ארכיון תגיות: מור רימר

אלה רוטשילד 1

יוצאים לדרך. המלצות הסופ"ש 1-3.7

תערוכות השבוע מזמינות אותנו לצאת למסע, כל אחת בדרכה. אצל חלקן אלמנט הנסיעה שזור ברעיון עליו מושתת התערוכה, חלקן פשוט ממוקמות מחוץ לעיר וקוראות לנו להכנס למכונית ולנסוע אליהן וחלקן לא באמת ממוקמות בשום מקום והמסע אליהן נעשה דרך מסך המחשב. כך או כך, מסעות אמנותיים אנחנו אוהבים ועוד יותר אנחנו אוהבים כשאתם מצטרפים אלינו.

בגלריה של קיבוץ בארי חוזרת מור רימר למקום הולדתה ומרוקנת אותו מביתיות; במרכז לאמנות עכשווית מעמתת אותנו חן כהן עם גוף חסר מנוחה; באטליה שמי בקיבוץ כברי מתכתבים רון אסולין ושי יחזקאלי עם מושג יסוד בחשיבתו של האמן הגדול; ובפינת הבונוס יצירת אמנות יחודית המתקיימת רק במרחב הוירטואלי.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים,

שיהיה סופ"ש נעים,

שני ורנר וצוות Talking Art

מור רימר 02

"באישון ליל" תערוכת יחיד של מור רימר. גלריה קיבוץ בארי

"באישון ליל" תערוכת יחיד של מור רימר. אוצרת: ד"ר זיוה ילין

את האמנית מור רימר פגשנו (לפחות וירטואלית) לפני כשנה כשסיימה את לימודיה במכון לאמנות במכללת אורנים. אז ראיינו אותה על תערוכת הסיום המגוונת שלה שכללה עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת ועסקה במערכת הקשרים בין הגוף והבית. כעת ממשיכה רימר את העיסוק שלה בבית בתערוכה חדשה שהיא פותחת בגלריה בקיבוץ בארי. בתערוכה היא מתמקדת דווקא בקיבוץ אחר – אורים – קיבוץ הולדתה. רימר משתמשת בצילומים ארכיוניים מראשית ההתיישבות במקום לצד כאלה שצילמה בעצמה ומטפלת בהם בטכניקות של ציור גדול מימדים ושל תחריט. בעבודותיה היא בוחרת לרוקן את הקיבוץ מיושביו ויוצרת חוויה מערערת של בית לא בית.

אירוע פתיחה: יום שישי 2.7 10:00-12:00, הגלריה בקיבוץ בארי
אתר הגלריה בקישור

קישור לראיון שערכנו עם מור רימר

"איך למות יפה", תערוכת יחיד של חן כהן. אוצר: נועם גל

כבר משם התערוכה ניתן להבין כי עבודותיה של חן כהן אינן נוחות לעיכול. כהן לא עושה שימוש בטכניקות ראוותניות ובגימור מרהיב בעבודות, היא משתמשת לרוב בצילומי זירוקס סטדנרטיים ובמצלמת וידאו פשוטה כדי להציג את רעיונותיה. אבל מה שהיא "חוסכת" לכאורה בטכניקה, היא מפצה בדימויים עוצמתיים ומאתגרים. אצל כהן הגוף הוא זירת קרב והיא מציגה אותו ברגעיו החשופים והפגיעים ביותר, היא יוצרת לעצמה שפה של דימויים גופניים בעלי חוקיות פנימית שהחליטה עליה, ושכדי לעמוד בה היא עוברת את סף הנוחות והכאב. אז נכון שהעבודות והתערוכה אינן קלות, אך האמנית מצליחה לשזור יחד ביד אמן את הכאב והיופי זה בזה ומאפשרת לנו להגיע לקטרזיס ואולי גם לנחמה.

באותו ערב יפתחו במרכז גם תערוכות יחיד של אסף גרובר ואוגוסטס סראפינאס שאצרו ניקולה טרצי ובר גורן
אירוע פתיחה: שבת, 3.7, 18:00-13:00, המרכז לאמנות עכשווית, צדוק הכהן 2, תל אביב
עוד על התערוכה באתר CCA בקישור

"ריזיקו", תערוכה זוגית של רון אסולין ושי יחזקאלי. אוצרת: סמדר שינדלר

יחיאל שמי היה לא פחות מאחד מדור המייסדים של האמנות הישראלית כפי שאנו מכירים אותה היום. "אטליה שמי" הגוף שנוצר כדי לשמר את עבודתו ואת הסטודיו שלו היה יכול מאוד בקלות לקפוא בזמן ולהקדיש עצמו רק להצגת העבר המפואר. אך למרבה השמחה באטליה שמי לא שוקטים על השמרים ובוחרים שם לאתגר שוב ושוב את העבר עם עבודותיהם של אמנים מקומיים עכשוויים. הם עושים זאת מתוך הבנה שדו שיח בין דורי ערני, לא רק שלא מוריד מערכו של העבר, אלא תורם לו ומעשיר אותו. כעת נפתחת באטליה תערוכה זוגית של רון אסולין ושי יחזקאלי אשר מתכתבים עם קונספט ה"ריזיקו" של שמי – הלא הוא הסיכון המחושב שכל אמן ואמנית לוקחים בכניסה לסטודיו כאשר אין שום בטחון שיקרה אותו קסם שיוצר אמנות. אסולין ויחזקאלי הם אמנים שלא מהססים לקחת סיכונים וכך גם אוצרת התערוכה ואנשי האטליה עצמם.

אירוע פתיחה: שבת 3.7, 12.30, אטליה שמי, קיבוץ כברי
אירוע פייסבוק

פינת הבונוס:

"On the Edge of Nowhere", פרויקט דיגיטלי מאת אלה רוטשילד עבור להקת בת שבע

יחד עם היבטים רבים מחיינו היום יומיים, גם האמנות הסתגלה לתנאים הבלתי רגילים של השנה החולפת והאיצה את התהליך של התאמה ומעבר לעולם הוירטואלי. עוד ועוד תערוכות וגם עבודות אמנות לכשעצמן מציגות לפחות אלמנטים אחדים שלהן ברשת. אלה רוטשילד, רקדנית, כוריאוגרפית ואמנית רב תחומית יצרה עבודת אמנות שקשה להגדיר את המדיום שלה אבל היא מתקיימת רק אונליין והיא חוויה מעניינת מאוד. כדאי מאוד ללחוץ על הקישור ולחוות אותה.

קישור לעבודה

חן כהן 02

"איך למות יפה", תערוכת יחיד של חן כהן. CCA תל אביב

שנה טובה

המלצות קריאה לבידוד…

אופ. אין מילה אחרת לתאר את מה שאנחנו מרגישים. אופ, שוב חוזרים לשגרת בידוד, אופ שוב מקבלים הודעות על סגירת גלריות ומוזיאונים. אופ

אבל, כמו בפעם הקודמת, גם היום אנחנו חזקים ואופטימיים, גם היום אנחנו רוצים לתת לרוח, לתרבות, לאמנות ולחופש הפנימי – לנצח.

אם כן, השבוע אנו שולחים אליכם סיכום ביניים של סדרת הראיונות שערכנו עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות. מעניין לקרוא את המבטים השונים של האמנים הצעירים על אמנות עכשווית ותפקידיה, על תקופת הלימודים ועל השפעות הקורונה עליהם ועל האמנות.

בהזדמנות זו אנו מאחלים לכולנו שנה חדשה, טובה בהרבה מזו שנגמרת.

שנה של שגרה, שפיות, אהבת אחים, ואהבה בכלל

ושנה של אמנות נהדרת בכל עת.

שני ורנר,

וצוות Talking Art

מור רימר

מור רימר, מתוך עבודת הווידאו "אבא אדמה", פרוייקט גמר מכללת אורנים
צילום: יובל בר און

יצירה טרייה: סדרת ראיונות עם שני ורנר

עונת תערוכות הבוגרים כבר בפתח ואנו שמחים לשתף בסדרת ראיונות חדשה אשר מפגישה אותנו עם הבוגרים הטריים. כיצד עברו עליהם שנות הלימודים, מה מעסיק אותם, כיצד השפיע עליהם משבר הקורונה, ועוד.

מעיין שחר, בוגרת לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל
"זה פרדוקס כזה. מצד אחד יש תחושה שאמנות, במיוחד בימים האלה, היא לא דבר מובן מאליו, אף אחד ושום דבר לא מחכה לי מעבר לפינה, אני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהיות מאוד כנה, ליצור יש מאין ולהרוויח את העשייה שלי כל יום מחדש. מצד שני יש קול שמבקש להרפות הכל, לעצור ולהתבונן רגע מהצד כמו אורחת. זה כמו מאבק בין אש ומים אבל אני מבינה שאני צריכה להכיל את שניהם, כל יום לקום בבוקר, לשים זרעים באדמה ולהשקות."
לראיון המלא    לאתר של מעיין

שלומית לב רן בוגרת בית ספר פרדס והמדרשה לאמנות
"בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח."

לראיון המלא  התערוכה הוירטואלית של בוגרי בית ספר פרדס בקישור

דייויד רייכמן גיבס, בוגר לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל

"טוב, ללמוד תואר שני באמנות זה לא בדיוק "לימודים" במובן הרגיל. יותר מכל דבר אחר זה הרעיון שאתה מתחייב לשים את עצמך במרכז של בחינה עצמית ותחת ביקורת שהיא הדדית לשאר חבריך לספסל.
למדתי הרבה. זו תקופה אינטנסיבית. יותר מכל נהניתי לדבר עם המרצים בפגישות האישיות בסטודיו. זה לא רק הדברים שנאמרו שם שהם תמיד הרחבה משמעותית על פעולה שבסופו של דבר נשארת לרוב די פרטית בסטודיו, זה גם תרם לי להבין משהו על אופני הדיבור מסביב ליצירה באופן כללי. לדעת לא רק לעשות את האמנות אלא גם ללמוד לדבר את האמנות זה משהו שחווים בתואר הזה באופן טבעי מכורח הנסיבות. לפעמים היה נדמה שמה שנאמר בשיחה בסטודיו הופך כמעט ליותר משמעותי ממה שבאותו רגע נעשה שם."

לראיון המלא  לאתר של דיוויד בקישור

מור רימר, בוגרת  לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים

"הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה."

לראיון המלא.  טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

לב רן

שלומית לב-רן, פרוייקט גמר בית ספר "פרדס"

מור רימר

יצירה טרייה: ראיון עם מור רימר

בפרוייקט הגמר שלה בחנה מור רימר את הקשר בין הגוף והבית ובתוך כך התמקדה במוטיב השלד. הבסיס החזק שאמור להחזיק עליו את יתר חלקי המבנה מתערער בעבודות שלה, אשר משלבות ווידאו, תחריט, הדפס וציור. משבר הקורונה נתן לה זמן לבחון מחדש את הדברים, והשפיע לטובה על העבודה לקראת תערוכת הבוגרים.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.

מור רימר, מתוך פרוייקט הגמר. מכללת אורנים

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
אני מור, בת 36, גרה בחיפה. השנה סיימתי לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים. העבודה שלי היא רב תחומית, אני יוצרת בעיקר בהדפס, ציור, ווידאו. אני ילידת קיבוץ אורים שבצפון הנגב, והרבה מהעבודה שלי שואבת מתוך הביוגרפיה שלי. אני מטפלת בדימויים דרך אלמנטים של הפחתה, הדגשה, פירוק והפשטה ולרוב, החומר הוא שמוביל אותי לפעולה. משטח שרוט או מוכתם למשל, מעורר אצלי עניין חדש או מוביל לטכניקה חדשה.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
התהליך שעברתי בארבע שנות הלימודים היה מאוד משמעותי, נכנסתי בעיקר כציירת ונפתחו לי ערוצים חדשים לגמרי כמו יצירה בוידאו ותחריט. המפגש עם מרצים ואמנים באורנים היה לי חשוב מאוד. לקחתי את ההזדמנות להתנסות שוב ולתת מקום לרב-תחומיות שלי וזה העשיר לי את השפה. אני עדיין מחפשת דרכים לארגן ולהכיל את המדיומים השונים והחיבור ביניהם. פרויקט הגמר היה כמו סיכום של תהליכים שקרו במהלך הלימודים וחיבר בין נושאים שעסקתי בהם בדרך שלא צפיתי. זה נותן לי הרבה חומר ואנרגיה להמשך.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
השפיע מאוד ובדיעבד לטובה. לפני כן הייתי מאוד משימתית בתוך הקצב של החיים והלימודים. המצב החדש הכריח אותי לעצור, וגם התפנה זמן בעקבות דברים אחרים שפסקו לתקופה. חזרתי למקום של לא לדעת. הסתכלתי על מה שנאסף עד כה ועל רעיונות שרשמתי בעבר ונקודות התחברו. משם נולד רעיון לווידאו חדש שחיכיתי שייתגבש.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אחד הדברים היחידים שברורים לי זה שאני אמשיך ליצור. לא שזה תמיד מרגיש כמו ברכה או בא בקלות אבל ברור לי שהאמנות היא חלק מהדרך שלי. אני לא רואה את זה כחלום עם יעד מסוים, אלא כתהליך כזה שאני בתוכו כבר, וימשיך ויתרחב וישנה צורות. בסופו של דבר זה דיאלוג הנובע ממקום אישי עם עצמי על החיים ואני מקווה שידבר לעוד אנשים.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
האמנות היא רלוונטית לחיים, בזמן כמו זה של משבר זה בולט עוד יותר. היא כלי תקשורת עוצמתי. נראה שהרבה תגובות למצב נעשו בשימוש בשפת האמנות, ולא רק של אמנים מקצועיים. זה מדגיש בעיני את האפשרות שהאמנות נותנת – מקום של ביטוי חופשי, שמכיל מורכבות.

טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

צילום: אנסטסיה זביאלובה