זה לא קורה הרבה שרואים יצירת אמנות, ויודעים שהמראה הזה הולך לשנות את חייך. אבל כשזה קורה, אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון בחיים שלי, ושהמצפנים שלי עובדים, שאני מסוגלת להתרגש ככה, ולהמשיך ללמוד ולקבל השראה. זה מרומם את הרוח, גם כשמדובר ביצירת אמנות החושפת את העוול הגדול שהאנושות מקיימת מדי יום. כך קרה לי כשנתקלתי ביצירתו של הצלם הברזילאי סבסטיאו סלגדו, ובסרט הדוקומנטרי עליו שביים וים ונדרס "מלח הארץ".
Uri Gershuni, Israel Museum
1. לבקר בתערוכות של אורי גרשוני ורועי קופר במוזיאון ישראל, ירושלים
שתי תערוכות צילום משובחות ושונות זו מזו, המוצגות כעת במסגרת "6 אמנים 6 פרוייקטים".
אורי גרשוני מציג את "אפולו ומנקה הארובות", מחווה נוספת לויליאם הנרי פוקס טלבוט, אבי הצילום. הפעם חוזר גרשוני לכפר שבו חי טלבוט – דרך אתר גוגל מפות וסורק את האזור דרך עדשת מצלמות גוגל.
רועי קופר מציג את "חלום עזה", סדרות של צילומי פנורמה מקוטעים בהם נראית העיר עזה מבצבצת מבין המשטחים הפתוחים. קופר מפעיל שוב את שפת הצילום הייחודית שלו, נקייה ומדויקת החושפת נוף הנע בין פראיות לסדר מופתי.
מוזיאון ישראל, שדרות רופין 11, הקריה, ירושלים
שי זילברמן, "נאמן למקור", מוזיאון הרצליה
בימים אלה מוצגת במוזיאון הרצליה תערוכתו של שי זילברמן "נאמן למקור", שנפתחה בחודש שעבר כחלק משורת תערוכות העוסקות ב"מרחב שבין התרבותי לטבעי, בין המציאותי לעל־מציאותי". את עבודתו של שי זילברמן הכרתי כאשר הציג את תערוכתו הזוגית יחד עם אורי גרשוני בגלריה עינגא, זו הייתה תערוכה פיוטית ואינטליגנטית, כמו שיר אהבה לזמן אחר ולעולם בלתי מושג. מאז אני עוקבת אחר זילברמן, ומגלה בכל פעם מחדש כמה המפגש עם עבודותיו מפעים ומפתה. זילברמן עוסק בקולאז' צילומי. הוא אוסף צילומים מן הנמצא, מתוך מגזינים ישנים, ספרים מאוירים וגלויות. בפעולה של פירוק והרכבה הוא יוצר דימויים חדשים, היברדים לא הגיוניים, מצבים אבסורדיים, ונופים מתעתעים שקשה לפענחם. מדובר בדרך כלל בעבודות קטנות המורכבות מטלאי טלאים ומציגות יד-אמן מרגשת בעדינותה.
סוף השבוע הקרוב עמוס במיוחד בתערוכות חדשות שנפתחות ברחבי העיר. לצדן, השקת פנזינים חדשים של האמן Klone Yourself ו תערוכה חדשה בירושלים שעוסקות בפשלות של תהליך העיצוב. אז תפתחו יומנים ותתחילו לסמן, כי יש הרבה מה לראות. איזה מזל שחופשת פסח כבר בפתח, ויהיה זמן להספיק הכול.
אלה ההמלצות החמות שלי:
כבכל יום חמישי גם היום נפתחות תערוכות והנה כמה המלצות בשבילכם:
"When X and Y" תערוכה זוגית של ליליאנה פרבר ומיכל אורגיל. אוצרת: טליה רז
גלריה אלפרד, סמטת שלוש 5, תל אביב
ליליאנה פרבר, אמנית ניו מדיה, תציג עבודת וידאו ועבודות מודפסות. בעבודת הוידאו משתמשת פרבר בז'אנר המסחרי של טריילרים לסרטי קולנוע. העבודה נוצרה באמצעות תוכנה שנבנתה במיוחד, המכווצת עשרות סרטים לתוך סרט יחיד, ומערבלת אותם לכדי יצירה כמעט מופשטת. בעבודת הצילום שלהאוספת פרבר עשרות צילומים שגולשים שונים משתפים ברשת, צילומים של עצמם וסביבתם. באמצעות תוכנה ייחודית, מעבדת את הצילומים לכדי קולאז' מפוקסל היוצר דימוי חדש.
אני אוהבת את סינדי שרמן, תמיד אהבתי. אולי זאת קלישאה לדבר עליה דווקא היום, בפורים ובכל זאת, נדמה שאין מתאימה ממנה ליום הזה. שרמן, אמנית התחפושות הקדישה את הקריירה שלה לבחינה של סטראוטיפים נשיים על ידי כך שהיא מגלמת בצילומיה דמויות נשיות מגוונות. בכל פעם היא מאמצת דמות אחרת בעודה מתמחה ומשתכללת בתלבושות, תפאורה, איפור והצגה. העבודות שלה הגדירו אופני צפייה חדשים באופן בו נשים מגולמות במדיה ובאמנות, הן העלו שאלות נוקבות בהקשר זה ועל כן נקשרו מן הסתם בשיח הפמיניסטי.
נתקלתי בוידאו מוקדם שלה במקרה ומצאתי שהוא מרתק ורלוונטי גם היום. שאלת הנשיות בראי האופנה עודנה אקטואלית. במיוחד בימים כמו פורים, שאנו רואים נערות מתבגרות ואף ילדות צעירות מתלבשות באופן סקסי (שלא לומר סקסיסטי). האם להיות יפה אומר לחשוף את גופך? האם היופי הנשקף לעינינו מהפרסומות הוא עדיין משהו לשאוף אליו? ומה זה בכלל יופי אידאלי?
כשהמחשבות האלה מלוות אותי, אלך להתכונן לחגיגות הפורים שלי. מי ייתן ונמצא את הדרך להיות יפות, לא משנה איך אנחנו נראות. חג שמח לכם!
חלק מכם אולי יודעים שהתשוקה העמוקה ביותר שלי באמנות היא לצילום. אני חוקרת את המדיום הזה מזה זמן מה ולאחרונה התחלתי להתמקד בנושא של צילום ללא מצלמה. אחת האמניות האהובות עלי בתחום זה היא שוש קורמוש (2001-1948).
Jeff Wall, After Invisible Man by Ralph Ellison, the Prologue
בימים אלה מוצגת במוזיאון תל אביב התערוכה "ניראות" של האמן הקנדי ג'ף וול. וול הוא אחד האמנים האהובים עלי בכל הזמנים. נחשפתי לעבודותיו לראשונה כאשר למדתי צילום לפני מספר שנים. וול הקדיש את הקריירה שלו לחיפוש אחר מאפייניו הבסיסיים של הצילום ולחקירתם, והוא נחשב לצלם כה חשוב בעיקר בשל העבודה שהצילומים שלו עזרו בשינוי וביסוס מעמדו של מדיום הצילום בתוך שדה האמנות הרחב.
כבר שיתפתי אתכם בעבר על התהיות שלי לגבי מעמדו של הצילום היום. בעידן שבו לכל אחד יש מצלמה זמינה בכיס המכנסיים אשר מפיקה תמונות באיכות שרק הולכת ומשתפרת, קצת קשה להגדיר את המילה "צלם/ת". במה יתאפיין מקצוע הצילום? מה יהיה על צילומים "מקצועיים" ואיך ישמרו הזכויות שלהם, ובמיוחד ואיך תמשיך להתקיים ההפרדה שבין "עולם האמנות" הגבוה לנמוך (כביכול).
ובכן, היום ברצוני להציג את תוצאותיה של אחת מני תחרויות הצילום באייפון ושמה iPhone Photography Awards™ (IPPAWARDS) . התחרות מתקיימת מדי שנה החל משנת 2007 והיא מזמינה צלמים חובבים מסביב לעולם לשלוח אליה תמונות שצילמו באייפון שלהם. התוצאות לא פחות ממרהיבות, איכותיות מבחינה טכנית, מציגות שפה צילומית מושלמת, מעלות תכנים מעניינים ומעוררות השראה.
מה אם כן, מפריד בתמונות אלה לבין תמונות של צלמים "מקצועיים"?
כשאני במצב רוח נוסטלגי, ובשביל ליהנות ממנו, אני מבקרת באתר של מגזין “לייף” האגדי ומפשפשת בתמונות. היום נפלתי על שנות השישים בניו יורק. לא הייתי שם, אבל התמונות יכולות לשקף קצת את האווירה ולתת טעימה מעולם אחר.
מצב
People relaxing in New York’s Central Park, 1969
Young woman wearing fashionable sunglasses, New York, summer 1969
Hare Krishna devotees wear traditional saffron robes and chant in a New York park, summer 1969
All pics.: Vernon Merritt III—Time & Life Pictures/Getty Images
