ארכיון תגיות: פרפורמנס

נירה פרג

חוק וסדר. המלצות הסופ"ש 8-10.7

אמנות מתקשרת אצל רבים מאיתנו עם שחרור מוחלט מחוקים ומוסכמות – אותו "חופש יצירתי" מקודש שיש להגן עליו בחירוף נפש כאשר הוא בסכנה. תערוכות השבוע הולכות לכאורה בכיוון הפוך, הן מציגות את תוצריהם של מהלכים אמנותיים שמקורם במערכות של חוקים וכללים שמגיעים מהאמנים והאמניות עצמם. התוצאות מוכיחות ששחרור הוא לא ערך עליון בהכרח והחופש האמיתי יכול להמצא דווקא בתוך המסגרת.

בגלריה ברוורמן הופכת נירה פרג אלמנטים של שליטה וארגון קהל לאובייקטים פיסוליים; במוזיאון בת ים ובבית שלום אש בבת ים תערוכה שאפתנית מחברת בין עזבונו של אמן נשכח לנקודת המבט של אמנים עכשוויים; בגלריה רוזנפלד שי דרור מצביע על התשוקה והדחיה של האדם העכשווי מהטבע; ובפינת הבונוס דן אורמיאן משיק ספר אמן שמציג את תוצריו של "ריטריט" רישום שיצר לעצמו.

מאחלים לכולנו סופ"ש של שחרור,

שני ורנר וצוות Talking Art

יששכר בר ריבק

יששכר בר ריבק, מתוך הסדרה "שטעטל ביתי החרב הוא זיכרון", מוזיאון בת ים

"תוספת שבת", תערוכת יחיד של נירה פרג. אוצר: עמי ברק

גבולות, מחסומים ופוליטיקה נפיצה אינם זרים לעבודתה של נירה פרג. זכורה במיוחד עבודת הוידאו המונומנטלית שלה שעסקה במשטר ההפרדה והחיבור הקפדניים שמאחורי הקלעים של מערת המכפלה בחברון. בעבודה על תערוכתה הנוכחית הגיעו המחסומים לתוך המרחב האינטימי ביותר של האמנית – הסטודיו. הסגרים הכריחו את פרג להשאר בפנים ולהביא את מושאי המחקר שלה אליה. גם להגבלות וחוקים פרג אינה זרה – לעתים קרובות היא יוצרת לעצמה סטים של חוקים שהיא מחוייבת לפעול לפיהם במטרה ליצור את עבודתה. מחסומים, גדרות ניידות, קונוסים זוהרים ואמצעי הגבלה אחרים הפכו בסטודיו של פרג לאלמנטים פיסוליים וקישוטיים, הופשטו ממשמעותם המקורית ונטענו במשמעות חדשה.

בערב הפתיחה בשעה 19:30 יתקיים פרפורמנס בהשתתפות רקדנית.
אירוע פתיחה: יום שישי, 8.7, 18:00-22:00, גלריה ברוורמן, אילת 33 תל אביב
אודות התערוכה באתר הגלריה בקישור

״סערה בכוס תה: יששכר בר ריבק בדיאלוג״, תערוכה קבוצתית. אוצרות: נעמה ערד והילה כהן-שניידרמן

לפעמים הכל תלוי באיך מסתכלים על הדברים. למשל, אוצרת במוזיאון יכולה להסתכל על עזבונו של אמן נשכח שנתרם לאוסף שבאחריותה כמטרד שמפריע לה בעבודת האוצרות "האמיתית", אחרת תראה בכך דווקא הזדמנות למחקר והרחבת הפריזמה האוצרותית. זה בדיוק מה שעשתה אוצרת מוזיאון בת ים הילה כהן-שניידרמן עם אוסף עבודותיו של האמן יששכר בר ריבק שנתרם למוזיאון לפני שנים ועבר לאחרונה עבודת רסטורציה מקיפה. כהן שניידרמן חברה לאמנית נעמה ערד ויחד הן בחרו להציג את עבודותיו של האמן – שנפטר בשנות השמונים ועסק בהוויי השטייטל היהודי, יחד עם עבודותיהם של אמנים ואמניות עכשוויים. המהלך הכפול הזה – של הצגה מחודשת של אמן נשכח יחד עם יצירת הקשר חדש ועכשווי לעבודתו היא מה שהופך מוזיאונים כמו מוזיאון בת ים לחשובים כל כך לשדה האמנות הישראלית.

בהשתתפות: אתי אברג׳יל, יעל אפרתי, ביאנקה אשל גרשוני, עדן בנט, יובל בצלאל, נועה גלזר, מיכל הלפמן, אנה ים, גיא ניסנהויז, שיר מורן, אוהד מרומי, שי לי עוזיאל, רותי דה פריס, גליה פסטרנק, שני פרי-נס, אלכסנדרה צוקרמן, סמואל קראוס, אפרת רובינשטיין, יששכר בר ריבק, מארק שאגאל, נועה שוורץ, אסתר שניידר, פרל שניידר.

אירוע פתיחה: יום חמישי 8.7, 20:00, מוזיאון בת ים לאמנות, סטרומה 6, בת ים ובית שלום אש, ארלוזרוב 50, בת ים

אירוע פייסבוק

"ספארי", תערוכת יחיד של שי דרור. אוצרת: מיה פרנקל טנא

בתקופה האחרונה נראה שכולנו הפכנו לאשפי גינון. תמונות של מרפסות פורחות וסוקולנטים מעניינים מציפות את אינסטגרם, פייסבוק מלא בקבוצות החלפה של ייחורים וזה כבר כמעט לא נחשב סלט בלי לפחות רכיב אחד מהגינה או האדנית הפרטית. אבל בתערוכתו החדשה בגלריה רוזנפלד מצביע שי דרור על מה שהוא רואה כפרדוקס מעניין – ככל שהאדם המודרני משקיע יותר זמן ומשאבים בהפיכת הסביבה הביתית שלו לדומה לטבע, כך הוא בעצם מבקש להתרחק יותר ויותר מהטבע האמיתי. כי מי באמת רוצה לצאת החוצה אל החום והיתושים, כשאפשר לקבל סביבה נשלטת וממוזגת בתוך הבית? דרור מציג דימויים של טבע מאולף לצד פסלים המורכבים משאריות עירוניות שאבד עליהן הכלח ומציג נקודת מבט מעניינת על חיינו היום.

באותו ערב תפתח בחלל הפרויקטים של הגלריה גם תערוכת יחיד של אורי זמיר.

אירוע פתיחה: יום חמישי, 8.7, 21:00-19:00, גלריה רוזנפלד, שביל המפעל 1, תל אביב
אירוע פייסבוק

פינת הבונוס: "ריטריט", השקת ספר אמן ותערוכת פופ-אפ של דן אורמיאן

בניגוד למצופה בימים אלו, "ריטריט" הרישום של דן אורמיאן לא התחיל כתגובה לסגרי הקורונה, אלא הרבה לפני כן כשהחיל על עצמו סדרה של חוקים של מדיום ופורמט עבודה. התוצאה התגלמה בסדרת רישומים מינימליסטיים ופואטיים שמתכתבים עם קליגרפיה יפנית. כעת הוא משיק ספר אמן שמאגד את חלקם ומלווה את ההשקה בתערוכת פופ אפ לערב אחד.
מתי ואיפה: יום שישי, 9.7, 12:30-14:30, סדנאות האמנים בתלפיות, רחוב האומן 26, ירושלים.
שימו לב – התערוכה תעמוד רק בשעות השקת הספר
אירוע פייסבוק
קישור לרכישה מוקדמת של הספר

דן אורמיאן 03

"ריטריט", השקת ספר אמן ותערוכת פופ-אפ של דן אורמיאן, סדנאות האמנים בתלפיות, ירושלים

יצירה טרייה: ראיון עם שלומית לק

בזמן סגר הקורונה (הראשון) שלומית לק יצרה לעצמה "רזידנסי מקלחת", ועברה לעבוד וליצור במקלחת הביתית שלה. זה הוביל למחשבות על ניקיון וטוהרה, במיוחד לאור ההתפתחויות של הקורונה והשפיע בסופו של דבר גם על פרוייקט הגמר שלה. כעת עם סיום הלימודים היא חולמת להמשיך ללמוד וללמד, לשלב חינוך לאמנות, יצירה עצמאית ותצוגה.
ראיון נוסף במסגרת "יצירה טרייה" סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר הטריים לאמנות.
שני ורנר

שלומית לק פורטרט עצמי בחלל התערוכה. צילום: נדב זיתוני

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
שמי שלומית לק, אני בת 26, גרה בכפר סבא ומסיימת כעת את התואר הראשון באמנות ובחינוך לאמנות במדרשה בבית ברל. במקביל, אני מלמדת (זו השנה השניה) במגמת אמנות בתיכון הדמוקרטי בקרית אונו. הקשר שבין עשייה אמנותית לבין חינוך לאמנות מעסיק אותי מאוד מתחילת התואר, וזו הסיבה שבחרתי ללמוד במדרשה, מקום שבמוצהר חושב על הסוגיה הזו לעומק.
באמנות אני פועלת לרוב בצורה של מיצבים תלויי מקום המשלבים מספר רב של מדיות– וידאו, סאונד, פיסול ופיסול קינטי, פרפורמנס, טקסט וצילום. זיהוי נקודות הממשק בין מדיומים שונים וחקר האפשרויות והמגבלות של כל מדיום מניעים אותי לפעולה. אני שואפת להמשיך ולהתרחב לעוד ועוד אפשרויות עשייה, ההתנסות בטריטוריות בלתי מוכרות הפכה כמעט לטקטיקה האמנותית שלי בשנות הלימודים לתואר.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
הגעתי למדרשה, אחרי לימודים של שנה לתואר אחר לגמרי – ספרות אנגלית ותכנות באוניברסיטת בר אילן. בתיכון למדתי במגמת אמנות והחלום שלי, אז, היה להמשיך ללימודים גבוהים בכיוון הזה. מגוון רחב של גורמים (בניהם השירות הצבאי שלי במוזיאון הפלמ"ח) גרמו לי "לסטות" מהמסלול שהיה ה"חלום" במקור, ולפנות לתואר "פרקטי", במחשבה על עצמאות ועל פרנסה. הטיעונים הפרגמטיים לא החזיקו מעמד זמן רב. במהלך קורס כתיבה יוצרת במסגרת המחלקה לספרות אנגלית הבנתי שעליי לפנות ללימודי אמנות, כי שם המרכז והמהות מבחינתי – ביצירה, והפרנסה תגיע.
בדיעבד, היה משהו בסיבוב הגדול שעשיתי בעולמות אחרים, רק כדי לחזור לעסוק באמנות כפי שחלמתי מגיל צעיר, שגרם לי להיות שלמה יותר עם הבחירה באמנות ועם ההכרה ביתרונות של התחום ובמגבלותיו.

המעמד של תערוכת הגמר הרגיש מעט תלוש בעבורי כמעט לאורך כל השנה, עם עשרות מחשבות על כל הדברים שלא הספקתי לנצל כמו שצריך במסגרת האפשרויות שיש במדרשה, ועל כל מה שעוד לא למדתי, כמה שמבחינתי עוד לא "בגרתי". ובכל זאת, בחודש האחרון של העבודה האינטנסיבית על תערוכת הגמר במדרשה, נוצרה מעין חוויה מסכמת של שקיעה טוטאלית לתוך תהליך היצירה. בלימבו שבו אין קורונה ואין עתיד, יש רק מבנים עם גגות אדומים ושדות סביב, ומספר אנשים יקרים שעובדים זה לצד זה שעות ארוכות. זו הייתה מבחינתי מעין תקופה מנותקת וקסומה – עם טעם מריר מתקתק.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בבידוד עצמו עסקתי בעיקר בהוראה של תלמידי בזום. העשייה האמנותית שלי וההתקדמות עם הפרויקט די קפאו על שמריהן.
שבוע לפני החזרה מהבידוד החלטתי לקחת שבוע ליצירה בלבד בדירה שלי, לבד. הפכתי את המקלחת בבית לסטודיו, והתרחצתי שלוש פעמים ביום כדי שיהיה לי מספיק זמן לעבוד שם – לפסל ולרשום. ה"רזידנסי מקלחת" פתח סדרה של מחשבות ופעולות אמנותיות הקשורות בעולם הרחצה. עניין הרחצה וההיגיינה צף בעקבות הקורונה. החוויה של לצאת מהבית בזמן הסגר, לחזור ומיד לגשת להתקרצף, להתנקות, להיטהר. תחושת הטומאה שבחוץ, והניקיון כפתרון האולטימטיבי לרגיעה נפשית. כל זה העסיק אותי מאוד והלך והתפתח כציר משמעותי בתוך הפרויקט שלי.
הציר השני שהלך והתגבש לצד עניין הרחצה הוא המחשבה על המקום "גני עומר" בעומר, ליד באר שבע, הדיור המוגן בו סבתא שלי גרה במשך 20 שנה. סבתא שלי נפטרה לפני שנתיים, היה לנו קשר מיוחד ועמוק, ותקופת הסגר העלתה בי את המחשבה עליה, על המגורים בדיור המוגן, על המרחק מהמשפחה. חיים במעין בידוד תמידי בתוך מערכת אוטרקית שסיפקה לה את כל השירותים שהייתה צריכה. הידיעות בחדשות על הנעשה בדיורים מוגנים ובבתי אבות בתקופת הקורונה גם כן השפיעו. הדיור המוגן של סבתא שלי הפך לעוד תמה מקבילה לעניין הרחצה, ולאורך התהליך נוצרו הקשרים בין השניים שלבסוף הובילו לכדי התערוכה הנוכחית.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?

צילום: נדב זיתוני

התערוכה שלי היא מיצב תלוי מקום המורכב מפיסול, צילום, סאונד, וידאו וטקסט. חשבתי על החלל בתערוכה כסביבת חיים, ובסביבה יש מחוות שונות, אובייקטים שונים, מראות שונים שכל אחד מהם מפעיל את הצופה בדרך אחרת, ומעורר אצלו דבר מה אחר. בתערוכה הזו חשבתי המון על חלל מעבר, חלל שהוא בין לבין – כמו תחנת רכבת או שדה תעופה. המילה מעבר הנחתה אותי בבחירות שלי.
במרכז חלל התערוכה שלי עמד דוד שמש, רדי מייד, אחד לאחד עליו התנוסס שם החברה "אידיאל", ממנה שכרתי את הדוד לתקופת התערוכה. פרט לדוד הצגתי פסל סאונד המדמה מכשיר כריזה שקיים בגני עומר, בדיור המוגן, בביתו של כל דייר. ב8 וחצי בבוקר, כל בוקר, נערכת כריזה בה מתואר סדר היום של המקום, בעברית ובאנגלית. הכריזה פולשת אל הבית בקולי קולות והיחסים בין פנים וחוץ, בין אינטימי למוסדי, סיקרנו אותי מאוד. בתערוכה נשמעה הכריזה באנגלית אותה מקריאה שרה, חברה טובה של סבתא שלי המתגוררת בדיור המוגן.
בתערוכה הוצגו גם צילום ועבודת וידאו, המבוססים על חומרי גלם שצילמתי בגני עומר בהזדמנויות שונות. פרט לכך הופיעו בתערוכה חלון פתוח לרווחה הפונה לגג רעפים, פקקי אמבטיה שחוסמים פתחי שקעים (בדיוק אותו הקוטר!), שעון שבת של דוד השמש, מחברות חישובי הוצאות של סבתא שלי, ספסל מלתחה, פרגוד חצי שקוף ושני טקסטים המהווים חלק בלתי נפרד מהתערוכה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום שלי הוא שאף פעם לא יהיה משעמם. שעמום נורא מפחיד אותי. אני מקווה שאוכל להמשיך להתנסות, למצוא אתגרים אמנותיים-חינוכיים, לפרוץ את הגבולות של עצמי, וגם שאוכל למצוא מקום מסתור במקומות מוכרים כשצריך. אני שואפת לנוע תנועה מתמדת בין אזורי הנוחות לאזורי הצמיחה. להמשיך להיות בתנועה.
ברור לי שאמשיך ללמוד, אינני יודעת עדיין באילו מסגרות אבל אני מעוניינת להעמיק את המחשבה התיאורטית שלי ולהתרחב באזורים הקשורים בכתיבה ובספרות.
חוץ מזה אני רוצה להמשיך ללמד, אני לומדת כל העת מהתלמידים שלי ואני מקווה שכך זה ימשיך. מקווה כמובן שאוכל להחזיק סטודיו ליצור בו, לפתח הרגלי עבודה שהם לא רק תלויי חלל ומקום, ולהמשיך להתפתח ולהציג.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
בתור אחת שלמדה "מקצוע" ואז פנתה לאמנות, אני מכירה מקרוב את הלבטים הרבים שיש בבחירה באמנות, ואת הרגע הזה שבו השיקול הכלכלי, של הפרנסה, הופך להיות בסדר חשיבות שני. הקורונה מבחינתי עשתה רק טוב לשאלה על ערכה של האמנות ועל משמעותה. העצירה הזו שכולנו חווינו גרמה (אני חושבת) לכל אחד מאתנו להצטמצם ליסודות הכי בסיסיים של החיים, כלומר לאמוד בדיוק מה "יש", כאשר אין מרוץ ואין פקקים ואין שגרות ואין דפוסים. פתאום הריק הזה הציב את השאלה – מה משמעותי? מה חשוב? מה אהוב? אני חושבת שעבורי כאדם שעוסק באמנות השאלות האלה כל הזמן קיימות ואני משתדלת להשאיר תמיד את היד שלי על הדופק. אני נדרשת להשאיר ערוץ פתוח וקשוב לעצמי ולסביבה שלי כדי להצליח ליצור ממקום כן. אני חושבת הרבה על הפירמידה של מאסלו, ועל היחס ההיררכי בין רוח לבין חומר- קודם כל הגשמה עצמית או קודם כל התבססות כלכלית? נדמה לי שאני מגלה לאורך זמן שהדברים שלובים זה בזה. יצא לי לחשוב המון על "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל בעקבות הקורונה. דווקא ברגעי משבר קיצוניים, דווקא שאין כסף לאמנות ולתרבות, דווקא אז החשיבות והערך של חיים רוחניים עולה בעיניי. בדיוק ברגעים שבהם אין שובע, האמנות היא לא פריבילגיה בהכרח, אז היא יכולה להיות דבר מה חשוב ביום יום, שנותן משמעות בעת צרה, שנותן תחושה של ערך בחוסר הודאות המצמית.

ערוץ הוידאו של שלומית לק בקישור

צלילת עומק

ולפעמים, החגיגה נמשכת, המלצות הסופ"ש 24-26.10

כולנו מכירים מישהו או מישהי בחיינו שהם מכורים לעבודה, כאלה שבשבילם המילה חופש היא כמעט קללה. אנחנו מזהים אותם במשרד או במקום העבודה אחרי חופשה ארוכה לפי מבט ההקלה בעיניהם – הללויה! מפסיקים את המנוחה ואפשר לחזור לעבוד במלוא המרץ! במבט על השבוע הקרוב אפשר לדמות את עולם האמנות המקומי לוורקוהוליק שכזה. נראה שמארגני התערוכות אומרים לעצמם: סוף סוף נגמרו החגים ומתחילה החגיגה האמיתית! תערוכות השבוע לא מבזבזות זמן על נחיתה רכה בחזרה לשגרה ומאיצות ישירות למהירות מקסימלית.
בחלל האמנות המושקע של מגזין 3 ביפו, כוכב הציור הבינלאומי טל ר בפרשנות משלו ליצירה קלאסית; בירושלים, פסטיבל מנופים ה-11 משתלט על העיר; ובגלריה זומר חוגגים 20 שנה של פעילות עם תערוכה הסוקרת את התפתחותם של אמני הגלריה.
הכינו את נעלי ההתעמלות, ושיהיה סופ"ש מושלם לכולם,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

דינה גולדשטיין

מופע, המלצות הסופ"ש 14-16.3

התערוכות ואירועי האמנות השבוע אינם מסתפקים באמנות פסיבית על הקירות אלא מחזירים את האדם עצמו – המופיע, הרוקד או המדבר, למרכז הבמה, תרתי משמע.
בגלריה במרכז נווה שכטר, מציגה דינה גולשטיין קולאז'ים שהם שילוב של חדש וישן ומחייה אותם באמצעות הקרנת הדימויים בחלל תוך השתתפות הקהל; במרכז הקהילתי הגר"א, מציג חביב המערכת טל רוזן אליעזר מופע ניסיוני חדש שמהווה עוד חלק בחזון האמנותי שלו הכולל תנועה, גוף וירקות; בהיכל התרבות יערך אירוע פצ'ה קוצ'ה מספר 21 ויאפשר ליוצרים להציג את מרכולתם המגוונת; ובגלריה שבבית האדריכל ביפו, מוצגת תערוכה המחזירה את האדם וגופו לתוך האדריכלות אך באופן מחודש.

שיהיה סוף שבוע של תנועה משוחררת,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

אורית חופשי

האישי הוא הפוליטי, המלצות הסופ"ש 14-16.2

תערוכות השבוע הן פוליטיות, אבל הן לא עוסקות בפוליטיקה מפלגתית, או בהטפה לדרך חיים כזו או אחרת. הפוליטיקה של התערוכות האלה היא אישית ואינטימית ולכן, לדעתנו, רדיקלית ומרחיקת לכת לא פחות.
בגלריה זימאק שני גופי העבודות השונים לכאורה של אורית חופשי ומחמוד קייס נארגים לתערוכה זוגית וחושפים נקודות השקה מפתיעות הקשורות למאבק בין טבע לתרבות; בגלריה P8, עוזב ליאור גריידי את מחוזות הפוליטיקה הלאומית וצולל אל המרחב האישי, האינטימי והמסוכסך של הגוף; ובבית האדום נפרדים מהמייסד אורן פישר במסיבה ותערוכת יחיד לסיוון לביא שמציעה מהפיכה עליזה.
שיהיה סופ"ש נעים ואינטימי לכולם,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

שביל ישראל

לדבר אמנות, המלצות הסופ"ש 7-9.2

כפי שמשתמע מהעיסוק שבחרנו לעצמנו ובוודאי מהשם שבחרנו לנו, אין דבר שאנחנו אוהבים יותר מאשר לדבר אמנות. תערוכות הן דבר יפה וחשוב ופתיחות הן אירוע משמח ומרגש, אבל בלי שיחה, העמקה והחלפת רעיונות תערוכה יכולה להישאר בגדר תמונות יפות על קיר. המלצות השבוע מוקדשות לשיחות ואירועי אמנות שמבקשים לקחת את העיסוק שמתחילה התערוכה או יצירת האמנות ולהעמיק אותו עוד – בדיבור, בשירה או בתנועה.
ברוח הזו גם לנו יש חדשות מרגשות עם סיור מתקרב לפריז וסדנת צילום סמארטפון משולבת עם סיור גרפיטי. בואו לדבר אתנו אמנות! על כך פרטים בסוף הרשימה.
אבל ראשית להמלצות: בגלריה רוזנפלד מציינים שנה לפטירתו הטרגית של בועז ארד; בבית בנימיני, יום עיון במסגרת התערוכה הנוכחית העוסקת במאכל הלאומי – החומוס; במוזיאון פתח תקווה, רב שיח המתמקד באלמנט המסע באמנות הישראלית; ובסדנאות האמנים, מופע מחול ופרפורמנס הנותן פרשנות חדשה לפסליה של מיכל סופיה טוביאס שלנו.
שיהיה סופ"ש פטפטני במיוחד לכולנו,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

אסתר כהן

ערים תאומות, המלצות הסופ"ש 18-20.10

מדור המלצות עמוס להתפקע השבוע כששני מרכזי האמנות החשובים של ישראל – תל אביב וירושלים, לובשים חג ופותחים שניים מפסטיבלי האמנות הגדולים והמרכזיים בארץ. בתל אביב חוזר סוף השבוע של אירועי "אוהבים אמנות" ובירושלים ייפתח בשבוע הבא "פסטיבל מנופים". במסגרת האירועים יפתחו תערוכות, יתקיימו סימפוזיונים ואירועים מיוחדים ותינתן ההזדמנות לפגוש אמנים במרחב העבודה הפרטי שלהם.
מעבר לאירועי הענק האלה, נמליץ השבוע גם על תערוכה מרגשת במיוחד שהיא שיר אהבה וגעגוע למבקרת האמנות המיתולוגית גליה יהב במלאת שנתיים למותה; ובפינת הבונוס, פרויקט מגניב ביותר של חביב המדור, אמן הרחוב DEDE שלוקח את הפלסטרים המוכרים שלו צעד נוסף קדימה.
אם כן, שנסו מותניים, פתחו יומנים – יש הרבה עבודה לפניכם.
שיהיה סופ"ש מעולה,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

מה עושים בסופ"ש? 11-13.12.14

תערוכות חדשות
"ימים אפלים", תערוכה קבוצתית. אוצר: אבי לובין
הגלריה האוניברסיטאית, אוניברסיטת תל אביב
אירוע פתיחה: חמישי, 11 בדצמבר 2014, בשעה 20:00
התערוכה "ימים אפלים" מבקשת לקיים בדיקה אינטנסיבית, בזמן אמת, של הלכי הרוח ברגע היסטורי נתון, וזאת בניסיון להבין את ההווה ההיסטורי ואת יחסיו עם סוגים שונים של זמן, בהם הזמן הביוגרפי והזמן המיתולוגי. כמו כן היא מבקשת לבחון את דרכיה הייחודיות של האמנות לפעול בתקופה עגומה ובימים אפלים. העבודות בתערוכה מאתגרות את הקשר בין עבר, הווה ועתיד ומצביעות על חשיבות המפגש עם ההווה המפורק והמשובש.
בתערוכה משתתפים: תומר ספיר, ריאן טרקרטין, מירוסלב בלקה, מיכל נאמן, נועה גיניגר, רועי חפץ וג'ני ברוקמן.
כל הפרטים באירוע בפייסבוק

להמשיך לקרוא