי ולא הוירטואלי. בגלריה P8 תערוכה קבוצתית שתעסוק בדיבוק או במפגש פנימי בין ישויות זרות זו לזו; בגלריה “סטודיו משלך” תערוכה המסכמת פעילות למנהיגות נשים דתיות בתרבות; הסרט האמור של ענבל פינטו ואתגר קרת; ולבסוף חלק מהראיון שערכנו עם ויקטור היימן שנסע לאוקראינה להפרד מסבתו ושב ארצה להתראות הראשונות כשהקורונה רק החלה.
צאו,

שבת שלום

שני ורנר וצוות Talking Art

לרווה, סטילז מתוך הסרט “הבן הטוב”, בתערוכה “צאו”, גלריה P8

“מציאות באספמיה”, תערוכה קבוצתית. אוצרת: נטלי פסלב שטרן

תכנית ׳מנהיגות נשים בתרבות׳ פעלה בין 2018-2019 בחיפה לוד וירושלים, וחיברה בין אמניות נשים מרקע דתי – יהודיות, נוצריות, מוסלמיות ודרוזיות. המטרה היא להכשיר את הנשים הללו להיות מנהיגות ומובילות בתחום התרבות בקהילה שלהן. הפרוייקט נוצר ביוזמתן של ציפי מזרחי מייסדת ״סטודיו משלך״ והאוצרת יעלה חזות והוא נתמך על ידי קרן הבוגרים של שגרירות ארה״ב, מפעל הפיס והעיריות השונות. כעת תפתח תערוכה מעבודותיהן ב”סטודיו משלך” אשר ממוקם בביתו ההיסטורי של הצייר פנחס ליטבינובסקי. המשמש כמרכז ראשון מסוגו לאמנות נשים רב-תרבותית בישראל.

זו תערוכה בסגנון קצת “אאוטסיידרי”, ובכל זאת נראה שזו יוזמה ברוכה, במיוחד בימים אלו שכאמור ההסתגרות והניכור הופכים שגורים יותר ויותר.

פתיחה: חמישי 27.8, בשעה 20:00 (בהתאם להוראות התו הסגול). גלריה סטודיו משלך בבית הצייר ליטבינובסקי, רחוב כ”ט בנובמבר 10א, ירושלים

אירוע פייסבוק

“צאו”, תערוכה קבוצתית. אוצרות: תמר לב-און, גיל כהן

סוף סוף תערוכה כזו, שנוגעת באופן ברור בנושאים שבדרך כלל מעלימים מהם עין. כלומר, אנו רואים את העיסוק בזה בעיקר בתערוכות יחיד, אבל האיסוף של קבוצת האמנים הזו שכולם נוגעים במיסתורי, במודחק, באסור, בעל אנושי – זה מעניין מאוד. כאילו אפשר להציע כאן תופעה רוחבית שמסתמנת באמנות ישראלית עכשווית. נושא התערוכה הוא האיחוד בין ישויות נפרדות – כאשר אחת נאחזת או מתעלקת על השנייה, או במלים אחרות כאשר האמנים עושים את זה על דמויות בדויות או אמתיות. שוב, מספיק להביט ברשימת האמנים בשביל להבין שהולך להיות פה משהו טוב, ביניהם גיל יפמן, רועי רוזן, מיכל היימן ועוד.

פתיחה: חמישי 27.8.20 בשעות 18:00-22:00, גלריה 8P, רח’ הפטיש 1, תל אביב

אירוע פייסבוק

פינת הבונוס:

“בחוץ”, וידאו-ריקוד  מאת ענבל פינטו ואתגר קרת 

זו המלצה מתוקה מרירה. שיתוף פעולה בין הכוריאוגרפית ענבל פינטו והסופר אתגר קרת, שיצרו ביחד סרט  video Dance תחת הכותרת “בחוץ” המבוסס על סיפור קצר שכתב קרת בתקופת הסגר בקורונה. הסרט יוקרן על מסכי ענק בתל אביב, ניו יורק וטוקיו, ובינתיים זמין לצפייה באתר. הסרט משלב יוצרים ממקומות שונים בעולם, ומצביע על הגלובליות של התופעות של ניכור, התבודדות, פחד מיציאה החוצה, חרדה חברתית ועוד. תופעות אלה אמנם התגברו וקיבלו נוכחות יותר רחבה בעקבות הקורונה, אך הן מאפיינות את החיים העכשוויים כבר זמן מה.
 “בחוץ” זמין לצפייה באתר  

יצירה טרייה. ראיון עם ויקטור היימן

עבור פרוייקט הגמר שלו נסע ויקטור היימן לאוקראינה, לכפר בו נולד וגדל, התוצאה היא סרט דו ערוצי שמהווה מעין שיר פרידה מהמקום ומסבתו שעוד גרה שם. כשחזר ארצה שלטים ורודים ועדינים קבלו את פניו בשדה התעופה והודיעו על הקורונה שרק אז החלה. בקרוב תפתח תערוכת הבוגרים בבית הספר שנקר, שם יצג את הפרוייקט שלו.
“למזלי טסתי לצלם את החומרים לעבודה שלי ממש ברגעים הראשונים בהם העולם החל בהיכרות עם הקורונה. אני לא אשכח שעם הגעתי ארצה, בכניסה לנמל התעופה היו שלטים חביבים שהודיעו באופן מזמין ובצבעי פסטל על הקורונה, ובהם רק ביקש משרד הבריאות מהציבור ליצור קשר במידה ויש תסמינים. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה בטח יחלוף לפני שבכלל אבין שאני בישראל.”

לראיון המלא בקישור

טל מיכאליס

טל מיכאליס, מתוך התערוכה “מציאות באספמיה”, סטודיו משלך, ירושלים

ויקטור היימן 1

יצירה טרייה. ראיון עם ויקטור היימן

עבור פרוייקט הגמר שלו נסע ויקטור היימן לאוקראינה, לכפר בו נולד וגדל, התוצאה היא סרט דו ערוצי שמהווה מעין שיר פרידה מהמקום ומסבתו שעוד גרה שם. כשחזר ארצה שלטים ורודים ועדינים קבלו את פניו בשדה התעופה והודיעו על הקורונה שרק אז החלה. בקרוב תפתח תערוכת הבוגרים בבית הספר שנקר, שם יצג את הפרוייקט שלו.
ראיון נוסף בסדרה “יצירה טרייה” עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.
שני ורנר

ספר קצת על מי אתה ומה אתה עושה
שמי ויקטור היימן, בן 26, מתגורר ברמת גן וסטודנט שנה ד’ במחלקה לאמנות רב תחומית, שנקר. בימים אלה אני עובד על תערוכת הגמר שלי. המדיום שבו אני פועל כבר מהשנה השנייה ללימודים, הוא בעיקר וידאו ואם לדייק, הצבות וידאו.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
אני חושב שזה דבר מאוד לא מובן מאליו בעולם של היום, ללמוד דבר שבאמת מצליח לסקרן, לרתק ולרגש אותך. לפני תחילת הלימודים התלבטתי אם ללמוד אמנות או קולנוע. בחרתי ללמוד אמנות מכיוון שזהו מסלול שמאפשר להתנסות במגוון מדיומים כגון ציור, פיסול, הדפס וצילום. במבט לאחור, אני מבין שדווקא ההתנסות, במחלקה שהיא רב תחומית, אפשרה ליצור שילובים שלא היו מתאפשרים לי במקומות אחרים. חוץ מזה, זה נורא נחמד שבמקום בו למדתי, לא צריך להסביר שוב ושוב שאמנות זה לא רק ציור.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בהחלט כן. למזלי טסתי לצלם את החומרים לעבודה שלי ממש ברגעים הראשונים בהם העולם החל בהיכרות עם הקורונה. אני לא אשכח שעם הגעתי ארצה, בכניסה לנמל התעופה היו שלטים חביבים שהודיעו באופן מזמין ובצבעי פסטל על הקורונה, ובהם רק ביקש משרד הבריאות מהציבור ליצור קשר במידה ויש תסמינים. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה בטח יחלוף לפני שבכלל אבין שאני בישראל.
אני מאמין שהשפעות הקורונה על תהליכי העבודה משמעותיים בהרבה ממה שאני מצליח לזהות כרגע. אי היכולת לעבוד על עבודת הגמר שלך באופן רציף ולשקוע לתוכה אכן הפריעו לעבודה והאטו אותה משמעותית. אך ההשפעות המנטליות הן אלו שלדעתי פגעו יותר. אחד מהדברים המפרים ביותר בבית ספר לאמנות הוא השיח שנוצר בכל מקום. בין אם מדובר בשיח שהתפתח כתוצאה מתהליך יזום כמו שיעור ובין אם מדובר בשיח שנוצר במקומות לא רשמיים כמו הדשא ופינת העישון. המפגשים האלה הם בעיני קריטיים לתהליכי העבודה ולהצלחה שלה. אמנם ניתן לראות יצירות אמנות דרך הזום וגם לדבר על כך אבל אני מוצא ששיח דיגיטלי הוא פחות ישיר ופחות מפרה לעומת שיח ומפגש עם עבודות במציאות.

ויקטור היימן2

ויקטור היימן

מה תציג בתערוכת הסיום שלך?
תערוכת הסיום שלי היא הצבת וידאו, אשר כוללת הקרנה של שתי עבודות וידאו כאשר כל אחת מהן היא בעלת פס קול משלה. העבודה עוסקת בסבתא שלי ששמה אנה. עבורי העבודה היא מעין מכתב פרידה ממנה. טרבובליה – הכפר באוקראינה בו גרה סבתי, הוא מקום שאני מכיר היטב, גדלתי בו, ולמרות זאת את הנופים שאני רואה שם אני כמו זוכר מתצלומים ישנים.
טרבובליה הוא מקום שנראה כאילו קפא ונשאר בעבר. אני חוזר לשם כמקומי אך גם כזר. אופן הצבת העבודה בחלל בשני מסכים המוקרנים לעיתים במקביל ולעיתים לסרוגין, מאפשר לי ליצור מעין מקום ביניים, שמשלב בין המוכר והזר. גם הסאונד של הסרטים עוזר בכך משום שיצרתי סאונד נפרד לכל סרט. אני רואה סאונד בתור אלמנט לא פחות ויזואלי מתצלום או סרט. הסאונד מגלה לצופה אינפורמציה ואף מאפשר לו להשלים חלקים מהמידע הויזואלי. הסאונד בעבודה נחווה באופן שונה מנקודה לנקודה בחלל ומייצר חוויה חדשה בכל צפייה.

מה החלום? איך אתה רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום הוא לעשות סרטים. לאו דווקא במובן הקלאסי של כאלה המוקרנים בקולנוע אלא כאלה שהינם בעלי יכולת אמיתית לשנות משהו בעולם, סרטים שמאתגרים את המדיום וחוקרים אותו. אמנם אני חי ונושם וידאו לא מעט זמן בהתחשבות בגילי, עם זאת, בכל פעם שאני חוזר לשולחן העריכה אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. ואם חושבים על זה, יש עוד כל כך הרבה סצנות לצלם, קאטים לחתוך וסאונד להקליט. הייתי רוצה להמשיך ולהעמיק את העבודות שלי, אני רואה אותן גדלות, הופכות למורכבות יותר, מעניינות יותר ובעיקר בעלות השפעה.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אמנות לתפיסתי היא סוג של תיבת נח נצחית, תפקידה הוא לשמור, להוות מעין ארכיון ממנו אפשר לשלוף מידע. אך בשונה מארכיונים סטנדרטיים שתפקידם הוא לשמור את הידע ללא היכולת להתערב בו, אמנות מאפשרת לא רק לשמור אלא גם להגיב, לבקר ובכך לייצר זיכרונות חדשים, לספר נרטיבים שלא נשמעים ולשנות את התודעה כלפי דברים בעולם. לאמנות יש יכולת הישרדות מופלאה ולכן אני צופה שינוי של האמנות ותגובות מפתיעות מצידה למצב החדש. אמנות תמיד איתגרה את הגבולות של עצמה והמציאה את עצמה מחדש ולכן גם כאן, מול המגפה העכשווית היא תדע להמציא צורות חיים חדשות.

ויקטור היימן בבית סבתו, בעת צילום פרוייקט הגמר