ארכיון תגיות: פיסול

מאיה אטון

אי אפשר לבחור. המלצות הסופ"ש 4-6.3

ידענו שככה זה יהיה, אחרי הסגר הגדול מגיע גם שפע גדול. ברמה הטכנית זה מאוד הגיוני, כייוון שכל הגלריות נפתחות יחד בבת אחת ואיתן גם המון תערוכות חדשות. לנו זה עושה חיים קצת קשים, כי השבוע למשל יש רשימה כל כך מכובדת של יוצרים ויוצרות מהשורה הראשונה שיציגו תערוכות חדשות, והפעם ממש קשה לבחור ולסנן. על כן החלטנו לעשות השבוע משהו במתכונת מעט שונה ולהביא רשימה של תערוכות חדשות שאנחנו חושבים ששווה לראות. אין לנו מקום להרחיב על כולן, אז פשוט תצטרכו לסמוך עלינו בקטע הזה.

תערוכת היחיד של מאיה אטון נפתחת סוף סוף ביפו; מקבץ תערוכות חדש במוזיאון פ"ת; תערוכת יחיד לאירית חמו המיוחדת בגלריה ביד מרדכי ותערוכת יחיד למארק יאשאייב בגלריה העמקים; ותערוכת יחיד למתן בן טולילה בתל אביב.

ואם זה לא מספיק יש לנו גם הזמנות לשני סיורים לקהל הרחב במהלך חודש מרץ.

שיהיה בהצלחה עם המסע הזה,

שני ורנר וצוות Talking Art

שגית פרידמן

שגית פרידמן הלל, תערוכת יחיד במוזיאון פתח תקווה

״הרים סולאריים ולבבות שבורים״ תערוכת יחיד למאיה אטון. אוצרת: כרמית גלילי
זו תערוכה שחיכינו לה הרבה זמן. מאיה אטון ידועה בראש ובראשונה ביכולות הטכניות שלה, ויצירת רישומים עדינים, מדוייקים, מופלאים, מציאותיים ודימיוניים בה בעת. בתערוכה החדשה תשלב אטון פיסול, אנימציה ורישום לכדי יצירת מיצב המגיב לאירוע שהתרחש במאה ה-19, תקופה שכבר עסקה בה בעבר.

מגזין 3 יפו, החל מיום חמישי 4.3. הכניסה לחלל תהיה ברישום מראש בלבד בכתובת

אירוע פייסבוק

אשכול תערוכות חדש במוזיאון פתח תקווה

מוזיאון פתח תקוה עבר לאחרונה שינוי מהותי כאשר התמנו רעות פרסטר למנהלת המוזיאון וד״ר אירנה גורדון לאוצרת ראשית. למעשה זו יריית הפתיחה הרשמית של השתיים בתפקידיהן החדשים, ואנו צופים רבות וטובות לשילוב המרענן הזה. לא מפתיע אם כן שהתערוכה המרכזית תעסוק בקשר שבין המוזיאון לצופים שלו. לצדה תוצג תערוכה מדוברת של  שגית פרידמן הלל שעוקבת אחר זוגות של תאומות במהלך שנות התבגרותן.
קריית המוזיאונים, ארלוזורוב 30 פתח תקווה. באירועי הפתיחה 4-6.3 הכניסה חינם בהרשמה מראש. מידע נוסף
באתר הרשמה לאירועי הפתיחה בקישור

"גן יצחק" תערוכת יחיד לאירית חמו. אוצרת: רווית הררי

אירית חמו פיתחה בשנים האחרונות טכניקה מיוחדת בה היא אוספת אבק (כן, אבק!) ממקומות שונים ומשתמשת בו בכדי לייצר דימויים דו ממדיים המתחקים אחר אמנות ישראלית איקונית. בתערוכה החדשה תציג גן פסלים מזערי, שכולו העתקים של יצירות אמנות ישראליות מוכרות, אותם היא תכסה כמובן באבק.
פתיחה: שבת 6.3 בשעה 12:00. דנה גלריה לאמנות, יד מרדכי. אתר הגלריה (המאוד לא מעודכן!) בקישור

"אבן קלע אבן חן" תערוכת יחיד למארק יאשאייב. אוצרת: רות אופנהיים

מארק יאשאייב נמנה עם דור של צלמים צעירים העוסקים לא רק בדימוי כי אם בתכונות המולדות של מדיום הצילום, תוך כדי שהם מאתגרים את גבולותיו והגדרותיו הראשוניות. בטכניקה מעניינת, יאשאייב מצלם באזורים טעונים במשמעות (במקרה זה במרחבי קיבוץ שער העמקים), ולאחר מכן מדפיס את הצילומים ויוצר מהם מיצב אותו הוא מצלם שוב. זה יוצר תמונה מתעתעת ומרובדת ששוברת את יכולתו ה"תיעודית" של הצילום.

פתיחה ללא אירוע: שבת 6.3 בשעה 12:00 . גלריה העמקים, קיבוץ שער העמקים

אירוע פייסבוק

"נמר, נמר, אש להבות" תערוכת יחיד למתן בן-טולילה. אוצר: יונתן אולמן

הנה עוד תערוכה שחיכינו לה, לאחר תערוכת היחיד הנהדרת שהיתה לבן-טולילה לפני מספר שנים בגלריה נגא. ציוריו גדולי הממדים הם עולם שלם של תעתוע וניגודים. צבעוניות מיוחדת ועליזה לצד תכנים אפלוליים, מפגש לא צפוי בין רקע וקידמת הציור, קומפוזיציות מורכבות עם יחסי גדלים מבלבלים, ועולמות של כאן ושם, של פנטזיה ודמיון.

פתיחה: שישי 5.3 בשעה 10:00. בהרשמה מראש, ועם מגבלת כניסה של 10 מבקרים בכל חצי שעה.

גלריה נגא לאמנות עכשווית, אחד העם 60, תל אביב

אירוע פייסבוק

הסיורים הקרובים שלנו – סוף סוף!

13.3  סיור אמנות רחוב וצילום בסמארטפון להורים וילדים

במהלך הסיור נשלב סדנת צילום ונלמד טריקים חדשים לצילום יצירתי ומגניב בעזרת מצלמת הטלפון. בין היתר תוכלו להתנסות בצילום במצבים שונים לחקור זויות וקומפוזיציה מקוריות, להבין אור וצל ולגלות פיצ'רים מיוחדים במצלמת הטלפון שלכם.

פרטים נוספים בקישור

 26.3 סיור גלריות בקריית המלאכה

בסיור זה נבקר באזור הלוהט של דרום תל אביב – שכונת קריית המלאכה, בה משתלבים יחד סדנאות האמנים, הגלריות המובילות בארץ ואמנות רחוב בשפע.

הסיור בהדרכת האמנית מיכל סופיה טוביאס יוביל אותנו לתערוכות מרכזיות בהן מוצגת אמנות עכשווית ישראלית בשלל מדיומים: צילום, ציור, מיצב, וידאו ארט ופיסול. בין היתר נבקר בתערוכה עתירת הדמיון של האמניות תכלת רם ונעמה ערד במתחם ארטפורט, בתערוכת הציור היפה של זויה צ'רקסקי, ובתערוכה החדשה של האמנית שרון גלזברג.

פרטים נוספים בקישור

מתן בן טולילה,מתוך התערוכה ""נמר, נמר, אש להבות", גלריה נגא, תל אביב

יצירה בעין הסערה. ראיון עם מיכל סופיה טוביאס

האמנית (והמדריכה המהוללת שלנו!) מיכל סופיה טוביאס ניצבה בפני אתגר לפתח טקטיקות וטכניקות יצירה חדשות בשל מגבלות הקורונה והקושי להשיג את חומרי היצירה הרגילים שלה. מעבר לכך, לאחרונה הציגה מיצב צילומי בו השתמשה בדימויים מתערוכה קודמת, באופן כזה שהדמויות המצולמות נראות כאילו הן חופרות מנהרה אל תוך תאטרון נגה הסגור. החזרה לעבודה ההיא "עתות קריסה" נראתה רלוונטית מתמיד. 

ראיון עם שני ורנר

היי מיכל, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?

תקופה מורכבת אבל מלאה בלימוד, כך שהתחושה מאד מעורבת. משהו ביחסים של פנים וחוץ קיבל מבחינתי תפנית מאד מעניינת בעקבות התקופה הזאת ואני מקווה שאחרי שזאת תעבור (ובאמת שכבר תעבור!) אדע לשמור על איכויות מסוימות שהיא אפשרה לי.

ספרי לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?

אז באותה הרוח של התשובה הראשונה, אני מרגישה שהקורונה נתנה לעשייה שלי מתנה שלא הייתי מאפשרת אותה לעצמי בכל רגע נתון אחר. בתקופת הסגר הראשון, כשעוד לא היה ברור אם ואיך מלמדים בזום וכשכמובן כל סיורי האמנות שלנו הוקפאו – כל הפרנסה שלי עצרה מלכת. היה בזה משהו מאיים ומפחיד אך יחד עם זאת הפיתוי של ללכת כל יום לסטודיו ולהיות שם מבוקר עד ליל היה חזק יותר מכל הפחדים, ובפעם הראשונה בחיי מימשתי את הפנטזיה הכי גדולה שלי כאמנית ופשוט הייתי כל היום בסטודיו. העצירה המוחלטת של החיים אפשרה לי להתכנס פנימה ולחקור את מה שמעניין אותי ברמה הכי טוטאלית ועמוקה שיש, וממש כמו בריטריט שהיתי עם עצמי ועם החומרים עד שיצא עשן לבן בצורת סדרת מונופרינטים (הדפסים חד פעמים) חדשה שמבחינתי מאחדת תחתיה את כל מה שמעסיק אותי היום. האפשרות לפצח ולגלות טכניקות נוספות בתוך העשייה שלי קשורה מאד גם בשקט שהקורונה יצרה ברעשי הרקע של החיים אבל גם במגבלה שהייתה בזמנו ברכישת ציוד וחומרים. גם אם חשבתי לעצמי שאני צריכה חומר אחר או שחסר לי ציוד, זה היה מצב שהייתי צריכה לעבוד איתו. כמו שקורה לעיתים קרובות, ולא רק באמנות, דווקא המגבלה היא זו שמזקקת ומכריחה להתעמת עם הפער שבין מה דבר באמת צריך כדי להתקיים לבין מה אני חושבת שהוא זקוק לו. כמובן שלא הכל היה קל ופשוט כל הזמן אבל בסופו של דבר אני מרגישה הכרת תודה על תקופה שברור שלרגעים עוד אתגעגע אליה.

מיכל סופיה טוביאס, אמא סלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

לאחרונה השתתפת באירוע "מרימים את השאלטר" בשכונת נגה. הצגת שם מיצב צילומי שונה מהפעולה הפיסולית המוכרת שלך. תוכלי לספר לנו על המעבר מפיסול לצילום או על הקשר ביניהם?

האירוע של ״מרימים את השאלטר״ ביוזמת עיריית תל אביב-יפו ובאוצרותה של מיטל מנור, היה הזדמנות מפתיעה ולא צפויה בכלל לחזור למדיום של הצילום ממקום אחר. היחסים שלי עם צילום בעצם קדמו ליחסים שלי עם הפיסול. לפני התואר השני שלי בבצלאל למדתי במחלקה לצילום במוסררה ובמשך כמה שנים טובות עסקתי רק בצילום. בזמנו אפילו צילמתי רק עם מצלמת פורמט בינוני (7×6) אנלוגית ושתי תערוכות היחיד הראשונות שלי היו צילומיות. באיזשהו שלב הרגשתי שמיציתי. לא יכולתי להמשיך להיות כל כך פסיבית ביחס למה שאני עושה ובמקום להתבונן בשקט בחורים בקירות ואז לצלם אותם, התחלתי לבנות את הקירות בעצמי ולפסל בתוכם חורים. אחר כך הצטרפו גם האנשים והרקדניות.

בכל אופן, אם נחזור להצבה הצילומית בנגה – אני מרגישה שזה עוד סיבוב בתוך צורת האינסוף. כשמיטל מנור האוצרת פנתה אלי לא הבנתי איך הפסלים הגדולים שלי יכולים להתאים לסיטואציה של ערב אחד. אבל מהר מאד הבנתי שזו בעצם הזמנה למחשבה משחקית יותר, הזדמנות לשבור את מה שאני כבר מכירה. בהסתובבות בשכונה מיד קלטתי את הקופות הנעולות של תיאטרון גשר והיה לי חשוב להפנות זרקור למצב של התרבות, לקריסה שלה באם המדינה לא תגיש לה עזרה. תיאטראות ומוסדות תרבות נעולים כבר כמעט שנה ורציתי שבפעולה מדומיינת גופים יחפרו מנהרה ויכבשו בחזרה את מה שגם חשוב. סטייל המהפכה הצרפתית.

הבחירה להציב שם דווקא את הדימויים של האנשים בתוך הפסל שלי קיר מס. 2 (עתות קריסה) הייתה נראית לי הכי טבעי. גם בגלל הפורמט והאדריכלות של הקופות הנעולות של תיאטרון גשר אך גם ובעיקר בגלל התוכן של העבודה שהיה נראה לי משותף. הפסל שהצגתי באוסף קופפרמן ב-2018 הוא מחווה פיסולית וגופנית לרישום של משה קופפרמן שעסק בקריסה. קריסה של הגוף, של תרבות, של הדמוקרטיה. או איך שקופפרמן אמר: "נשאלתי: הכל קורֵס תחתיו? הכל מתמוטט? לא. לא הכל ולא בכל מקום. אבל הרבה. מספיק כדי שה'קריסה' תצוין כמאפיינת את הזמן הזה. כזאת תחושתי".

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?

בגלגול הזה יוצא שאני תמיד מתגעגעת לחלל הרואה של ג׳יימס טורל שנמצא בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל. יש לי ממש כיסופים אליו. כירושלמית לשעבר החלל הרואה היא עבודה שגדלתי בתוכה. כיס צידי בציר הזמן והמרחב בו אפשר להתרווח מול השמיים והאינסוף מבלי להיבהל. יש בעבודה הזאת של טורל יחסים מאוזנים בין הגוף האנושי לכוחות האדירים של הטבע. נכון שזה ממש כאן וקרוב ולא הלכתי רחוק, אבל זה מה שמבליט את הקושי של התקופה הזאת. בסופו של דבר אני חושבת שאני בעיקר חולמת ומתגעגעת לחופש התנועה שלנו כמו החופש והזכות להתפרנס בכבוד. אבל זאת כבר תשובה לשאלה אחרת.

איזו יצירת אמנות מפורסמת מתאימה למצב?

אחד מהתאים של אבשלום. מלונית קורונה לאדם אחד.

האתר של מיכל סופיה טוביאס בקישור

מיכל סופיה טוביאס, איילה בסלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

יערה צח

אלטרנטיבי ומיינסטרים. המלצות הסופ"ש 29-31.11

עולם האמנות מדשדש חזרה לחיים לאחר הסגר האחרון ויש איזו תחושה דיסוננסית – בין העולם הישן, המוסדי והמוכר לבין עשייה חדשנית וניסיונית שלא בטוח אם תצלח ותשנה את עולם האמנות, או שתעלם כליל.

כבר כתבנו בעבר שתערוכות אמנות בחללים אלטרנטיביים הן הדבר החם באמנות העכשווית, וכעת עם משבר הקורונה – חללי התצוגה חייבים לעבור אדפטציה נוספת. כך אנו מתחילים לראות יותר ויותר תערוכות שנפתחות במרחבים ציבוריים ופתוחים. במקביל ממשיכה הפעילות של אמנים עצמאיים ופתיחה של תערוכות ואירועי אמנות במקומות לא צפויים. לצד אלה, אנו שמחים לבשר שגם עולם הגלריות הותיק והממוסד חוזר לפעולה עם פתיחה מחודשת של מרבית הגלריות בתל אביב.

גם אצלנו מתחילה פריחה מחודשת ויש לנו שני סיורים חדשים ומרגשים עבורכם בנובמבר הקרוב.

מאחלים לכולנו סוף שבוע נעים ושקט,

שני ורנר וצוות Talking Art

רון אסולין

"המעלית והנוכל", תערוכת יחיד לרון אסולין, חלל "אופנובנק"

"בחזרה אל הטבע" תערוכה קבוצתית. אוצרת: הדס מאור

המחשבה על מיקום תערוכת אמנות בתוך הגן הבוטני בירושלים היא מסקרנת ומרגשת במיוחד. מעבר לפתירת הסוגיות הטכניות יש כאן עניין במפגש של אמנות וטבע וכל השאלות על קיימות שהופכות רלוונטיות יותר ויותר וגם האמנות העכשווית עוסקת בהן רבות. התערוכה החדשה באוצרותה של לא אחרת מהדס מאור הנהדרת והיא כוללת כ-15 עבודות פיסול גדולות של אמנים עכשוויים מובילים שהותאמו במיוחד לתנאי התצוגה בגן. בין האמנים: מנשה קדישמן, דני קרוון, ציבי גבע, יהודית סספורטס, סיגלית לנדאו ועוד.

כמובן שאנחנו לא יכולים לשבת בשקט כשיש כזו תערוכה מופתית בשטח ולכן אנו שמחים לבשר שיש לנו סיור חד פעמי בתערוכה. פרטים בסוף הרשימה

הגן הבוטני האוניברסיטאי גבעת רם בירושלים. שעות פתיחה: ראשון עד שבת 09:00 – 18:00. הכניסה לתערוכה כלולה במחיר הכניסה לגן

מידע נוסף על התערוכה בקישור

"המעלית והנוכל", תערוכת יחיד לרון אסולין. אוצרים: יואב וינפלד ועומר שיזף

עוד אלטרנטיבה לחללי התצוגה המוכרים מתפתחת בשנים האחרונות בזכות עשייה עצמאית של אמנים. אלה לוקחים את היוזמה, ההפקה, התקצוב וכמובן התוכן לידיים שלהם ומקימים גלריות שיתופיות, פרוייקטים ציבוריים (דוגמת "המפעל" בירושלים), ותערוכות בהפקה עצמאית. כך עשו האמנים יואב וינפלד ועומר שיזף שהחליטו להפריש חלק מחלל הסטודיו המשותף שלהם לטובת גלריה קטנה בה הם מארחים אמנים ליצירה תלוית מקום. לתערוכה החדשה של רון אסולין יש אופי אפלולי למדי אשר לוקח אסתטיקה משרדית יום יומית ואפורה וטומן בתוכה אלימות והרס. כך למשל בפסל שעשוי ממאפרות זולות שמותכות יחד למעין גולגולת, פיר מעלית שמוביל לשום מקום ורישומים של רולטה מאיימת. לשוחרי האמנות הוותיקים בינינו אנו ממליצים לבקר גם בחללים מסוג זה, אשר מאפשרים תערוכות אמנות אלטרנטיביות שחורגות מהשיח השחוק ומאירים פנים נוספים בעשיית האמנות העכשווית בארץ.

סופ"ש פתיחה: יום ו', 29.10, 11:00-14:00, יום ש', 30.10, 11:00-14:00.

אופנובנק חלל פרויקטים, בן יהודה 71, קומה 3

הביקור בפתיחה בהרשמה מראש בלינק,  או במייל: offnobank@gmail.com.   אירוע פייסבוק 

הגלריות בתל אביב – פתוחות

להלן כמה מהגלריות שחזרו לפעילות מלאה והתערוכות המוצגות בהן:

"אוד" תערוכת יחיד לרונית גולדשמיט
גלריה עינגע וליזה גרשוני, בר יוחאי 7,  תל אביב

"אריק" תערוכת יחיד לשגיא אזולאי
גלריה רו ארט, שביל המרץ 3, תל אביב

"מוזיאון היחידה לצילום האזרח" תערוכה לקבוצת הסלון 5
גלריה רוזנפלד שביל המפעל 1, תל אביב. בתיאום מראש באמצעות המייל rg@rg.co.il

"יום ולילה" תערוכת יחיד לגלעד אפרת ו"מלאך על פי הבאר" תערוכת יחיד ליעקב דורצ'ין
מתחם גלריה גורדון, הזרם 5 והפלך 7, תל אביב

הסיורים הקרובים שלנו

6.11  סיור אמנות רחוב וצילום סלולרי להורים וילדים

פרטים נוספים ורכישת כרטיסים בקישור

21.11 "בחזרה אל הטבע" סיור בתערוכה

פרטים נוספים ורכישת כרטיסים בקישור

גלעד אפרת

"יום ולילה" תערוכת יחיד לגלעד אפרת, גלריה גורדון

יצירה טרייה: ראיון עם שלומית לק

בזמן סגר הקורונה (הראשון) שלומית לק יצרה לעצמה "רזידנסי מקלחת", ועברה לעבוד וליצור במקלחת הביתית שלה. זה הוביל למחשבות על ניקיון וטוהרה, במיוחד לאור ההתפתחויות של הקורונה והשפיע בסופו של דבר גם על פרוייקט הגמר שלה. כעת עם סיום הלימודים היא חולמת להמשיך ללמוד וללמד, לשלב חינוך לאמנות, יצירה עצמאית ותצוגה.
ראיון נוסף במסגרת "יצירה טרייה" סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר הטריים לאמנות.
שני ורנר

שלומית לק פורטרט עצמי בחלל התערוכה. צילום: נדב זיתוני

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
שמי שלומית לק, אני בת 26, גרה בכפר סבא ומסיימת כעת את התואר הראשון באמנות ובחינוך לאמנות במדרשה בבית ברל. במקביל, אני מלמדת (זו השנה השניה) במגמת אמנות בתיכון הדמוקרטי בקרית אונו. הקשר שבין עשייה אמנותית לבין חינוך לאמנות מעסיק אותי מאוד מתחילת התואר, וזו הסיבה שבחרתי ללמוד במדרשה, מקום שבמוצהר חושב על הסוגיה הזו לעומק.
באמנות אני פועלת לרוב בצורה של מיצבים תלויי מקום המשלבים מספר רב של מדיות– וידאו, סאונד, פיסול ופיסול קינטי, פרפורמנס, טקסט וצילום. זיהוי נקודות הממשק בין מדיומים שונים וחקר האפשרויות והמגבלות של כל מדיום מניעים אותי לפעולה. אני שואפת להמשיך ולהתרחב לעוד ועוד אפשרויות עשייה, ההתנסות בטריטוריות בלתי מוכרות הפכה כמעט לטקטיקה האמנותית שלי בשנות הלימודים לתואר.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
הגעתי למדרשה, אחרי לימודים של שנה לתואר אחר לגמרי – ספרות אנגלית ותכנות באוניברסיטת בר אילן. בתיכון למדתי במגמת אמנות והחלום שלי, אז, היה להמשיך ללימודים גבוהים בכיוון הזה. מגוון רחב של גורמים (בניהם השירות הצבאי שלי במוזיאון הפלמ"ח) גרמו לי "לסטות" מהמסלול שהיה ה"חלום" במקור, ולפנות לתואר "פרקטי", במחשבה על עצמאות ועל פרנסה. הטיעונים הפרגמטיים לא החזיקו מעמד זמן רב. במהלך קורס כתיבה יוצרת במסגרת המחלקה לספרות אנגלית הבנתי שעליי לפנות ללימודי אמנות, כי שם המרכז והמהות מבחינתי – ביצירה, והפרנסה תגיע.
בדיעבד, היה משהו בסיבוב הגדול שעשיתי בעולמות אחרים, רק כדי לחזור לעסוק באמנות כפי שחלמתי מגיל צעיר, שגרם לי להיות שלמה יותר עם הבחירה באמנות ועם ההכרה ביתרונות של התחום ובמגבלותיו.

המעמד של תערוכת הגמר הרגיש מעט תלוש בעבורי כמעט לאורך כל השנה, עם עשרות מחשבות על כל הדברים שלא הספקתי לנצל כמו שצריך במסגרת האפשרויות שיש במדרשה, ועל כל מה שעוד לא למדתי, כמה שמבחינתי עוד לא "בגרתי". ובכל זאת, בחודש האחרון של העבודה האינטנסיבית על תערוכת הגמר במדרשה, נוצרה מעין חוויה מסכמת של שקיעה טוטאלית לתוך תהליך היצירה. בלימבו שבו אין קורונה ואין עתיד, יש רק מבנים עם גגות אדומים ושדות סביב, ומספר אנשים יקרים שעובדים זה לצד זה שעות ארוכות. זו הייתה מבחינתי מעין תקופה מנותקת וקסומה – עם טעם מריר מתקתק.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בבידוד עצמו עסקתי בעיקר בהוראה של תלמידי בזום. העשייה האמנותית שלי וההתקדמות עם הפרויקט די קפאו על שמריהן.
שבוע לפני החזרה מהבידוד החלטתי לקחת שבוע ליצירה בלבד בדירה שלי, לבד. הפכתי את המקלחת בבית לסטודיו, והתרחצתי שלוש פעמים ביום כדי שיהיה לי מספיק זמן לעבוד שם – לפסל ולרשום. ה"רזידנסי מקלחת" פתח סדרה של מחשבות ופעולות אמנותיות הקשורות בעולם הרחצה. עניין הרחצה וההיגיינה צף בעקבות הקורונה. החוויה של לצאת מהבית בזמן הסגר, לחזור ומיד לגשת להתקרצף, להתנקות, להיטהר. תחושת הטומאה שבחוץ, והניקיון כפתרון האולטימטיבי לרגיעה נפשית. כל זה העסיק אותי מאוד והלך והתפתח כציר משמעותי בתוך הפרויקט שלי.
הציר השני שהלך והתגבש לצד עניין הרחצה הוא המחשבה על המקום "גני עומר" בעומר, ליד באר שבע, הדיור המוגן בו סבתא שלי גרה במשך 20 שנה. סבתא שלי נפטרה לפני שנתיים, היה לנו קשר מיוחד ועמוק, ותקופת הסגר העלתה בי את המחשבה עליה, על המגורים בדיור המוגן, על המרחק מהמשפחה. חיים במעין בידוד תמידי בתוך מערכת אוטרקית שסיפקה לה את כל השירותים שהייתה צריכה. הידיעות בחדשות על הנעשה בדיורים מוגנים ובבתי אבות בתקופת הקורונה גם כן השפיעו. הדיור המוגן של סבתא שלי הפך לעוד תמה מקבילה לעניין הרחצה, ולאורך התהליך נוצרו הקשרים בין השניים שלבסוף הובילו לכדי התערוכה הנוכחית.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?

צילום: נדב זיתוני

התערוכה שלי היא מיצב תלוי מקום המורכב מפיסול, צילום, סאונד, וידאו וטקסט. חשבתי על החלל בתערוכה כסביבת חיים, ובסביבה יש מחוות שונות, אובייקטים שונים, מראות שונים שכל אחד מהם מפעיל את הצופה בדרך אחרת, ומעורר אצלו דבר מה אחר. בתערוכה הזו חשבתי המון על חלל מעבר, חלל שהוא בין לבין – כמו תחנת רכבת או שדה תעופה. המילה מעבר הנחתה אותי בבחירות שלי.
במרכז חלל התערוכה שלי עמד דוד שמש, רדי מייד, אחד לאחד עליו התנוסס שם החברה "אידיאל", ממנה שכרתי את הדוד לתקופת התערוכה. פרט לדוד הצגתי פסל סאונד המדמה מכשיר כריזה שקיים בגני עומר, בדיור המוגן, בביתו של כל דייר. ב8 וחצי בבוקר, כל בוקר, נערכת כריזה בה מתואר סדר היום של המקום, בעברית ובאנגלית. הכריזה פולשת אל הבית בקולי קולות והיחסים בין פנים וחוץ, בין אינטימי למוסדי, סיקרנו אותי מאוד. בתערוכה נשמעה הכריזה באנגלית אותה מקריאה שרה, חברה טובה של סבתא שלי המתגוררת בדיור המוגן.
בתערוכה הוצגו גם צילום ועבודת וידאו, המבוססים על חומרי גלם שצילמתי בגני עומר בהזדמנויות שונות. פרט לכך הופיעו בתערוכה חלון פתוח לרווחה הפונה לגג רעפים, פקקי אמבטיה שחוסמים פתחי שקעים (בדיוק אותו הקוטר!), שעון שבת של דוד השמש, מחברות חישובי הוצאות של סבתא שלי, ספסל מלתחה, פרגוד חצי שקוף ושני טקסטים המהווים חלק בלתי נפרד מהתערוכה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום שלי הוא שאף פעם לא יהיה משעמם. שעמום נורא מפחיד אותי. אני מקווה שאוכל להמשיך להתנסות, למצוא אתגרים אמנותיים-חינוכיים, לפרוץ את הגבולות של עצמי, וגם שאוכל למצוא מקום מסתור במקומות מוכרים כשצריך. אני שואפת לנוע תנועה מתמדת בין אזורי הנוחות לאזורי הצמיחה. להמשיך להיות בתנועה.
ברור לי שאמשיך ללמוד, אינני יודעת עדיין באילו מסגרות אבל אני מעוניינת להעמיק את המחשבה התיאורטית שלי ולהתרחב באזורים הקשורים בכתיבה ובספרות.
חוץ מזה אני רוצה להמשיך ללמד, אני לומדת כל העת מהתלמידים שלי ואני מקווה שכך זה ימשיך. מקווה כמובן שאוכל להחזיק סטודיו ליצור בו, לפתח הרגלי עבודה שהם לא רק תלויי חלל ומקום, ולהמשיך להתפתח ולהציג.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
בתור אחת שלמדה "מקצוע" ואז פנתה לאמנות, אני מכירה מקרוב את הלבטים הרבים שיש בבחירה באמנות, ואת הרגע הזה שבו השיקול הכלכלי, של הפרנסה, הופך להיות בסדר חשיבות שני. הקורונה מבחינתי עשתה רק טוב לשאלה על ערכה של האמנות ועל משמעותה. העצירה הזו שכולנו חווינו גרמה (אני חושבת) לכל אחד מאתנו להצטמצם ליסודות הכי בסיסיים של החיים, כלומר לאמוד בדיוק מה "יש", כאשר אין מרוץ ואין פקקים ואין שגרות ואין דפוסים. פתאום הריק הזה הציב את השאלה – מה משמעותי? מה חשוב? מה אהוב? אני חושבת שעבורי כאדם שעוסק באמנות השאלות האלה כל הזמן קיימות ואני משתדלת להשאיר תמיד את היד שלי על הדופק. אני נדרשת להשאיר ערוץ פתוח וקשוב לעצמי ולסביבה שלי כדי להצליח ליצור ממקום כן. אני חושבת הרבה על הפירמידה של מאסלו, ועל היחס ההיררכי בין רוח לבין חומר- קודם כל הגשמה עצמית או קודם כל התבססות כלכלית? נדמה לי שאני מגלה לאורך זמן שהדברים שלובים זה בזה. יצא לי לחשוב המון על "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל בעקבות הקורונה. דווקא ברגעי משבר קיצוניים, דווקא שאין כסף לאמנות ולתרבות, דווקא אז החשיבות והערך של חיים רוחניים עולה בעיניי. בדיוק ברגעים שבהם אין שובע, האמנות היא לא פריבילגיה בהכרח, אז היא יכולה להיות דבר מה חשוב ביום יום, שנותן משמעות בעת צרה, שנותן תחושה של ערך בחוסר הודאות המצמית.

ערוץ הוידאו של שלומית לק בקישור

שנה טובה

המלצות קריאה לבידוד…

אופ. אין מילה אחרת לתאר את מה שאנחנו מרגישים. אופ, שוב חוזרים לשגרת בידוד, אופ שוב מקבלים הודעות על סגירת גלריות ומוזיאונים. אופ

אבל, כמו בפעם הקודמת, גם היום אנחנו חזקים ואופטימיים, גם היום אנחנו רוצים לתת לרוח, לתרבות, לאמנות ולחופש הפנימי – לנצח.

אם כן, השבוע אנו שולחים אליכם סיכום ביניים של סדרת הראיונות שערכנו עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות. מעניין לקרוא את המבטים השונים של האמנים הצעירים על אמנות עכשווית ותפקידיה, על תקופת הלימודים ועל השפעות הקורונה עליהם ועל האמנות.

בהזדמנות זו אנו מאחלים לכולנו שנה חדשה, טובה בהרבה מזו שנגמרת.

שנה של שגרה, שפיות, אהבת אחים, ואהבה בכלל

ושנה של אמנות נהדרת בכל עת.

שני ורנר,

וצוות Talking Art

מור רימר

מור רימר, מתוך עבודת הווידאו "אבא אדמה", פרוייקט גמר מכללת אורנים
צילום: יובל בר און

יצירה טרייה: סדרת ראיונות עם שני ורנר

עונת תערוכות הבוגרים כבר בפתח ואנו שמחים לשתף בסדרת ראיונות חדשה אשר מפגישה אותנו עם הבוגרים הטריים. כיצד עברו עליהם שנות הלימודים, מה מעסיק אותם, כיצד השפיע עליהם משבר הקורונה, ועוד.

מעיין שחר, בוגרת לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל
"זה פרדוקס כזה. מצד אחד יש תחושה שאמנות, במיוחד בימים האלה, היא לא דבר מובן מאליו, אף אחד ושום דבר לא מחכה לי מעבר לפינה, אני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהיות מאוד כנה, ליצור יש מאין ולהרוויח את העשייה שלי כל יום מחדש. מצד שני יש קול שמבקש להרפות הכל, לעצור ולהתבונן רגע מהצד כמו אורחת. זה כמו מאבק בין אש ומים אבל אני מבינה שאני צריכה להכיל את שניהם, כל יום לקום בבוקר, לשים זרעים באדמה ולהשקות."
לראיון המלא    לאתר של מעיין

שלומית לב רן בוגרת בית ספר פרדס והמדרשה לאמנות
"בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח."

לראיון המלא  התערוכה הוירטואלית של בוגרי בית ספר פרדס בקישור

דייויד רייכמן גיבס, בוגר לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל

"טוב, ללמוד תואר שני באמנות זה לא בדיוק "לימודים" במובן הרגיל. יותר מכל דבר אחר זה הרעיון שאתה מתחייב לשים את עצמך במרכז של בחינה עצמית ותחת ביקורת שהיא הדדית לשאר חבריך לספסל.
למדתי הרבה. זו תקופה אינטנסיבית. יותר מכל נהניתי לדבר עם המרצים בפגישות האישיות בסטודיו. זה לא רק הדברים שנאמרו שם שהם תמיד הרחבה משמעותית על פעולה שבסופו של דבר נשארת לרוב די פרטית בסטודיו, זה גם תרם לי להבין משהו על אופני הדיבור מסביב ליצירה באופן כללי. לדעת לא רק לעשות את האמנות אלא גם ללמוד לדבר את האמנות זה משהו שחווים בתואר הזה באופן טבעי מכורח הנסיבות. לפעמים היה נדמה שמה שנאמר בשיחה בסטודיו הופך כמעט ליותר משמעותי ממה שבאותו רגע נעשה שם."

לראיון המלא  לאתר של דיוויד בקישור

מור רימר, בוגרת  לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים

"הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה."

לראיון המלא.  טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

לב רן

שלומית לב-רן, פרוייקט גמר בית ספר "פרדס"

ביאנקה אשל גרשוני

קצרים. המלצות הסופ"ש 10-12.9

בשבוע שעבר התלהבנו מהעובדה שנפתחו כל כך הרבה תערוכות בבת אחת, והנה השבוע תיבת האימייל שלנו שוב מפוצצת בהזמנות לתערוכות חדשות. מה נעשה שקשה כל כך לבחור? אם בפעם הקודמת התמקדנו בשלוש תערוכות, הפעם נביא לכם יותר – ובפורמט מקוצר ותמציתי. עכשיו האחריות עליכם – לאן תלכו?

שיהיה בהצלחה עם זה,

שני ורנר וצוות Talking Art

*ממליצים להתעדכן מראש לגבי ההנחיות לכל פתיחה

שגיא אזולאי

שגיא אזולאי, מתוך התערוכה "אריק", גלריה רו ארט, תל אביב

"אריק" תערוכת יחיד לשגיא אזולאי. אוצרת: מאיה במברגר

אחרי היצירה של שגיא אזולאי אנו עוקבים כבר כמה זמן, ואף ביקרנו אצלו בסטודיו עם כמה מהקבוצות שלנו. בתערוכה החדשה מתמקד אזולאי בדמותו של אריק מרחוב סומסום, או יותר נכון ברגע אחד בו אריק נתקע לבדו בעת הפסקת חשמל, הוא מביט מהחלון אל החשכה. הרגע הזה של הבדידות הפך למנוע לסדרת ציורים חדשה, עם אותן איכויות פיסוליות וחומריות המאפיינות את הציור של אזולאי.

פתיחה: חמישי, 10.9, בשעה 20:00. גלריה רו ארט, שביל המרץ 3, תל אביב.  אירוע פייסבוק בקישור

"התכנסות", שלוש תערוכות חדשות במוסררה

לא צריך הרבה – כשאומרים לנו שדיוי בראל מציג בתערוכה, אנחנו יודעים שזה יהיה טוב. ההומור והיצירתיות של בראל, הם תמיד סיבה מספקת ללכת לתערוכה. מעבר לכך, בית הספר מוסררה משלב וידאו, סאונד וצילום ובהתאמה גם התערוכה הזו, אשר מתמקדת בהשפעות הקורונה. בכך היא הופכת אולי לתערוכה הרלוונטית ביותר.

פתיחה: חמישי 10.9 בשעה 19:00. הגלריה החדשה במוסררה, הבניין ההיסטורי, רחוב הע"ח 9, ירושלים.

אירוע פייסבוק

 ״245״ תערוכת יחיד לאנה פרומצ'נקו. אוצר: יאיר ברק

נקודת המוצא לסדרת העבודות החדשה של פרומנצ'קו היא ההתקלות המקרית שלה בכוורת מס' 245, כוורת שמתה, ונזנחה בשולי הדרך. העיסוק במפגש הדורסני של האדם והטבע הוא אחד הנושאים החמים היום באמנות העכשווית, ומעניין לראות את הפרשנויות והטיפולים השונים שהנושא מקבל. פרומ'צנקו תציג עבודות פיסול, צילום ווידאו ארט.

פתיחה: שישי  11.9 בשעה 12:00. חלל הפרוייקטים של גלריה ברוורמן, הכניסה מרחוב אילת 33 / סמטת שלוש 6

Free Standing, תערוכת יחיד לאבנר לוינסון. אוצר: ירון הרמתי

אבנר לוינסון ידוע בזכות הפסלים גדולי הממדים שלו, ענקיים אפשר לומר. פסלי חמר (בעיקר) המתארים דמויות אנוש מעוותות, מגולדות ומגוידות. מה שכבש אותנו בתערוכה הזו, הוא דווקא השם שלה – מין משחק מלים על המושג נפילה חופשית – שבמקומו קבלנו "עמידה חופשית". זה הולם את הפסלים הכבדים כל כך, המטים לנפול, העומדים בכל זאת.

פתיחה: חמישי 10.9 בשעה 20:00. גלריה זימאק לאמנות עכשווית, ה׳ באייר 68, תל אביב.  אירוע פייסבוק

"בית פתוח", תצוגה ומכירת עבודות של ביאנקה אשל גרשוני

מותה של ביאנקה אשל גרשוני לפני כמה חודשים היה די מפתיע והותיר אחריו חלל עצוב. מאז מותה עושה המשפחה והגלריה המייצגת אותה את מרב המאמצים לשמר את שמה ואת מורשתה של האמנית הגדולה הזו. ביתה של גרשוני היה לכשעצמו יצירת אמנות, מין שעטנז של העבודות שלה ואוספים שליקטה במהלך השנים, וכולם חיו ונשמו איתה. אמנם, ממקורות יודעי דבר הבית כבר אינו במצבו הקודם, ובכל זאת זו הזדמנות נדירה להציץ אל מרחב המחיה / סטודיו / מוזיאון חי של אמנית חשובה כל כך.

לשני סופי שבוע בלבד, החל מחמישי 10.9. חנקין 4, רעננה.  אירוע פייסבוק

רוצים עוד? הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו וקבלו המלצות על כל התערוכות הכי חמות, ישירות לטלפון שלכם.  בקישור

אבנר לוינסון

אבנר לוינסון, Free Standing, גלריה זימאק, תל אביב

לב רן

יצירה טרייה. ראיון עם שלומית לב-רן

שלומית לב רן למדה במקביל בבית ספר פרדס ובמדרשה לאמנות. שני בתי הספר מייצגים גישות שונות, אחד חילוני והשני דתי. עם זאת, השילוב הזה הפרה את היצירה ואת המחשבה על אמנות. כעת היא מציגה שתי תערוכות גמר במקביל, והפיצול ביניהן מחדד את העיסוק שלה בנקודות מבט שונות של בגרות וילדות.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
קוראים לי שלומית לב-רן , אני בת 28 ובימים אלו אני מסיימת את התואר הראשון שלי באומנות ובחינוך לאומנות, במסגרת ביה״ס הגבוה לאומנות פרדס שמשולב עם המדרשה לאומנות בבית ברל. זה נשמע מסובך וזה באמת קצת מסובך… את מרבית לימודי האמנות המעשיים אנחנו עושים בפרדס, ואת הלימודים האקדמיים במדרשה. ובגלל שאני במסלול לימודים מואץ – ניגשתי השנה לשתי תערוכות גמר ששתיהן מוצגות החודש במקביל.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
כאמור, למדתי בשני מוסדות במקביל. הפיצול הזה משונה, אבל במוזרות הזאת קרו הדברים הכי מעניינים. קצת כמו ללכת לשני פסיכולוגים בו זמנית.
"פרדס" הוא מקום חדש, קטן ואידיאליסטי. בעצם זה בית ספר דתי אבל אני למדתי להיות בו למרות שאני לא דתיה. אני חושבת שאני נמשכת לאידיאלים גם (ובעיקר) כשהם לאו דווקא שלי. משהו בתחושה ההיפית שהכל תלוי בנו, שיש דינמיות. לפעמים זה מתסכל, כשנתקלים בחוסר אירגון או כשמרגישים שלמקום הלימודים אין כח פוליטי בשדה האומנות. אבל בדיוק בגלל זה יש איזושהי הרגשה שהסטודנטים והסגל צריכים להיות הכי טובים וחובת ההוכחה היא עלינו. זה משהו שמאוד מפעיל אותי ליצור. לגבי המדרשה, בהחלט נהנתי מהמקצועיות ומהאפשרויות הרבות שעומדות בפני הסטודנטים. אבל מה שמוזר זה שזאת אמורה להיות הצלע החילונית והחופשית כביכול של התוכנית, ודווקא שם קרו מידי פעם היתקלויות עם מרצים חילונים לחלוטין שהגישה שלהם הייתה הרבה יותר קונפורמיסטית ו״רבנית״.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרויקט עצמו?
בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היתה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
אני מציגה שתי תערוכות גמר במקביל. חלק מהעבודות, שתי עבודות וידאו וקולאז' דיגיטלי, חוזרות על עצמן. את היתר – הרבה ציורים, חילקתי בין שתי התערוכות באופן שמתאים למקום\לחלל ולמהלך הספציפי לכל תערוכה. שתי התערוכות עוסקות בחילופי נקודות מבט בין ילדות ובגרות וכל אחת מהתערוכות היא נקודת מבט בפני עצמה. אמנם רוב הצופים יחוו רק אחת מהתערוכות, אבל מבחינתי הפיצול הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך שאני מנסה לייצר. המפתח לשתי התערוכות מבחינתי הוא עבודת הקולאז' הדיגיטלי המופיעה בשתיהן בה לקחתי שתי תמונות שלי, אחת מגיל וחמש ואחת עכשווית ובאמצעות פוטשופ החלפתי ביניהן את העיניים כך שהן מתבוננות זו בזו אחת באמצעות עיני השנייה. העבודה הזו מייצגת בשבילי את המהלך האמנותי שלי שמדבר על נקודות המבט המתחלפות של ילדות והתבגרות.
את התערוכה במדרשה אפשר לראות עד ה 13.9. התערוכה בפרדס נסגרת ב-1.9, אבל ניתן לבקר בגרסת הסיור הוירטואלי שלה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אני רוצה להמשיך לעשות אומנות ולהציג את האומנות שלי, ואני מקווה שהיא תתקבל באהבה. התקווה והצורך להתקבל באהבה מפעיל אותי לא פחות מהדימוי או מהפעולה האומנותית עצמה. הרעיון לשלב בני נוער בתערוכה שלי הגיע מהצורך הזה – שהאומנות שלי תאהב על ידי בני נוער. כשאני הייתי נערה החוויה של להיות מושפעת מאומנות צרובה לי בזיכרון, ולכן יש לי אמון בשיפוט של בני נוער את האומנות שלי – שיפוט חם, קרוב, לא מלומד. זה צורך בוגר וילדותי (או שאולי אני צריכה להגיד ״מתיילד ומתבגר״) באותה המידה.
בגלל שחוויית הלימודים שלי לא הייתה חוויה של בועה, אני מקווה שאחרי שאסיים ללמוד, מתוך רצון להשתלב בעולם האומנות, אני לא אמצא את עצמי נכנסת לתוך אותו השיח הפנימי הסגור. אני מקווה ליצור בעולם ומהעולם, להיות אומנית טובה אבל גם בת משפחה טובה ובת אנוש טובה. יש סיפור מפורסם על בעל התניא שנזף בתלמיד שלו על שהיה שקוע כל כך בלימוד התורה, ולא שמע את התינוק שלו בוכה. אני מקווה ליצור מתוך קשר לעולם, מתוך הכרת תודה על ההזדמנויות שאני מקבלת ולא באופן מנותק.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אני חושבת שאומנות טובה כשהיא שואלת שאלה או מציגה קונפליקט ולא רוצה לפתור אותו. התבוננות באומנות, בעיני, היא היכולת להשתהות בתוך הבעיה. ובתקופות של משבר כמו משבר הקורונה יש בהתבוננות באומנות משהו תרפי ומתקן. אנחנו חיים בתקופה של שפע, ויש הרגשה שהעולם מנסה לשמר את עצמו כמה שהוא יוכל. אנשים חרדים מלהישכח יותר מתמיד, מתעדים הכול, מגבים כל מה שהם יכולים. קצת נדמה כאילו מיצינו את מה שיכולנו בעולם הממשי, ואנחנו עוברים לכבוש המימד הווירטואלי. גם אני כמו כולם, חרדה להישכח. אבל אני נוטה לא לסמוך על השימור האינטרנטי. לכן אני כל הזמן חוזרת לציור. בסופו של דבר, אחרי שעבודות הוידאו, הצילום והפרפורמנס ייעלמו, אני מקווה שאת הציורים שלי יצליחו למצוא יום אחד בעוד כמה אלפי שנים, באיזה כד במערה ליד ים המלח, ויגידו, ״אה. הייתה השלומית ההיא בעולם״.

התערוכה הוירטואלית של בוגרי פרדס בקישור 

ויקטור היימן 1

יצירה טרייה. ראיון עם ויקטור היימן

עבור פרוייקט הגמר שלו נסע ויקטור היימן לאוקראינה, לכפר בו נולד וגדל, התוצאה היא סרט דו ערוצי שמהווה מעין שיר פרידה מהמקום ומסבתו שעוד גרה שם. כשחזר ארצה שלטים ורודים ועדינים קבלו את פניו בשדה התעופה והודיעו על הקורונה שרק אז החלה. בקרוב תפתח תערוכת הבוגרים בבית הספר שנקר, שם יצג את הפרוייקט שלו.
ראיון נוסף בסדרה "יצירה טרייה" עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.
שני ורנר

ספר קצת על מי אתה ומה אתה עושה
שמי ויקטור היימן, בן 26, מתגורר ברמת גן וסטודנט שנה ד' במחלקה לאמנות רב תחומית, שנקר. בימים אלה אני עובד על תערוכת הגמר שלי. המדיום שבו אני פועל כבר מהשנה השנייה ללימודים, הוא בעיקר וידאו ואם לדייק, הצבות וידאו.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
אני חושב שזה דבר מאוד לא מובן מאליו בעולם של היום, ללמוד דבר שבאמת מצליח לסקרן, לרתק ולרגש אותך. לפני תחילת הלימודים התלבטתי אם ללמוד אמנות או קולנוע. בחרתי ללמוד אמנות מכיוון שזהו מסלול שמאפשר להתנסות במגוון מדיומים כגון ציור, פיסול, הדפס וצילום. במבט לאחור, אני מבין שדווקא ההתנסות, במחלקה שהיא רב תחומית, אפשרה ליצור שילובים שלא היו מתאפשרים לי במקומות אחרים. חוץ מזה, זה נורא נחמד שבמקום בו למדתי, לא צריך להסביר שוב ושוב שאמנות זה לא רק ציור.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בהחלט כן. למזלי טסתי לצלם את החומרים לעבודה שלי ממש ברגעים הראשונים בהם העולם החל בהיכרות עם הקורונה. אני לא אשכח שעם הגעתי ארצה, בכניסה לנמל התעופה היו שלטים חביבים שהודיעו באופן מזמין ובצבעי פסטל על הקורונה, ובהם רק ביקש משרד הבריאות מהציבור ליצור קשר במידה ויש תסמינים. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה בטח יחלוף לפני שבכלל אבין שאני בישראל.
אני מאמין שהשפעות הקורונה על תהליכי העבודה משמעותיים בהרבה ממה שאני מצליח לזהות כרגע. אי היכולת לעבוד על עבודת הגמר שלך באופן רציף ולשקוע לתוכה אכן הפריעו לעבודה והאטו אותה משמעותית. אך ההשפעות המנטליות הן אלו שלדעתי פגעו יותר. אחד מהדברים המפרים ביותר בבית ספר לאמנות הוא השיח שנוצר בכל מקום. בין אם מדובר בשיח שהתפתח כתוצאה מתהליך יזום כמו שיעור ובין אם מדובר בשיח שנוצר במקומות לא רשמיים כמו הדשא ופינת העישון. המפגשים האלה הם בעיני קריטיים לתהליכי העבודה ולהצלחה שלה. אמנם ניתן לראות יצירות אמנות דרך הזום וגם לדבר על כך אבל אני מוצא ששיח דיגיטלי הוא פחות ישיר ופחות מפרה לעומת שיח ומפגש עם עבודות במציאות.

ויקטור היימן2

ויקטור היימן

מה תציג בתערוכת הסיום שלך?
תערוכת הסיום שלי היא הצבת וידאו, אשר כוללת הקרנה של שתי עבודות וידאו כאשר כל אחת מהן היא בעלת פס קול משלה. העבודה עוסקת בסבתא שלי ששמה אנה. עבורי העבודה היא מעין מכתב פרידה ממנה. טרבובליה – הכפר באוקראינה בו גרה סבתי, הוא מקום שאני מכיר היטב, גדלתי בו, ולמרות זאת את הנופים שאני רואה שם אני כמו זוכר מתצלומים ישנים.
טרבובליה הוא מקום שנראה כאילו קפא ונשאר בעבר. אני חוזר לשם כמקומי אך גם כזר. אופן הצבת העבודה בחלל בשני מסכים המוקרנים לעיתים במקביל ולעיתים לסרוגין, מאפשר לי ליצור מעין מקום ביניים, שמשלב בין המוכר והזר. גם הסאונד של הסרטים עוזר בכך משום שיצרתי סאונד נפרד לכל סרט. אני רואה סאונד בתור אלמנט לא פחות ויזואלי מתצלום או סרט. הסאונד מגלה לצופה אינפורמציה ואף מאפשר לו להשלים חלקים מהמידע הויזואלי. הסאונד בעבודה נחווה באופן שונה מנקודה לנקודה בחלל ומייצר חוויה חדשה בכל צפייה.

מה החלום? איך אתה רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום הוא לעשות סרטים. לאו דווקא במובן הקלאסי של כאלה המוקרנים בקולנוע אלא כאלה שהינם בעלי יכולת אמיתית לשנות משהו בעולם, סרטים שמאתגרים את המדיום וחוקרים אותו. אמנם אני חי ונושם וידאו לא מעט זמן בהתחשבות בגילי, עם זאת, בכל פעם שאני חוזר לשולחן העריכה אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. ואם חושבים על זה, יש עוד כל כך הרבה סצנות לצלם, קאטים לחתוך וסאונד להקליט. הייתי רוצה להמשיך ולהעמיק את העבודות שלי, אני רואה אותן גדלות, הופכות למורכבות יותר, מעניינות יותר ובעיקר בעלות השפעה.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אמנות לתפיסתי היא סוג של תיבת נח נצחית, תפקידה הוא לשמור, להוות מעין ארכיון ממנו אפשר לשלוף מידע. אך בשונה מארכיונים סטנדרטיים שתפקידם הוא לשמור את הידע ללא היכולת להתערב בו, אמנות מאפשרת לא רק לשמור אלא גם להגיב, לבקר ובכך לייצר זיכרונות חדשים, לספר נרטיבים שלא נשמעים ולשנות את התודעה כלפי דברים בעולם. לאמנות יש יכולת הישרדות מופלאה ולכן אני צופה שינוי של האמנות ותגובות מפתיעות מצידה למצב החדש. אמנות תמיד איתגרה את הגבולות של עצמה והמציאה את עצמה מחדש ולכן גם כאן, מול המגפה העכשווית היא תדע להמציא צורות חיים חדשות.

ויקטור היימן בבית סבתו, בעת צילום פרוייקט הגמר

דינה רקנאטי

אירועים אינטימיים. המלצות הסופ"ש 25-27.6

כבר ברור לכולנו שהקורונה שינתה ומשנה עדיין את החיים בכלל אבל גם את עולם התרבות בפרט. דברים שהיו מובנים מאליהם בעבר, פחות מתאפשרים עכשיו ויש צורך להמציא הכל מחדש. כך יוצא שאירועים משודרים בזום או כאלה קטנים ואינטימיים הופכים פופולריים יותר ויותר. אם כן, השבוע – על אף כי נפתחות תערוכות שראויות בהחלט להמלצה כמו תערוכה של הדיוקנאות של פיצ'חדזה בגלריה חזי כהן ותערוכת יחיד לדינה רקנאטי בגלריה גורדון – החלטנו על רשימה של אירועים שאנו מוצאים אותם מעניינים במיוחד.

מאחלים לכולנו סופ"ש מתוק ורגוע,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

דניאלה מרוז

גאוות נשים. המלצות הסופ"ש 18-20.6

כיף לנו לחזור ולכתוב המלצות! כיף שצריך לבחור מתוך שפע, וכיף שיש כל כך הרבה תערוכות יחיד לאמניות נשים – כל אחת מיוחדת בדרכה שלה.
במשכן לאמנות בעין חרוד תפתחנה חמש תערוכות חדשות ומתוכן אנו מתמקדים במיצב הכולל של מריה סאלח מחאמיד ובפיסול הלירי של אורנה בן עמי; בגלריה רו ארט תערוכה לאיוה כפרי הבוחנת את גבולות הציור והאפשרות שלו למפגש תלת ממדי עם הצופה; בגלריה של מרכז רוטשילד תערוכת אמנים צעירים מאוד אשר בוחנים פוליטיקה קווירית; ובפינת הבונוס תערוכה מעבודותיה של ביאנקה אשל גרשוני אותה אצר ברגישות בנה אורי.

גו גירלז גו!
סופ"ש נעים,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא