צילום: אמי קנקה
אני אוהבת את התחנה המרכזית החדשה, ואני לא מתביישת להגיד את זה. אני אוהבת את המרקם האנושי, את הבגדים הזולים, את המסדרונות המסועפים, את הארגון המוזר, את הריחות ואת המסתורין. אני אוהבת שבתוך המקום הזה צצה בועה רוחשת של אמנות שאין לדעת אם הפרינג'יות שלה הובילה אותה להתמקם שם, או שמא פיתויי מחיר ההשכרה בתחנה, השפיעו עליה בתמורה. אם כן, לא פלא שהמופע החדש של תיאטרון מסתורין, המתרחש במרחביה ההזויים של התחנה, כבש אותי בסערה.
חליל בלבין ומרב קמל, "הקרנפים" גלריה עינגא
דרום תל אביב – מיפו ועד קריית המלאכה מוצפת בתערוכות ששווה לבקר לפני שהן נסגרות. מצאו לכם זמן וצאו לשם, מהר מהר, לפני שייגמר.
הנה מה שכדאי לראות:
איתי זלאיט, חרושת התלמים
עצמו עיניכם והקשיבו היטב. נסו לדמיין לעצמכם את שכבות הארץ הזאת, כמו בסרט בדיוני. המטוסים חוצים את השמיים מסמנים אחריהם ענני עשן כשבילים שחוזרים על עצמם עד אינסוף. מעט מתחתם נוגעים לא נוגעים גורדי השחקים, בתוכם בני האדם נוקשים על מקלדות, מנהלים מלחמות, מגלגלים כספים, ומערבבים מנות חמות. ארצה משם, אל הכביש. מכוניות סואנות וצפצופים. כולם ממהרים, בדרכם אל פה ואל ההוא, ודרכם היא המקודשת והחיונית מכולם.
מטה אל תחת לכביש, אם תקשיבו היטב תוכלו לשמעם. בתוך צינורות הביוב הם מקרשקשים. מחשבים ניידים, בגדים יפים, כרטיסי אשראי, מכוניות פאר, ארוחות גורמה, שלושה ילדים ובתים במושב. פנטזיות סרוחות שלימדו אותנו אלה שכבר איננו מכירים.
מה עושים צינורות הביוב כשכבר לא יוכלו להכיל את טומאתם? מה יקיא מתוכו העולם הרווי הזה שבו נצברים כל שברי החלומות שנצבעו בפסטל מתקתק?
קבלו ישירות למייל עדכונים על סיורים ותערוכות מומלצות
Powered by D.A.S for Business
