ארכיון תגיות: “העור בו אני חי”

האמנות שעשתה לי את השנה

שני ורנר מסכמת את 2021

התבקשתי על ידי אלעד, מנהל התוכן של Talking Art וידידי היקר, לכתוב סיכום לשנת 2021. איך אפשר לעשות סיכום לשנה שכל הגדרות הזמן שבה היו נזילות כל כך? מרגיש לי שהשנתיים האחרונות הן בועת זמן אחת, האירועים התגבשו להם יחד למעין בליל שאין לו היררכיה פנימית, ולא התחלה או סוף.
כניסת הקורונה לחיינו היתה ועודנה אירוע משמעותי ומאתגר שטרף את כל חוקי המשחק; ובכל זאת כשאני מסתכלת אחורה על השנה האחרונה אני נרגשת וגאה כל פעם מחדש מכמות הפעילות שהצלחנו לייצר למרות הכל. שמונה קבוצות מלאות של התכנית השנתית, ארבעה נופשונים של יומיים שיצאו לאזורים שונים בארץ, עשרות סיורים פרטיים וסיורים פתוחים לקהל, שיתופי הפעולה השנתיים שלנו עם שבוע האיור ועם עיריית תל אביב בסיורי “אוהבים אמנות”, שני מדריכים חדשים, מיתוג מחדש, חציית גבולות חשיפה ברשתות החברתיות שלנו, ועוד המון דברים שמתרחשים כל הזמן.
אבל הכי חשוב אלפי אנשים סיירו איתנו בשנה האחרונה, ראו אמנות ישראלית משובחת, פגשו אמנים, אוצרים ואנשי רוח, ודיברו אמנות איתנו בכל הזדמנות. זה ממש לא מובן מאליו שגם בימים טרופים אלה, אתם ממשיכים להצביע ברגליים. הבחירה שלכם באמנות היא התגשמות החזון שלי, ואני אנצל את הפלטפורמה הזו שניתנה לי בשביל לומר לכם – האורחים הנלהבים בסיורים, העוקבים ברשתות החברתיות, החברים בקבוצות הוואטסאפ – תודה.
וכעת לבחירות שלי, האמנות שעשתה לי את השנה. בעבודה כמו שלי, אני נחשפת כל הזמן לאמנות ואמנים חדשים שלא הכרתי. השנה – אולי גם בהשפעת הקורונה (ועל כך אתן את הדעת בפעם אחרת) הכרתי הרבה מאוד אמנים ואמניות צעירים ומעניינים, ואת הבחירות שלי הפעם אקדיש להם. אם כן, קבלו אותם – ארבעה אמנים צעירים שעשו לי את השנה.

דימוי עבודה של גיא און- מתוך התערוכה מסיבת תחפושות

מריה סאלאח מחמיד

את מריה פגשתי במסגרת הנופשון שערכנו לצפון באוקטובר האחרון, בו אירחה אותנו ברוחב לב ובנדיבות בסטודיו שלה בעין מאהל. מובן שהכרתי את עבודותיה קודם, אבל המפגש האישי הפך אותה למיוחדת עוד יותר בעיניי. מריה מייצרת ציורים גדולי ממדים עשויים בפחם בעיקר, כיוון שהיא מציירת על הרצפה המצע הופך למעין שטיח והגוף כולו הופך למכחול. בנחישות, עמלנות והרבה עוצמה היא מביאה אל הנייר או הבד את עולמה הפרטי – על מורכבויותיו העדינות, אשר מקבל משמעות ורובד נוספים במפגש עם החומר והטכניקה העוצמתיים.

עמוד האינסטגרם של מריה עוד על מריה באתר של ארטפורט 

שני אביבי

שני אביבי היא דוגמה עכשווית למה שאפשר לקרוא לו “כוכב עולה”. שני התארחה בסיור של התכנית השנתית “איך לומדים אמנות” בקמפוס סמינר הקיבוצים ובהובלת יאיר ברק. בפרזנטציה קצרה יחסית הצליחה שני להעביר לנו מעט מעולמה היצירתי, ומהעיסוק שלה בנשיות וגבריות ובנרטיבים הכרוכים בשני המושגים האלה. כך למשל יצרה עבודת פרפורמנס מצולמת בה היא מתגוררת בתוך טנק נטוש – אישה שכובשת כלי כיבוש, מרחב נשי בתוך עולם גברי. בעבודה אחרת היא יושבת מול אביה והם מתבוננים זה בעיני זו – בדומה למיצג המפורסם של מרינה אברמוביץ’. העבודות של שני נשענות על עולם דימויים ונרטיבים מיושן, ומצליחות להפיח בו חיים חדשים, רעננים ורלוונטיים עדיין.

עמוד האינסטגרם של שני האתר של שני

מיכאל ליאני מתוך פרוייקט האהבה הלהטבקית שלו

גיא און

כשנפתחה תערוכת היחיד של גיא און בגלריה רוזנפלד מוקדם יותר השנה, השוויתי את היצירה שלו לסרט “העור בו אני חי” של אלמודובר, כי משהו ביצירה שלו מזכיר את הניחוח האלמודוברי – בין אפלה ליופי מושלם. בראש ובראשונה, און עוסק בצילום – אבל הוא מעוות אותו ומשתמש בו בדרכים חדשות, מקלף שכבות מהתצלום המודפס, מקמט, מדביק על גוף אחר ומצלם שוב. הדימויים הסופיים ניחנים באותו בלבול מגדרי שדובר בו, אברי המין מתחלפים, הגוף מתפצל, זה סקסי ודוחה בו זמנית.
און הוא אמן שובב, צעיר ומסקרן, הוא מעז לגעת בדרכים חכמות מאוד בנושאים הכי קמאיים שבמשך שנים רבות היו מודחקים בנפש האדם. בתקופה האחרונה הם צפים אל פני השטח ואון מתחבר לרוח העכשווית הזו. הבחירה שלו בצילום דווקא היא גם לא מפתיעה בהקשר זה שבין מציאות ובדיה, וביחס לתקופה שבה צילום הוא המדיום הכי רלוונטי שיש.
דרך אגב – גיא אירח אותנו במסגרת הסיור שלנו ביפו, ועשה לנו הדגמה חיה של תהליך העתקת הדימויים שלו על הגוף – זה היה מדהים!

עמוד האינסטגרם של גיא האתר של גיא און

מריה סאלח מחמיד מארחת אותנו בסטודיו שלה

מיכאל ליאני
איך נהניתי להדריך בתערוכה “הכלכלול” של מיכאל ליאני שהוצגה במוזיאון הרצליה. העבודות של ליאני תמיד התאפיינו בהומור, ססגוניות ואפילו קיטש, ובתערוכה הזו הוא לקח את הכל צעד אחד קדימה, אל השיא – כיאה לחווית התיירות באילת שהיתה נושא התערוכה. ליאני הוא אמן רב תחומי, ובתערוכה שלו שולבו עבודות וידאו, צילום, מיצב וסוג של פיסול. זכורה במיוחד עבודת הוידאו “אילת ממי” שהתבססה על סגנון מוקמונטרי ותיארה חווית נופש באילת בסגנון הכל כלול.
ליאני הצליח לפרוט על נימי הנוסטלגיה ובה בעת להיות ביקורתי ומדוייק בכך שחשף את האשליה, החומרנות והריקנות שמתקיימות בנהייה שלנו אחר חופשה חלומית, ובעצם בחיים העכשווים באופן כללי.
עמוד האינסטגרם של מיכאל ליאני האתר של מיכאל

לסיכום, זו הייתה שנה מוצלחת למרות הכל. התחלתי את הכתיבה שלי במחשבה על תקופה שאין בה עוגני זמן ואין לה תחושה של התחלה וסוף. עם זאת, המחשבה על אמנים צעירים שמצליחים דווקא בתקופה הזו לנסח לעצמם קול ייחודי, פורץ דרך בתוך עולם שחוק, היא מחשבה מעודדת ומחזקת.
איזה כיף
אני מאחלת לכולנו שנה חדשה, טובה, שגרתית, וגם ברוכה בעשייה יצירתית בועטת. שלא יצנזרו אותנו, שלא יעצרו אותנו, וששדה האמנות הישראלי ימשיך לפרוח ולשגשג – למרות כל הקשיים.
שלכם,

שני.

שני אביבי, מתוך עבודתה ‘בדרכה’

גיא ואן

ספיישל אחרי החגים א’. המלצות אמנות 7-9.10

אז אחרי חגים שמח לכולם, מקווים שנהניתם בחופש, והנה אנחנו כאן להחזיר אותנו לשגרה גם בכל מה שנוגע לגזרת האמנות המקומית. עולם האמנות הישראלי עוד לא הסתנכרן לאחר הסגרים שהיו, ופתיחות התערוכות לעתים קרובות מתנגשות זו בזו, אדרבא בשבוע כזה שמגיע מיד אחרי פגרה ארוכה. אם כן, השבוע יש שלל כזה מטורף של אירועי אמנות ותערוכות חדשות, שהחלטנו לפנק אתכם בשתי רשימות המלצות נפרדות (השנייה תתפרסם ביום רביעי). נוסיף ונאמר, שאנו עושים בדרך כלל סינון ראשוני ובוחרים את הטובים ביותר, והפעם – עוד בנוסף לכל מה שכן נכתוב עליו – יש המון. זה באמת אירוע יוצא דופן.

אז הנה לפניכם המלצות חלק א’ בספיישל “אחרי החגים שלנו”: תערוכה המפגישה שני ענקים מדורות שונים: ראובן רובין וסיגלית לנדאו; תערוכת יחיד לגיא און – אמן צעיר מסקרן ונועז, בגלריה רוזנפלד; תערוכת יחיד לאחת האמניות האהובות עלינו – הלא היא חן שיש; ולקינוח המלצה על תערוכה קטנה מבית היוצר של האוצר רון ברטוש שעוסקת במדיום הקולאז’.

מעניין כבר אמרנו?
מאחלים סופ”ש נעים לכולם,
שני ורנר וצוות Talking Art

חן שיש, זיקית בת מזל, 2021. מתוך התערוכה בגלריה נווה שכטר, תל אביב

“חומר אנושי”, תערוכת יחיד לגיא און. אוצרת: מיה פרנקל טנא

זוכרים את הסרט “העור בו אני חי” של אלמודובר? מופע אימים של הסתרות וחשיפות, חילופי זהות מין ומגדר – והכל בסגנון האמנותי היפהפייה של אלמודובר. משהו ביצירה של גיא און מזכיר לנו את הניחוח האלמודוברי הזה. בראש ובראשונה, און עוסק בצילום – אבל הוא מעוות אותו ומשתמש בו בדרכים חדשות, מקלף שכבות מהתצלום המודפס, מקמט, מדביק על גוף אחר ומצלם שוב. הדימויים הסופיים ניחנים באותו בלבול מגדרי שדובר בו, אברי המין מתחלפים, הגוף מתפצל, זה סקסי ודוחה בו זמנית.

און הוא אמן שובב, צעיר ומסקרן, הוא מעז לגעת בדרכים חכמות מאוד בנושאים הכי קמאיים ושבמשך שנים רבות היו מודחקים בנפש האדם. בתקופה האחרונה הם צפים אל פני השטח ואון מתחבר לרוח העכשווית הזו. הבחירה שלו בצילום דווקא היא גם לא מפתיעה בהקשר זה שבין מציאות ובדיה, וביחס לתקופה שבה צילום הוא המדיום הכי רלוונטי שיש.

פתיחה: יום חמישי, 7.10.21, בשעה 19:00. גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, תל אביב

אירוע פייסבוק

סיגלית לנדאו בבית ראובן

אנחנו אוהבים את הרעיון הזה של תערוכות חוצות זמן, חיבור בין שני אמנים גדולים כל כך מדורות שונים. תערוכות כאלה מאפשרות לבצע מחקר רוחב בתולדות האמנות, כלומר לא רק מחקר לינארי כרונולוגי, אלא בחינה של נושאים ותמות לאורך הזמן. במקרה של החיבור בין סיגלית לנדאו וראובן רובין אנחנו יכולים לחשוב על כמה מבטים כאלה שיעלו מן התערוכה. למשל השוואה בין תפישת המקום האידילית של רובין למבט הביקורתי הפוליטי של לנדאו; נושא ההגירה שאצל רובין סימן את הביוגרפיה שלו, ואצל לנדאו עולה ביחס לעקירה ותלישות של העם הפלשתיני ושל המהגרים העכשווים; ולבסוף גם הפעלה של מבט פנים אמנותי, פורמליסטי שישווה בין סגנון האמנות של ראשית המאה הקודמת לזה של ראשית המאה הזו.

פתיחה: יום חמישי , 7.10 בשעה 20:00. בית ראובן, רח’ ביאליק 14, תל אביב. כניסה ברכישת כרטיסים מראש

שימו לב, זוהי תערוכה קצרה. נעילה:21.10.2021

רכישת כרטיסים בקישור

“זיקית בר מזל” תערוכת יחיד לחן שיש. אוצרת: דרורית גור אריה

כתבנו כאן לא פעם על הפעילות המעניינת של הגלריה במרכז נווה שכטר באוצרותה של שירה פרידמן הנהדרת. מקום מיוחד זה מצליח לקשור בין זיקתו המובהקת לערכי היהדות לבין אמנות עכשווית שמתאפיינת בדרך כלל דווקא בחילוניות. התערוכות במקום יכולות להתייחס לנושא באופן ישיר או מופשט, ובאוצרות של השנים האחרונות ניכרת פתיחות גדולה לתערוכות שהן גם ביקורתיות. כעת נפתחת במקום תערוכה של יקירת ליבנו – חן שיש, ונדמה שזו התאמה מושלמת. ציוריה צבעוניים, משקפים מחוות גוף גדולות, משיכות מכחול כמו ריקוד, עמוסים בסמלים, עיטורים, זהב, נוצצים ועוד, נדמה שיש משהו רוחני באמנות של שיש. בתערוכה הנוכחית שיש חוזרת אל שורשיה, אל בית אמא בצפת, על שלל מופעי הדת והמיסטיקה שנקשרו בו. היא מתמקדת בקמעות, ברכות, טקסטים וסמלים שליוו את ילדותה ומופיעים שוב גם עכשיו, כאישה שמבקשת לברך את עצמה, להביע את משאלותיה וכמו ליצור לעצמה קמע של אהבה.

פתיחה: יום חמישי 7.10 בשעה 19:00. גלריית שכטר, רחוב שלוש 42 פינת רחוב אילת נווה צדק, תל אביב-יפו

פרטים נוספים באתר הגלריה בקישור

פינת הבונוס: ״עשירים במקום אחר״ תערוכה קבוצתית. אוצר: רון ברטוש

בעידן של היום, בו יש זליגה מובהקת וטשטוש גבולות בין מדיומים שונים, תערוכה אשר מתרכזת במדיום אחד היא אולי מעט מיושנת. עם זאת, התערוכה החדשה בטרקלין האמנות בבית עלמא תתמקד בעיסוק בקולאז’, וזהו מדיום כל כך קסום ומיוחד, שאולי ראוי לתת לו את הפוקוס למרות הכל. ניתן לראות בקולאז’ עיסוק “עשיר” פחות מציור או פיסול למשל, זאת כיוון שהחומריות שבו דלה יותר. האוצר רון ברטוש דווקא רואה בקולאז’ מדיום עשיר “יצירה של יש מתוך יש ולא יש מאין”, ומתייחס לקולאז’ים שבתערוכה כמדרשים ופרשנויות חדשים של האמנים את המקור הויזואלי והחומרי.

אמנים משתתפים: דנה דרויש, שי זילברמן, רמי מימון, מלאכי סגן-כהן, רונית פורת, עירית תמרי

פתיחה: יום שישי 8.10 בשעה 11:00. בית עלמא שד”ל 6 פינת שד’ רוטשילד, תל אביב

פרטים נוספים בקישור

סיגלית לנדאו

סיגלית לנדאו, המסיק (סטילז מתוך וידאו). מתוך התערוכה בבית ראובן, תל אביב