ארכיון תגיות: מיטל מנור

מה לראות בשבוע העיצוב בירושלים. המלצות הסופ"ש 23-25.6

בשבוע שעבר סקרנו כאן כמה מפסטיבלי האמנות החשובים המתרחשים באירופה הקיץ, והנה השבוע מתחיל אחד ממש כאן אצלנו. שבוע העיצוב של ירושלים החל את דרכו לפני יותר מעשור והוא אחד האירועים החשובים בלוח השנה היצירתי של ישראל. כיאה לאירוע שמתרחש בירושלים, לא כל שכן בבית הנסן, שבוע העיצוב הירושלמי לא מסתפק בלחשוף אותנו לחידושים וטרנדים, אלא מתעקש להכניס גם אמירות חברתיות ועקרוניות לתוך התצוגות.
כמו שאנחנו נוהגים באירועים בסדר גודל כזה, אנחנו ממליצים לעיין בתוכניה המלאה בקישור ולבחור תערוכות ואירועים שמסקרנים אתכם במיוחד. אנחנו מצידנו יכולים להצביע על כמה שמשכו את תשומת ליבנו.

סוף שבוע נעים וקדימה לירושלים!
שני ורנר וצוות Talking Art

ג'סיקה סגל מתוך 'בד בבד', תערוכה קבוצתית בגלריה 'סטודיו משלך', ירושלים

'בד בבד', תערוכה קבוצתית. אוצרת: מיטל מנור

בשנים האחרונות תחומי המלאכה והקראפט המסורתיים עושים את דרכם לתוך המיינסטרים של האמנות העכשווית. אם בעבר הרים עולם האמנות את אפו מול מה שקרא לו בזלזול "אומנות שימושית", היום הטכניקות הללו מופיעות אצל האמנים הגדולים ביותר בתערוכות החשובות ביותר בעולם. אלמנט יפה במיוחד במהלך הזה הוא שהשיבה היא לא רק לטכניקות עצמן, אלא גם אל האנשים שמחזיקים בידע הזה. כך נוצרים חיבורים ושיתופי פעולה מסקרנים ומרגשים כמו זה שמתרקם בתערוכה הזו בגלריה 'סטודיו משלך'. תוכנית שהות אמן שפעלה בגלריה בחודשים האחרונים חיברה אמניות ואמנים עם סטודיו 'אִמרה – המתפרה הירושלמית', שהוא מיזם חברתי שמעניק הכשרה ותעסוקה לנשים צעירות בתחום האופנה מתוך מבט אקולוגי ובר קיימא. התוצאה היא תערוכה עכשווית מאוד, אך כזו שנותנת כבוד למסורת.
בהשתתפות: גילי אבישר, תמר ברניצקי, אדווה דרורי, אורלי הומל, דאנה טנהאוזר וג'סיקה סגל

אירוע פתיחה: אירוע פתיחה: יום חמישי, 23.6, 20:00, סטודיו משלך, רחוב כ"ט בנובמבר 10, ירושלים. אירוע פייסבוק

'השדכן', פרוייקט חיבורים בין מעצבים. אוצרוּת: דניאל נחמיאס

אם כבר מדברים על חיבורים – אחד הפרויקטים החשובים והמרגשים ביותר בפסטיבל העיצוב של ירושלים הוא 'השדכן'. לאורך שנות פעילותו, מפגיש הפרויקט בין מעצבים צעירים לבין מעצבים המשתייכים לקהילות שמסיבות כאלה ואחרות מושתקות או נשכחות. התוצאה מחזירה לתחום העיצוב, שלעתים קרובות מדי נשלט על ידי מה שטרנדי ורווחי, אלמנטים חברתיים שנותנים לו ערך מוסף שקשה לשער את ערכו. הפעם מפגיש הפרויקט בין מעצבים צעירים לבין אומנים ועובדי כפיים בני הגיל השלישי. בעלי מלאכה קשישים סובלים בתקופה האחרונה מקושי כפול – טכנולוגיות של ייצור המוני וזול המשולב בשילוח בינלאומי מהיר הופכים את תבונת הכפיים שלהם למיושנת ומסורבלת, ובנוסף לכל בימי הקורונה הם תוייגו כאוכלוסיה בסיכון ובודדו מהעולם. השידוך הזה אם כן מחזיר להם את כבודם כבעלי מלאכה מיומנים וחשוב מכך, את כבודם האנושי כזקני השבט.
אירוע פתיחה: יום חמישי, 23.6, 19:30, בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים

'שבר לבן', תערוכת יחיד של אבנר פינצ׳ובר. אוצרוּת: קבוצת סלה-מנקה

שם תערוכתו של אבנר פינצ'ובר נגזר מפרח מדברי המכיל תכונות מרפא רבות ומגוונות, אך החל ממינון מסוים הופך להזייתי ורעיל. בצורה דומה, עבודותיו של פינצ'ובר הן משחק עדין של איזונים ומינונים בין העדין לאלים, בין המרפא לרעיל. העבודות הן מופעים של אלימות גולמית ופיוטית – הוא משליך כסאות שננעצים בקיר גבס, הוא מיידה אבנים בקיר זכוכית וגם יורק על המצלמה בשיחת זום. אפשר להביט בפעולות האלה כעל אקטים של גירוש שדים מודרני – הוצאה לאור של אגרסיות חבויות שאין מקומן בחברה תרבותית ומנומסת, אך ברגע שהאלימות הזו יוצאת אל האור היא מתגלה כאימפוטנטית ופתטית במידה רבה. אפשר להיזכר בעבודותיו האיקוניות של האמן אבשלום בהן הוא צורח עד שנגמר לו הקול או מטלטל את גופו עד אפיסת כוחות. בשני המקרים ניתן לקרוא את העבודות כהתמודדות  עיקשת ונוגעת ללב של רוח האדם עם מציאות מאתגרת.

אירוע פתיחה: יום שישי, 24.6, 12:00, מרכז מעמותה, בית הנסן, גדליהו אלון 14, ירושלים.  אירוע פייסבוק

המלצת הלוקאל – פריז

 Very volcanic over this green feather (Papagall), תערוכת יחיד של האמן Petrit Halilaj. אוצרת: Amy Zion

האמן הבלקני הצעיר והנחשב בעל השם הבלתי אפשרי Petrit Halilaj מציג בגלריה הפריזאית המכובדת קאמל מנור את הפרוייקט שהוצג קודם לכן בטייט בלונדון ועוסק בילדותו בקוסובו מוכת המלחמה. האמן עושה שימוש בדימויים מתוך ציורי ילדות שלו, מפרק אותם ומגדיל אותם. התוצאה היא נופי מלחמה פנטסטיים נאיביים וחזקים שנדמה לנו שלעין ישראלית יכולה להיות להם השפעה מיוחדת

התערוכה תוצג עד 23.7, Kamel Mennour, 6 rue du Pont de Lodi, Paris

פרטים נוספים באתר הגלריה

מגיעים לפריז? הצטרפו אלינו לסיור בשכונת מונטריי המיוחדת! כל הפרטים בקישור

אבנר פינצ'ובר, מתוך 'שבר לבן', תערוכת יחיד במרכז מעמותה, ירושלים

גיא גולדשטיין - 1 צילום - טל ניסים

סביבות עבודה. המלצות הסופ"ש 24-26.3

אמנות לא יכולה להתקיים באוויר – היא צריכה מקום וזמן ומרחב תומך מאחורי האמן או האמנית כדי שתוכל לצאת לפועל. תערוכות ואירועי השבוע מתרחשים כולם במרחבים כאלה בדיוק, ששמו לעצמם למטרה לתמוך באמנים מכל הסוגים והמינים בכדי לאפשר להם את התנאים האידאליים ליצירת אמנות מעולה. כמה טוב שיש מקומות כאלה!

בגלריה סטודיו משלך בירושלים, שלוש תערוכות חדשות העוסקות בביוגרפיות אישיות מזוויות שונות; בארטפורט שואל גיא גולדשטיין מתי הפסקנו לצפות לעתיד והתחלנו לפחד ממנו; בחיפה מושק פרוייקט משמח של סטודיות לאמנים מטעם העירייה ובפינת הבונוס מעבר לים שלנו תערוכה המשלבת שתיים מהאמניות החשובות של הדורות האחרונים.

שיהיה סוף שבוע תומך ומקדם

שני ורנר וצוות Talking Art

נירוונה דבאח, מתוך תערוכת יחיד בגלריה סטודיו משלך, ירושלים

מחזור תערוכות חדש בגלריה סטודיו משלך. אוצרוּת: מיטל מנור ורון ברטוש

אין צורך להכביר במילים למה אנחנו אוהבים את גלריה "סטודיו משלך" בירושלים – מרכז אמנות ששם לו למטרה לקדם ולתת במה לאמניות נשים וזאת בלי להתפשר על איכות ומצויינות. כעת נפתחות שם שלוש תערוכות יחיד חדשות שכולן עוסקות בביוגרפיות אישיות והיסטוריות, אך כל אחת מהן מתייחסת לנושא מזווית ייחודית אחרת.
שלומית עציון בתערוכת יחיד ראשונה בוחרת בדרך של צמצום ועדינות ליצירת מיצב תלוי מקום נחבא אל הכלים לכאורה אך נכנס עמוק ללב; נירוונה דבאח עושה שימוש בציור שמן קלאסי כדי לתת לנו הצצה לשדה המוקשים שהוא חייה של אישה ערביה צעירה בישראל; ואילו מורן שוב רובשוב והילה לביב בוחנות את הדרך שבה מתואר נראטיב דרך סיפורו של בית ליטבינובסקי, בו ממוקמת הגלריה.
אירוע פתיחה: יום חמישי, 24.3, 19:30, גלריה סטודיו משלך, כ"ט בנובמבר 10, ירושלים.   אירוע פייסבוק

'טעויות העתיד וכיבוד קל', תערוכת יחיד של גיא גולדשטיין. אוצרת: ורדית גרוס
כל שבוע כמעט יש תערוכה שרק השם שלה כבר עושה חשק לבקר. על אחת כמה וכמה שהשם כולל את המילה "כיבוד". ואם לשים רגע את הצחוק בצד, בתערוכתו הקרובה בארטפורט מביט גיא גולדשטיין על התופעה של "ירידי עולם" – אותם אירועים שנתיים שהיו חגיגה של חדשנות וטכנולוגיה. באופן היסטורי שימשו הירידים הללו כהזדמנות לדמיין עתיד אוטופי וטוב יותר בחסות התקדמות האנושות. בשלב מסוים, אומר לנו גולדשטיין, הפסקנו לדמיין עתיד אוטופי והתחלנו לחרוד מפני חורבן וקריסה – בעוד אנחנו חווים תקופה של קדמה טכנולוגית חסרת תקדים. מה קרה לנו? האם הפסקנו לקוות לעתיד טוב יותר כי פשוט הגענו אליו? באמצעות מגוון המדיומים הרחב שלמדנו לצפות מגולדשטיין הוא מנסה לענות על השאלות האלה.
אירוע פתיחה: יום חמישי, 24.3, 20:00, ארטפורט, העמל 8, תל אביב.   אירוע פייסבוק

השקת 'פרויקט הסטודיואות' בחיפה
אם נכתוב עוד פעמיים שלוש כמה אנחנו מתלהבים מסצינת האמנות החיפאית, עוד יחשבו שיש לנו אינטרסים נדל"ניים בעיר. אבל אנחנו אנשים פשוטים – אלה התלהבות והערכה כנות לסצנה אמנותית שבונה את עצמה כמרכז אלטרנטיבי. לא מנסה "להיות כמו", אלא לייצר שפה ודרך פעולה משל עצמה. הסיורים שלנו לעיר הזו תמיד מרתקים וממלאים לנו את המצברים היצירתיים.
לכן לא פלא ששמחנו מאוד על השקת פרויקט הסטודיואות בחסות העירייה שנותנת לאמנים ואמניות להשתמש במבנים נטושים בעיר כסטודיו ללא עלות.
לכבוד השקת הפרויקט יתקיים בעיר סוף שבוע של סטודיאות פתוחים, תערוכות והופעות. שווה לעלות צפונה לחגיגת אמנות חיפאית.

ואם כבר בחגיגת אמנות צפונית עסקינן – גם נופשון האמנות הצפוני המתקרב שלנו יבקר בסטודיו של עידו מרקוס שנמצא באחד המתחמים האלה. תצטרפו אלינו? הרשמה בקישור

איפה ומתי: ימים חמישי-שבת 24-26.3 בשלושה מוקדים: יום חמישי ברחוב העצמאות, 19:00-22:00. יום שישי ברחוב שפירא 16, 11:00-14:00. יום שבת ברחוב ח'ורי 17, 17:00-20:00. חיפה.  אירוע פייסבוק

פינת הבונוס – המלצה מעבר לים

ג'ני הולצר אוצרת את לואיז בורז'ואה בבאזל

וואו איזה שילוב! שתיים מהאמניות החשובות ביותר במאה העשרים ותחילת המאה ה-21 בשיח אמנותי בין דורי. ג'ני הולצר שהתפרסמה בזכות שלטי הנאון והסיסמאות הפמיניסטיות הנשכניות שלה אוצרת תערוכה שמתמקדת בעבודות המשלבות טקסט של המלכה האם לואיז בורז'ואה. אם אתם בסביבה לא כדאי לפספס והאמת שזו נשמעת כמו תערוכה ששווה להגיע אליה במיוחד.

התערוכה מוצגת עד 15.5
Kunstmuseum Basel, Neubau. St. Alban-Graben 20, 4051 Basel.

פרטים ורכישת כרטיסים בקישור

סטודיו פתוח של עידו מרקוס, במסגרת פרויקט הסטודיאות העירוניים בחיפה

יצירה בעין הסערה. ראיון עם מיכל סופיה טוביאס

האמנית (והמדריכה המהוללת שלנו!) מיכל סופיה טוביאס ניצבה בפני אתגר לפתח טקטיקות וטכניקות יצירה חדשות בשל מגבלות הקורונה והקושי להשיג את חומרי היצירה הרגילים שלה. מעבר לכך, לאחרונה הציגה מיצב צילומי בו השתמשה בדימויים מתערוכה קודמת, באופן כזה שהדמויות המצולמות נראות כאילו הן חופרות מנהרה אל תוך תאטרון נגה הסגור. החזרה לעבודה ההיא "עתות קריסה" נראתה רלוונטית מתמיד. 

ראיון עם שני ורנר

היי מיכל, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?

תקופה מורכבת אבל מלאה בלימוד, כך שהתחושה מאד מעורבת. משהו ביחסים של פנים וחוץ קיבל מבחינתי תפנית מאד מעניינת בעקבות התקופה הזאת ואני מקווה שאחרי שזאת תעבור (ובאמת שכבר תעבור!) אדע לשמור על איכויות מסוימות שהיא אפשרה לי.

ספרי לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?

אז באותה הרוח של התשובה הראשונה, אני מרגישה שהקורונה נתנה לעשייה שלי מתנה שלא הייתי מאפשרת אותה לעצמי בכל רגע נתון אחר. בתקופת הסגר הראשון, כשעוד לא היה ברור אם ואיך מלמדים בזום וכשכמובן כל סיורי האמנות שלנו הוקפאו – כל הפרנסה שלי עצרה מלכת. היה בזה משהו מאיים ומפחיד אך יחד עם זאת הפיתוי של ללכת כל יום לסטודיו ולהיות שם מבוקר עד ליל היה חזק יותר מכל הפחדים, ובפעם הראשונה בחיי מימשתי את הפנטזיה הכי גדולה שלי כאמנית ופשוט הייתי כל היום בסטודיו. העצירה המוחלטת של החיים אפשרה לי להתכנס פנימה ולחקור את מה שמעניין אותי ברמה הכי טוטאלית ועמוקה שיש, וממש כמו בריטריט שהיתי עם עצמי ועם החומרים עד שיצא עשן לבן בצורת סדרת מונופרינטים (הדפסים חד פעמים) חדשה שמבחינתי מאחדת תחתיה את כל מה שמעסיק אותי היום. האפשרות לפצח ולגלות טכניקות נוספות בתוך העשייה שלי קשורה מאד גם בשקט שהקורונה יצרה ברעשי הרקע של החיים אבל גם במגבלה שהייתה בזמנו ברכישת ציוד וחומרים. גם אם חשבתי לעצמי שאני צריכה חומר אחר או שחסר לי ציוד, זה היה מצב שהייתי צריכה לעבוד איתו. כמו שקורה לעיתים קרובות, ולא רק באמנות, דווקא המגבלה היא זו שמזקקת ומכריחה להתעמת עם הפער שבין מה דבר באמת צריך כדי להתקיים לבין מה אני חושבת שהוא זקוק לו. כמובן שלא הכל היה קל ופשוט כל הזמן אבל בסופו של דבר אני מרגישה הכרת תודה על תקופה שברור שלרגעים עוד אתגעגע אליה.

מיכל סופיה טוביאס, אמא סלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

לאחרונה השתתפת באירוע "מרימים את השאלטר" בשכונת נגה. הצגת שם מיצב צילומי שונה מהפעולה הפיסולית המוכרת שלך. תוכלי לספר לנו על המעבר מפיסול לצילום או על הקשר ביניהם?

האירוע של ״מרימים את השאלטר״ ביוזמת עיריית תל אביב-יפו ובאוצרותה של מיטל מנור, היה הזדמנות מפתיעה ולא צפויה בכלל לחזור למדיום של הצילום ממקום אחר. היחסים שלי עם צילום בעצם קדמו ליחסים שלי עם הפיסול. לפני התואר השני שלי בבצלאל למדתי במחלקה לצילום במוסררה ובמשך כמה שנים טובות עסקתי רק בצילום. בזמנו אפילו צילמתי רק עם מצלמת פורמט בינוני (7×6) אנלוגית ושתי תערוכות היחיד הראשונות שלי היו צילומיות. באיזשהו שלב הרגשתי שמיציתי. לא יכולתי להמשיך להיות כל כך פסיבית ביחס למה שאני עושה ובמקום להתבונן בשקט בחורים בקירות ואז לצלם אותם, התחלתי לבנות את הקירות בעצמי ולפסל בתוכם חורים. אחר כך הצטרפו גם האנשים והרקדניות.

בכל אופן, אם נחזור להצבה הצילומית בנגה – אני מרגישה שזה עוד סיבוב בתוך צורת האינסוף. כשמיטל מנור האוצרת פנתה אלי לא הבנתי איך הפסלים הגדולים שלי יכולים להתאים לסיטואציה של ערב אחד. אבל מהר מאד הבנתי שזו בעצם הזמנה למחשבה משחקית יותר, הזדמנות לשבור את מה שאני כבר מכירה. בהסתובבות בשכונה מיד קלטתי את הקופות הנעולות של תיאטרון גשר והיה לי חשוב להפנות זרקור למצב של התרבות, לקריסה שלה באם המדינה לא תגיש לה עזרה. תיאטראות ומוסדות תרבות נעולים כבר כמעט שנה ורציתי שבפעולה מדומיינת גופים יחפרו מנהרה ויכבשו בחזרה את מה שגם חשוב. סטייל המהפכה הצרפתית.

הבחירה להציב שם דווקא את הדימויים של האנשים בתוך הפסל שלי קיר מס. 2 (עתות קריסה) הייתה נראית לי הכי טבעי. גם בגלל הפורמט והאדריכלות של הקופות הנעולות של תיאטרון גשר אך גם ובעיקר בגלל התוכן של העבודה שהיה נראה לי משותף. הפסל שהצגתי באוסף קופפרמן ב-2018 הוא מחווה פיסולית וגופנית לרישום של משה קופפרמן שעסק בקריסה. קריסה של הגוף, של תרבות, של הדמוקרטיה. או איך שקופפרמן אמר: "נשאלתי: הכל קורֵס תחתיו? הכל מתמוטט? לא. לא הכל ולא בכל מקום. אבל הרבה. מספיק כדי שה'קריסה' תצוין כמאפיינת את הזמן הזה. כזאת תחושתי".

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?

בגלגול הזה יוצא שאני תמיד מתגעגעת לחלל הרואה של ג׳יימס טורל שנמצא בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל. יש לי ממש כיסופים אליו. כירושלמית לשעבר החלל הרואה היא עבודה שגדלתי בתוכה. כיס צידי בציר הזמן והמרחב בו אפשר להתרווח מול השמיים והאינסוף מבלי להיבהל. יש בעבודה הזאת של טורל יחסים מאוזנים בין הגוף האנושי לכוחות האדירים של הטבע. נכון שזה ממש כאן וקרוב ולא הלכתי רחוק, אבל זה מה שמבליט את הקושי של התקופה הזאת. בסופו של דבר אני חושבת שאני בעיקר חולמת ומתגעגעת לחופש התנועה שלנו כמו החופש והזכות להתפרנס בכבוד. אבל זאת כבר תשובה לשאלה אחרת.

איזו יצירת אמנות מפורסמת מתאימה למצב?

אחד מהתאים של אבשלום. מלונית קורונה לאדם אחד.

האתר של מיכל סופיה טוביאס בקישור

מיכל סופיה טוביאס, איילה בסלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020