ארכיון תגיות: משבר הקורונה

מיה אגם

מצפון לדרום. המלצות הסופ”ש 26-28.11

כתבנו רבות בשבועות האחרונים על הטלטלה שעובר עולם האמנות בתגובה למשבר הקורונה והשינויים הקיצוניים שהוא מביא. נדמה שאין כמעט גלריה או מוסד אמנותי שלא עוברים שינוי כלשהו ביחס למצב. גלריה שלוש סיימה את 10 שנות החכירה שלה ברחוב מזא”ה ומתמהמהת לפתוח שעריה מחדש בחלל אחר, גלריה זומר אף היא עברה לחלל חדש וצנוע יותר, בית הספר השאפתני לצילום אותו יזם זיו קורן לא ייפתח לבסוף ועוד ועוד. לא מפתיע אם כן, שהחדשות החמות של השבוע הן פתיחת חלל האמנות החדש של סוזן לנדאו בלב תל אביב – כאילו מנותק מכל המשבר הזה.

לצד זאת דווקא הפעילות הלא מסחרית של האמנות מקבלת תאוצה, כוונתנו לגלריות השיתופיות, גלריות ואירועים בחסות עירונית וכיו”ב. השבוע ייפתחו שתי תערוכות חדשות בגלריות “ארטורה” ו”זוזו” בעמק חפר, ותערוכת ענק בחסות עיריית אילת ותיאטרון אילת – בטרמינל הישן של העיר (!)

כדאי לנצל את מזג האוויר הנעים ואת תחושת החופש היחסי, ולצאת לראות אמנות

שיהיה סופ”ש נהדר

שני ורנר וצוות Talking Art

נסימה לנדאו

סוזן לנדאו וסטיב נסימה במתחם האמנות החדש, תל אביב

“מתח גבוה”, תערוכה קבוצתית. אוצרת: סוזן לנדאו

טוב זה ברור שהחדשה החמה של השבוע היא פתיחת חלל האמנות של סוזן לנדאו, מי שהיתה אוצרת ראשית במוזיאון ישראל והמנכ”לית של מוזיאון תל אביב משנת 2012 ועד לא מזמן. אוצרים בסדר הגודל הזה אשר פורשים לגמלאות או עוזבים מקום עבודה יוקרתי כל כך, נמצאים בדרך כלל בבעיה – אין “עבודה” שמתאימה למידות שלהם. על כן, מעניינת ומסקרנת במיוחד ההחלטה של לנדאו לחבור לאיש העסקים הצעיר סטיב נסימה ולפתוח יחד חלל אמנות צנוע (יחסית למוזיאון) במרכז תל אביב. השניים שואפים להביא לתצוגה בארץ אמנות עכשווית בין לאומית מהמעלה הראשונה ולהציגה לצד אמנות מקומית. התערוכה הראשונה עושה בדיוק כך, ועוסקת בוריאציות עכשוויות לציור הפיגורטיבי.

החל מיום שלישי 24.11. נסימה לנדאו – אחד העם 55,  תל אביב

שעות פתיחה: שני עד חמישי 12:00-18:00 / שישי 11:00-15:00

“שלושה כיווני אוויר”, תערוכה קבוצתית. אוצרת: הגר רבן

הגלריה במתחם האמנות “ארטורה” שבעמק חפר היא בעלת מבנה מיוחד ומעניין, משהו שמזכיר (באופן מוזר) את הגלריות בפריז. הכוונה לחלל שמותח את גבולות הקוביה הלבנה ומשלב גם את ההיסטוריה הקודמת של המבנה, ובפרט: חלל עם גג גבוה ויפה ומעין נקודת תצפית מהקומה השניה המאפשרת צפייה בתערוכה מנקודות מבט בלתי שגרתיות. אין זה מפתיע אם כן, שהאוצרים המתארחים במקום מבקשים “לשחק” עם אפשרות התצוגה השונות הללו ולהציג אמנות תלויית חלל. בתערוכה החדשה יוצגו עבודות של שלוש אמניות שביצירתן הצורניות וההצבה בחלל של העבודה והתוכן הרגשי הטמונים בה מקבלות מעמד זהה. העבודות שלהן מגיבות לחלל הגלריה, כמו צומחות ממנו והתכנים האישיים והנשיים בכל עבודה משתלבים עם המבנה והתנאים שהוא מציב.

פתיחה: שישי 27.11 בשעה 11:00. “ארטורה” ממוקם במרכזו של קמפוס רופין, עמק חפר.

אירוע פייסבוק

באותה הזדמנות של ביקור בעמק חפר כדאי לראות גם את התערוכה החדשה בגלריה זוזו
“שָׁמָּה”, תערוכה קבוצתית. אוצרת: רותם ריטוב

האמנים המציגים בתערוכה בוחנים דרכים שונות להכיר, לבחון, להציץ, להשוות ולחוות חיים של אחרים, יהיו אלה השכנים, בני משפחה של אמנים אחרים וזרים גמורים.

החל מיום שישי 27.11. זוּזוּ, גלריה להנעה תרבותית, רחוב גשר העץ 46, פארק תעשיות עמק חפר. אתר      פייסבוק

“One Voice”, תערוכת אמנות רב תחומית. ניהול אמנותי: מרינה פוזנר

קצת מוזר, קצת מגניב, קצת מרגש וקצת לא ברור איך נגיע לשם בכלל, ובכל זאת נראה שזה אירוע שצריך לשים אליו לב. תערוכת אמנות רב תחומית ורבת משתתפים ב… טרמינל הישן של אילת! ראשית, זה עונה יפה על החיפוש העכשווי אחר חללי תצוגה אלטרנטיביים. בנוסף יש עניין בכך שזה חלל תצוגה “מלוכלך” – שיש בו כבר היסטוריה, תוכן וכמובן תוואי פיזי שחורג מהתצוגה הסטרילית המוכרת. בתערוכה יציגו עשרות אמנים מתחומים שונים אשר הוזמנו לתוך חלל הטרמינל ויצרו עבודות בהשראתו ובתוכו, בנושא של מסע ונדודים.
בין התאריכים 27.10.20 ועד ל31.1.21. שעות פתיחת התערוכה :ימים שני – חמישי 16:00-22:00, יום שישי 10:00-14:00, יום שבת 10:00-16:00, יום ראשון סגור.

רכישת כרטיסים בקישור

הסיורים הקרובים שלנו

גם אנחנו מנסים לחזור לשגרת הסיורים שלנו ושלכם. כך, בין הטיפות אנחנו משיקים החודש שלושה סיורים שמותאמים למצב ולתקנות התו הסגול. סיורי ההורים-ילדים שלנו אשר כוללים גם סדנת יצירה יתקיימו במרחב הפתוח ויתייחסו לאמנות במרחב הציבורי. סיור הגלריות הקלאסי שלנו עובר גם הוא אדפטציה ואנו נקיים אותו בשני סבבים עם קבוצות קטנות. גם סיורי פסטיבל האיור השנתיים שלנו עוברים מתיחת פנים והתאמה ועליהם עוד נעדכן בהמשך.

לפרטים על כל הסיורים הקרובים בקישור

אלי סינגלובסקי

אלי סינגלובסקי מתוך התערוכה “שמה”, גלריה זוזו עמק חפר

יצירה טרייה: ראיון עם דלה טרבייה

דלה טרביה משלבת בעבודות שלה סרקזם והומור בעודה מפרקת ומערערת על כוחם של מודלים חינוכיים המושרשים בחברה הערבית. במקביל לעבודות הוידאו המשעשעות שלה, היא יוצרת פסלים המורכבים מחומרי גלם שהופיעו בסיפורי הילדות עליהם גדלה, גם בהם מתקיים עולם של ניגודים מתעתע ומטריד.
ראיון אחרון בסדרת הראיונות שלנו עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.
שני ורנר

ספרי קצת על מי את ומה את עושה

אני דלה טרביה, בת 24, ילידת שפרעם. בוגרת החוגים לאמנות יצירה; ושפה וספרות ערבית באוניברסיטת חיפה.

ביצירה שלי אני עוסקת בנושאים תרבותיים ופוליטיים הקשורים בחינוך ויחסי אמון וכוח ותפקידם בעיצוב ושלילת התודעה. אני עושה זאת בצורה של הגחכה וסאטירה, אני מנכסת סיפורים עממים מהתרבות הערבית שנועדו לחנך ולעצב את התודעה של הילדים/ות. לאחר מכן אני מבודדת מהם את חומרי הגלם כגון, צמר פלדה, קמח וצבר.  אני מדירה את החומרים האלה מהקשרם הסיפורי ויוצרת מהם פסלים מופשטים שמשלבים הומור ורצינות. התהליך הזה מטשטש ומוחק את הסיפור והופך אותו לטריגר ליצירה וגם לביקורת מצדי ומצד הצופה.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?

ארבע שנות הלימודים היו מסע פנימי מורכב מאתגר ומרתק, מסע שהרחיב את אופקיי ופקח את עיניי, שגרם לי להסתכל בעין ביקורתית אמנותית על העולם. זכיתי ללמוד אצל אמנים מורים מקסימים שתמכו ועזרו ונתנו לנו תחושת יציבות בתקופה המורכבת הזו. אני יכולה להגיד אחרי חודשים של עבודה, חקירה ולימדה בתנאים של אי ודאות, שתחושת הסיום היא תחושת הישג, גם אם היא זמנית.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרויקט עצמו?
בוודאי, המצב גרם לי ליצור פחות אבל להתבונן הרבה בסביבה ולהמציא דמויות, סיטואציות ופסלים מחומרים נגישים. כל דבר היה יכול להיות חלק מהפסל הבא או חומר גלם, הבית הפך להיות סטודיו, חדרי הבית הפכו להיות לוקיישן נתון לצילום וידאו. כלומר, הגבולות היטשטשו לחלוטין וזה חדר ליצירותיי ויצר בי דחף לשאול שאלות חדשות שקשורות ליחסי האמן עם הסביבה, התרבות והפוליטיקה.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הפרויקט “ללא כותרת” מורכב משלוש עבודות וידאו ומפסלים מופשטים. על הקיר החיצוני ליד כניסת החלל הצבתי מסכי טלוויזיה עם עבודת וידאו, מול כל אחד היה ספסל מרוצף בבלטות ומיועד לאדם אחד. הדמות המרכזית בסרטים היא דמות פטפטנית, סרקסטית ומבקרת.  לעיתים היא מספרת סיפור, ולעיתים היא הופכת להיות קריינת תקציר החדשות או דמות שמציעה מתכון להכנת פסל בבית. הוידאו השלישי הוצב בחלל הפנימי עם פסלים ופדסטלים מאופיינים בחומרי גלם לא קונבנציונליים. אלה מהווים ציר מרכזי לא רק בתהליך העבודה אלא גם בהבניית הקשר בין החומריות והחוויה הגופנית החודרת אל המופשט, והרבה פעמים יחסי כוח בין הפדסטל הכבד והגדול לבין הפסל הדל בחומריותו. כמו למשל פסל שעשוי מצמר פלדה ומוצב על פדסטל עשוי מבלטות.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
זאת שאלה שמהדהדת לי בראש מאז שהתחלתי ללמוד אמנות אך לאחרונה לא חשה צורך לענות עליה. מה שברור לי כרגע שאני ממשיכה ליצור אמנות, ללמוד, לחקור.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
עוד מוקדם לדעת. אבל למרות סגירת הגלריות והמוזיאונים אני מאמינה שהאמנים/יות ימשיכו/ן ליצור אמנות  ושמשבר הקורונה יוליד ויעלה שאלות אמנותיות מהותיות, אנושיות ופוליטיות לא רק בימי הנגיף אלא גם בעקבותיו. אשר בתורן ישפיעו על האמנות העכשווית.

דלה טרביה, פסלים מתוך הפרויקט “ללא כותרת”

מור רימר

יצירה טרייה: ראיון עם מור רימר

בפרוייקט הגמר שלה בחנה מור רימר את הקשר בין הגוף והבית ובתוך כך התמקדה במוטיב השלד. הבסיס החזק שאמור להחזיק עליו את יתר חלקי המבנה מתערער בעבודות שלה, אשר משלבות ווידאו, תחריט, הדפס וציור. משבר הקורונה נתן לה זמן לבחון מחדש את הדברים, והשפיע לטובה על העבודה לקראת תערוכת הבוגרים.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.

מור רימר, מתוך פרוייקט הגמר. מכללת אורנים

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
אני מור, בת 36, גרה בחיפה. השנה סיימתי לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים. העבודה שלי היא רב תחומית, אני יוצרת בעיקר בהדפס, ציור, ווידאו. אני ילידת קיבוץ אורים שבצפון הנגב, והרבה מהעבודה שלי שואבת מתוך הביוגרפיה שלי. אני מטפלת בדימויים דרך אלמנטים של הפחתה, הדגשה, פירוק והפשטה ולרוב, החומר הוא שמוביל אותי לפעולה. משטח שרוט או מוכתם למשל, מעורר אצלי עניין חדש או מוביל לטכניקה חדשה.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
התהליך שעברתי בארבע שנות הלימודים היה מאוד משמעותי, נכנסתי בעיקר כציירת ונפתחו לי ערוצים חדשים לגמרי כמו יצירה בוידאו ותחריט. המפגש עם מרצים ואמנים באורנים היה לי חשוב מאוד. לקחתי את ההזדמנות להתנסות שוב ולתת מקום לרב-תחומיות שלי וזה העשיר לי את השפה. אני עדיין מחפשת דרכים לארגן ולהכיל את המדיומים השונים והחיבור ביניהם. פרויקט הגמר היה כמו סיכום של תהליכים שקרו במהלך הלימודים וחיבר בין נושאים שעסקתי בהם בדרך שלא צפיתי. זה נותן לי הרבה חומר ואנרגיה להמשך.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
השפיע מאוד ובדיעבד לטובה. לפני כן הייתי מאוד משימתית בתוך הקצב של החיים והלימודים. המצב החדש הכריח אותי לעצור, וגם התפנה זמן בעקבות דברים אחרים שפסקו לתקופה. חזרתי למקום של לא לדעת. הסתכלתי על מה שנאסף עד כה ועל רעיונות שרשמתי בעבר ונקודות התחברו. משם נולד רעיון לווידאו חדש שחיכיתי שייתגבש.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הפרויקט “עד היסוד” עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו “אבא אדמה” מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אחד הדברים היחידים שברורים לי זה שאני אמשיך ליצור. לא שזה תמיד מרגיש כמו ברכה או בא בקלות אבל ברור לי שהאמנות היא חלק מהדרך שלי. אני לא רואה את זה כחלום עם יעד מסוים, אלא כתהליך כזה שאני בתוכו כבר, וימשיך ויתרחב וישנה צורות. בסופו של דבר זה דיאלוג הנובע ממקום אישי עם עצמי על החיים ואני מקווה שידבר לעוד אנשים.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
האמנות היא רלוונטית לחיים, בזמן כמו זה של משבר זה בולט עוד יותר. היא כלי תקשורת עוצמתי. נראה שהרבה תגובות למצב נעשו בשימוש בשפת האמנות, ולא רק של אמנים מקצועיים. זה מדגיש בעיני את האפשרות שהאמנות נותנת – מקום של ביטוי חופשי, שמכיל מורכבות.

טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

צילום: אנסטסיה זביאלובה

ענבל פינטו

בפנים. בחוץ. המלצות הסופ”ש 27-29.8

זה היה רק עניין של זמן עד שעולם האמנות יגיב בצורה משמעותית למשבר הקורונה. השבוע קבלנו הזמנה לצפייה בסרט-מחול משותף ליוצרת ענבל פינטו ולסופר אתגר קרת. הסרט “בחוץ” מתאר את תקופת הבידוד ובעיקר את הקונפליקט שניצב מולנו עם סיומו. האם התרגלנו להיות בבית? האם אנחנו מוכנים לצאת? ובעיקר – האם השתנה בנו משהו בתקופה הזו?
נדמה שאלו השאלות שבוערות אצל כולנו. בכל מקרה, המלצות הסופ”ש נעות על המתח הזה סביב “פנים וחוץ” והחשיבות של המפגש האנושי הפיזי ולא הוירטואלי. בגלריה P8 תערוכה קבוצתית שתעסוק בדיבוק או במפגש פנימי בין ישויות זרות זו לזו; בגלריה “סטודיו משלך” תערוכה המסכמת פעילות למנהיגות נשים דתיות בתרבות; הסרט האמור של ענבל פינטו ואתגר קרת; ולבסוף חלק מהראיון שערכנו עם ויקטור היימן שנסע לאוקראינה להפרד מסבתו ושב ארצה להתראות הראשונות כשהקורונה רק החלה.
צאו,

שבת שלום

שני ורנר וצוות Talking Art

לרווה, סטילז מתוך הסרט “הבן הטוב”, בתערוכה “צאו”, גלריה P8

“מציאות באספמיה”, תערוכה קבוצתית. אוצרת: נטלי פסלב שטרן

תכנית ׳מנהיגות נשים בתרבות׳ פעלה בין 2018-2019 בחיפה לוד וירושלים, וחיברה בין אמניות נשים מרקע דתי – יהודיות, נוצריות, מוסלמיות ודרוזיות. המטרה היא להכשיר את הנשים הללו להיות מנהיגות ומובילות בתחום התרבות בקהילה שלהן. הפרוייקט נוצר ביוזמתן של ציפי מזרחי מייסדת ״סטודיו משלך״ והאוצרת יעלה חזות והוא נתמך על ידי קרן הבוגרים של שגרירות ארה״ב, מפעל הפיס והעיריות השונות. כעת תפתח תערוכה מעבודותיהן ב”סטודיו משלך” אשר ממוקם בביתו ההיסטורי של הצייר פנחס ליטבינובסקי. המשמש כמרכז ראשון מסוגו לאמנות נשים רב-תרבותית בישראל.

זו תערוכה בסגנון קצת “אאוטסיידרי”, ובכל זאת נראה שזו יוזמה ברוכה, במיוחד בימים אלו שכאמור ההסתגרות והניכור הופכים שגורים יותר ויותר.

פתיחה: חמישי 27.8, בשעה 20:00 (בהתאם להוראות התו הסגול). גלריה סטודיו משלך בבית הצייר ליטבינובסקי, רחוב כ”ט בנובמבר 10א, ירושלים

אירוע פייסבוק

“צאו”, תערוכה קבוצתית. אוצרות: תמר לב-און, גיל כהן

סוף סוף תערוכה כזו, שנוגעת באופן ברור בנושאים שבדרך כלל מעלימים מהם עין. כלומר, אנו רואים את העיסוק בזה בעיקר בתערוכות יחיד, אבל האיסוף של קבוצת האמנים הזו שכולם נוגעים במיסתורי, במודחק, באסור, בעל אנושי – זה מעניין מאוד. כאילו אפשר להציע כאן תופעה רוחבית שמסתמנת באמנות ישראלית עכשווית. נושא התערוכה הוא האיחוד בין ישויות נפרדות – כאשר אחת נאחזת או מתעלקת על השנייה, או במלים אחרות כאשר האמנים עושים את זה על דמויות בדויות או אמתיות. שוב, מספיק להביט ברשימת האמנים בשביל להבין שהולך להיות פה משהו טוב, ביניהם גיל יפמן, רועי רוזן, מיכל היימן ועוד.

פתיחה: חמישי 27.8.20 בשעות 18:00-22:00, גלריה 8P, רח’ הפטיש 1, תל אביב

אירוע פייסבוק

פינת הבונוס:

“בחוץ”, וידאו-ריקוד  מאת ענבל פינטו ואתגר קרת 

זו המלצה מתוקה מרירה. שיתוף פעולה בין הכוריאוגרפית ענבל פינטו והסופר אתגר קרת, שיצרו ביחד סרט  video Dance תחת הכותרת “בחוץ” המבוסס על סיפור קצר שכתב קרת בתקופת הסגר בקורונה. הסרט יוקרן על מסכי ענק בתל אביב, ניו יורק וטוקיו, ובינתיים זמין לצפייה באתר. הסרט משלב יוצרים ממקומות שונים בעולם, ומצביע על הגלובליות של התופעות של ניכור, התבודדות, פחד מיציאה החוצה, חרדה חברתית ועוד. תופעות אלה אמנם התגברו וקיבלו נוכחות יותר רחבה בעקבות הקורונה, אך הן מאפיינות את החיים העכשוויים כבר זמן מה.
 “בחוץ” זמין לצפייה באתר  

יצירה טרייה. ראיון עם ויקטור היימן

עבור פרוייקט הגמר שלו נסע ויקטור היימן לאוקראינה, לכפר בו נולד וגדל, התוצאה היא סרט דו ערוצי שמהווה מעין שיר פרידה מהמקום ומסבתו שעוד גרה שם. כשחזר ארצה שלטים ורודים ועדינים קבלו את פניו בשדה התעופה והודיעו על הקורונה שרק אז החלה. בקרוב תפתח תערוכת הבוגרים בבית הספר שנקר, שם יצג את הפרוייקט שלו.
“למזלי טסתי לצלם את החומרים לעבודה שלי ממש ברגעים הראשונים בהם העולם החל בהיכרות עם הקורונה. אני לא אשכח שעם הגעתי ארצה, בכניסה לנמל התעופה היו שלטים חביבים שהודיעו באופן מזמין ובצבעי פסטל על הקורונה, ובהם רק ביקש משרד הבריאות מהציבור ליצור קשר במידה ויש תסמינים. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה בטח יחלוף לפני שבכלל אבין שאני בישראל.”

לראיון המלא בקישור

טל מיכאליס

טל מיכאליס, מתוך התערוכה “מציאות באספמיה”, סטודיו משלך, ירושלים

ענבל הופמן 1

יצירה טרייה. ראיון עם ענבל הופמן

משבר הקורונה שינה את פרוייקט הגמר של ענבל הופמן. מה שהתחיל בתור יצירה עם אופי חברתי מאוד, כבר לא התאים ובמקום זאת חפצי היום יום מהמרחב הביתי, הרכיבו את המיצב הסופי.
שני ורנר בראיון שני בסדרה “יצירה טרייה” עם בוגרי בתי הספר לאמנות של שנה”ל הנוכחית.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
שמי ענבל הופמן, אני עוסקת באמנות משנת 2012, לפני כן עסקתי הרבה שנים בעיצוב ואיור. גרה בתל אביב, שני ילדים, שלושה חתולים, מעלית וחניה. אני חושבת על עצמי בתור אמנית ‘רב תחומית’ כי לפעמים יוצאת לי איזו עבודת וידאו, אבל אני בעיקר פסלת, בעיקר מיצב, בעיקר תלוי מקום….עד היום כל הפרויקטים שעשיתי והצגתי התייחסו, ועל פי רוב גם צמחו מתוך התאמה לחלל נתון בו הוצגה העבודה.
איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
עברו עלי שנתיים לא פשוטות במחלקה לאמנות, את התואר הראשון עשיתי בבצלאל במחלקה לתקשורת חזותית, ובין התואר הראשון לשני צברתי שנות עבודה, שנות סטודיו ודי הרבה פרויקטים.
קיוויתי שהלימודים יתנו דגש על תאוריה עכשווית, ניתוח טקסטים וניתוח עבודות אמנות, קריאה ביקורתית והעמקת השיח בנושאים תיאורטיים – שזה צד אצלי שהיה בחסר וקיוויתי שישלים את הצד המעשי של עבודתי. אולם התברר לי שהתכנית מבוססת בעיקר על עבודה עצמאית בפורמט של ביקורי סטודיו, אז העמקתי בצד התיאורטי כמה שניתן בעצמי (ממש עפתי על כתיבת העבודות העיוניות…).
בנוסף היה קושי בהתכוונות לפרקטיקה תלוית מקום, כי אתה עובד בסטודיו ללא אופק תצוגה, בלי לדעת מה יהיו התנאים הפיזיים שתקבל במועד ההגשה של הפרויקט, מה שאילץ אותי לשנות את אופי העבודה שלי במהלך התואר ,  וזה גם השפיע על ההיערכות לפרויקט הגמר, מאחר וקיבלנו שיבוצי תצוגה הרבה אחרי שהפרויקטים כבר היו מגובשים.
היום יש נטייה אצל מרבית האמנים ובכללם הסטודנטים, לעשות עבודות שמגיבות לחללי התצוגה מתערבות הם ומפעילות אותם, והניתוק מנתוני התצוגה במהלך העבודה הוא דבר שצריך להתמודד איתו. בנוסף רוב השנה השנייה גם עבדתי על תערוכת יחיד שהייתה מיועדת להיפתח בסוף מאי במוזיאון ישראל, כך שעבדתי מאוד קשה לסיים את העבודות לתערוכה ולתואר במקביל.
אלו היו שנתיים קשות, ועבורי זו הקלה גדולה לסיים את התואר, חיכיתי שזה יהיה מאחורי.
האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
היציאה לסגר שינתה את התוכניות שלי לחלוטין, תחילה הורחקנו מהסטודיואים ועברנו ללמידה בזום. בשלב הזה התחלתי להבין שהפרויקט שתכננתי, שהיה גם תלוי מקום וגם התבסס על שיתוף הקהל והיה לו אופי מאוד ‘SOCIAL’ אין לו היתכנות במציאות של סגרים וריחוק חברתי. בנוסף, כל התפיסה ‘תלוית המקום’ שמאפיינת את היצירה שלי בדרך כלל לא הייתה רלוונטית כיוון שהבניין בו היינו אמורים להציג היה מיועד להריסה (בתאריך סיום הלימודים המקורי). לסיום, מאחר שכאמנית אני מגיבה למה שאני חווה, מצאתי את עצמי מתחילה תהליך עבודה על פרויקט חדש כראקציה למצוקת הבידוד ולמהדורות החדשות, זה הפרויקט שבסופו של דבר הצגתי בתערוכת הגמר.

ענבל הופמן 3

פרוייקט הגמר של ענבל הופמן. בצלאל תואר שני 2020

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הצגתי מיצב מותאם חלל, שפירק את פנים הבית שלנו בימי הסגר והרכיב אותו מחדש. בפרויקט היו ייצוגים של בני המשפחה דרך חפצים אישיים, והרבה התייחסות לזמן שהולך לאיבוד כאשר הוא מושקע בפעולות תחזוקה ביתיות שונות. המיצב הפיסולי שבניתי יצא מתוך רגעי הבהלה והשעמום שאפיינו את ימי הסגר, כדי להזיז את הזמן בכוח קדימה התחלתי להתעסק עם כל אספקט של שאריות חיינו בבית: כביסה, כלים, הכנת ואגירת מזון, ניקיונות וצריכה מוגזמת של אלכוהול (מול מהדורות החדשות המדכאות) כל אלו הפכו לאיברים מתוך יצירה פיסולית טוטלית שמאכלסת את חלל התערוכה בצורה שתלטנית מרצפה עד תקרה.
הצורך לשנות וללוש מחדש את המציאות לצורה של פסל, ולכפות את הפסל הזה על החלל בתערוכה, היו הדרך שלי לייצר אשליה של שליטה על חיי ועל המרחב שלי, בתקופה בה כולנו הרגשנו שאיבדנו כל ריבונות על חיינו למול הנגיף ופעולות הממשלה.
מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
למען האמת החלום כבר כמעט התגשם במאי, מאחר והתכוננתי לתערוכת יחיד במוזיאון ישראל במקביל לסיום התואר. נכון לעכשיו המוזיאון טרם חזר לפעילות מלאה כך שהתערוכה ממתינה בארגזים, אז אני מאוד מקווה שהחלק הזה יסתיים בקרוב ויהיה תאריך פתיחה חדש. מלבד זה אני מקווה להמשיך ולהציג בתכיפות פרויקטים מעניינים; אני מרגישה שהיכולת שלי הולכת ומשתכללת, הולכת ומתמקצעת מהתקנה להתקנה, ומחלל לחלל. אז אני מקווה להמשיך את המגמה לכיוון של bigger and better, להמשיך וליצור דברים מעניינים יותר ומאתגרים יותר כל הזמן.
מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
כדי לענות על כך צריך פרספקטיבה של זמן, שעדיין אין כי אנחנו עוד בתוך זה. אני לא יודעת אם יגיע גל של אמנות פוליטית שתזעק את זעקת אי השוויון, או שהאמנות המקוונת תתפוס תפקיד יותר משמעותי בשל תנאי הריחוק.; ואולי בכלל להפך, שהמחאה ברחובות תהפוך בעצמה למצע לגילויים של אמנות. דבר אחד בטוח, תסיסה רוחבית בכזה סדר גודל לא נראתה כבר שנים, הקריאה לסדר חדש, ההתפקחות מהסקטור הניהולי ברמה לאומית ואוניברסלית, יעביר טלטלה את דור היוצרים הנוכחי, כי אמנות במהותה היא מתמר ( transducer ) של רוח הזמן.

ענבל הופמן 2

פרוייקט הגמר של ענבל הופמן. בצלאל תואר שני 2020

עופר אסף

חדש חדיש ומחודש. המלצות אמנות לסופ”ש 13-15.8

כבר היללנו בעבר את האנשים שמניעים את סצנת האמנות המקומית על החזרה המבורכת לשגרה. כעת יש לומר שאפו כפול על כך שלא רק דברים נמשכים – אלא גם מתפתחים דברים חדשים. בגזרת בוגרי בתי הספר לאמנות שזוהי שעת חגם – תערוכות הבוגרים ממשיכות להיפתח אחת אחרי השנייה בבתי הספר השונים; בנוסף התחלנו סדרת ראיונות חדשה עם בוגרים טריים והשבוע נשתף אתכם בראיון הראשון עם מעיין שחר הנהדרת; באום אל פחם פרוייקט חדש ומרגש של תערוכות בבתים פרטיים; ובשבוע הבא – ערב אחד של אמנות, עיצוב ומחול כתמיכה בעסקים של גן החשמל.

שיהיה סופ”ש מרענן וכייפי לכולם,

שני ורנר וצוות Talking Art

שיר מורן, מרימים את השאלטר, גן החשמל

תערוכות בוגרים

אט אט פותחים בתי הספר לאמנות את תערוכות הבוגרים שלהם. חלקן מוצלחות יותר וחלקן פחות; ובכל אופן יש לקבל מראש (לפני שהולכים לתערוכה) את העובדה שמדובר באמנים טריים מאוד וברוב המקרים העבודות גולמיות ובהפקה סטודנטיאלית. יחד עם זאת, תמיד כיף למצוא את אלה שמתעלים ושניכרת בהם כוונה אמנותית יותר משוייפת. השבוע בתערוכות הבוגרים:

מנשר לאמנות – תערוכות בוגרי ובוגרות המחלקה לצילום, אמנות ותקשורת חזותית

שעות פתיחה: ימים א’-ה’: 12:00 -20:00, שישי ושבת התערוכה פתוחה בין 11:00-14:00
נעילת התערוכה: 22.8.20. רח’ דוד חכמי 18, תל אביב

אירוע פייסבוק

שנקר 2020: אירועי סוף השנה במחלקות העיצוב ותקשורת חזותית

השנה יש להירשם מראש לכניסה לתערוכות השונות

הרשמה לתערוכות במחלקות עיצוב אופנה, עיצוב תכשיטים, עיצוב תעשייתי, עיצוב טקסטיל, תואר שני בעיצוב – כיתת מהנדסים, תואר שני בעיצוב ופיתוח משחקים דיגיטליים בקישור

הרשמה לכניסה למחלקה לתקשורת חזותית בקישור

שעות פתיחה:  ימים א’-ה’: 10:00 -22:00, יום ו’ 10:00 – 14:00. מוקדים שונים בקמפוס שנקר

אירוע פייסבוק

ראיון עם מעיין שחר

אם בבוגרים עסקינן, גם אנו משתתפים בחגיגה. הזמנו כמה מהבוגרים הטריים שהציגו תערוכות שעניינו אותנו, לראיון קצר על תהליך הלימודים, על החלומות שלאחר הסיום, על השפעת הקורונה ועוד. מעיין שחר, בוגרת התואר השני לאמנות בבצלאל היא המרואיינת הראשונה שלנו.
מוזמנים לקרוא את הראיון המלא בקישור

“הוּנַאכּ הוֹן! / שם זה כאן! ” תערוכות מתארחות בבתים פרטיים באום אל-פחם. אוצרת: לילך צפרוני

איזה מיזם מיוחד וחשוב הוא זה. כבר שנים שהגלריה לאמנות אום אל-פחם ואנשיה עסוקים במטרה ליצור קהילת אמנות ותרבות באזור. הפעם הם חוברים לעמותת מרבד ירוק ואדי עארה ויחד יצרו סדרת תערוכות הממוקמת בבתים פרטיים של תושבי העיר. התערוכות משלבות אמנים יהודים וערבים בתהליך של חקירה ויצירה אמנותית משותפת. כך למשל מרתק לחשוב על המפגש בין ציבי גבע ומריה סאלאח מחמיד חביב-אללה – שני ציירים שונים כל כך בטכניקה ובניראות היצירה ועם זאת דומים מאוד ברגש ובאקספרסיביות של הציורים. בדומה לכך, כל “מיני תערוכה” כזו מציעה מפגש בין סגנונות, אג’נדות, קולות, דורות ורקעים שונים ונראה שיהיה זה תמהיל מיוחד מאוד.

במהלך אוגוסט, ברחבי אום אל פחם. הביקור בתערוכות יהיה במסגרת סיורים מודרכים שיש להירשם אליהם מראש (בתשלום). מידע נוסף בקישור

אירוע פייסבוק

“מרימים את השאלטר” – אמנים מתארחים בעסקים בגן החשמל

גן החשמל הוא אזור שעובר תמורות רבות בשנים האחרונות, מאזור זנוח ומלא בפשע הוא הופך אט אט לפנינה תרבותית. ראשית יש לציין את האדריכלות באזור, לחובבי הז’אנר של אדריכלות תל אביבית של תחילת המאה ה-20, זו ממש חגיגה. מעבר לכך נפתחו בשכונה הרבה מאוד חנויות מעצבים יפות, בתי קפה קטנים, וכמובן האברהם הוסטל והייחודיות שהוא מציע. עם זאת, בניית הרכבת הקלה וכמובן משבר הקורונה, לא תורמים לוויב השכונתי, ולכן האירוע הקרוב בא להרים קצת. בכל מקרה מה שצפוי למבקרים הוא תערובת של מעצבים ואמנים אשר יציגו פעולות, מחול, מוזיקה, הקרנות וידאו, סיורים מודרכים ותערוכות בחלונות הראווה של העסקים המקומיים.

אירוע של ערב אחד: רביעי הבא 19.8 בשעה 19:00, ברחבי גן החשמל, תל אביב. הכניסה חופשית.

אירוע פייסבוק

סלוא אלנמר

סלוא אלנמר, “חיג’אב”, במסגרת אירועי “הוּנַאכּ הוֹן! / שם זה כאן!”, אום אל פחם

מרב שין בן-אלון

יצירה בעין הסערה. ראיון עם האמנית מרב שין בן-אלון

האמנית מרב שין בן-אלון מתייחסת לתקופה הזו כשהות אמן ארוכה וחושבת על תקשורת פיזית בעולם משתנה. ראיון עם שני ורנר

להמשיך לקרוא