ארכיון תגיות: ציור

שנה טובה

המלצות קריאה לבידוד…

אופ. אין מילה אחרת לתאר את מה שאנחנו מרגישים. אופ, שוב חוזרים לשגרת בידוד, אופ שוב מקבלים הודעות על סגירת גלריות ומוזיאונים. אופ

אבל, כמו בפעם הקודמת, גם היום אנחנו חזקים ואופטימיים, גם היום אנחנו רוצים לתת לרוח, לתרבות, לאמנות ולחופש הפנימי – לנצח.

אם כן, השבוע אנו שולחים אליכם סיכום ביניים של סדרת הראיונות שערכנו עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות. מעניין לקרוא את המבטים השונים של האמנים הצעירים על אמנות עכשווית ותפקידיה, על תקופת הלימודים ועל השפעות הקורונה עליהם ועל האמנות.

בהזדמנות זו אנו מאחלים לכולנו שנה חדשה, טובה בהרבה מזו שנגמרת.

שנה של שגרה, שפיות, אהבת אחים, ואהבה בכלל

ושנה של אמנות נהדרת בכל עת.

שני ורנר,

וצוות Talking Art

מור רימר

מור רימר, מתוך עבודת הווידאו "אבא אדמה", פרוייקט גמר מכללת אורנים
צילום: יובל בר און

יצירה טרייה: סדרת ראיונות עם שני ורנר

עונת תערוכות הבוגרים כבר בפתח ואנו שמחים לשתף בסדרת ראיונות חדשה אשר מפגישה אותנו עם הבוגרים הטריים. כיצד עברו עליהם שנות הלימודים, מה מעסיק אותם, כיצד השפיע עליהם משבר הקורונה, ועוד.

מעיין שחר, בוגרת לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל
"זה פרדוקס כזה. מצד אחד יש תחושה שאמנות, במיוחד בימים האלה, היא לא דבר מובן מאליו, אף אחד ושום דבר לא מחכה לי מעבר לפינה, אני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהיות מאוד כנה, ליצור יש מאין ולהרוויח את העשייה שלי כל יום מחדש. מצד שני יש קול שמבקש להרפות הכל, לעצור ולהתבונן רגע מהצד כמו אורחת. זה כמו מאבק בין אש ומים אבל אני מבינה שאני צריכה להכיל את שניהם, כל יום לקום בבוקר, לשים זרעים באדמה ולהשקות."
לראיון המלא    לאתר של מעיין

שלומית לב רן בוגרת בית ספר פרדס והמדרשה לאמנות
"בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח."

לראיון המלא  התערוכה הוירטואלית של בוגרי בית ספר פרדס בקישור

דייויד רייכמן גיבס, בוגר לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל

"טוב, ללמוד תואר שני באמנות זה לא בדיוק "לימודים" במובן הרגיל. יותר מכל דבר אחר זה הרעיון שאתה מתחייב לשים את עצמך במרכז של בחינה עצמית ותחת ביקורת שהיא הדדית לשאר חבריך לספסל.
למדתי הרבה. זו תקופה אינטנסיבית. יותר מכל נהניתי לדבר עם המרצים בפגישות האישיות בסטודיו. זה לא רק הדברים שנאמרו שם שהם תמיד הרחבה משמעותית על פעולה שבסופו של דבר נשארת לרוב די פרטית בסטודיו, זה גם תרם לי להבין משהו על אופני הדיבור מסביב ליצירה באופן כללי. לדעת לא רק לעשות את האמנות אלא גם ללמוד לדבר את האמנות זה משהו שחווים בתואר הזה באופן טבעי מכורח הנסיבות. לפעמים היה נדמה שמה שנאמר בשיחה בסטודיו הופך כמעט ליותר משמעותי ממה שבאותו רגע נעשה שם."

לראיון המלא  לאתר של דיוויד בקישור

מור רימר, בוגרת  לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים

"הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה."

לראיון המלא.  טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

לב רן

שלומית לב-רן, פרוייקט גמר בית ספר "פרדס"

מור רימר

יצירה טרייה: ראיון עם מור רימר

בפרוייקט הגמר שלה בחנה מור רימר את הקשר בין הגוף והבית ובתוך כך התמקדה במוטיב השלד. הבסיס החזק שאמור להחזיק עליו את יתר חלקי המבנה מתערער בעבודות שלה, אשר משלבות ווידאו, תחריט, הדפס וציור. משבר הקורונה נתן לה זמן לבחון מחדש את הדברים, והשפיע לטובה על העבודה לקראת תערוכת הבוגרים.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.

מור רימר, מתוך פרוייקט הגמר. מכללת אורנים

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
אני מור, בת 36, גרה בחיפה. השנה סיימתי לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים. העבודה שלי היא רב תחומית, אני יוצרת בעיקר בהדפס, ציור, ווידאו. אני ילידת קיבוץ אורים שבצפון הנגב, והרבה מהעבודה שלי שואבת מתוך הביוגרפיה שלי. אני מטפלת בדימויים דרך אלמנטים של הפחתה, הדגשה, פירוק והפשטה ולרוב, החומר הוא שמוביל אותי לפעולה. משטח שרוט או מוכתם למשל, מעורר אצלי עניין חדש או מוביל לטכניקה חדשה.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
התהליך שעברתי בארבע שנות הלימודים היה מאוד משמעותי, נכנסתי בעיקר כציירת ונפתחו לי ערוצים חדשים לגמרי כמו יצירה בוידאו ותחריט. המפגש עם מרצים ואמנים באורנים היה לי חשוב מאוד. לקחתי את ההזדמנות להתנסות שוב ולתת מקום לרב-תחומיות שלי וזה העשיר לי את השפה. אני עדיין מחפשת דרכים לארגן ולהכיל את המדיומים השונים והחיבור ביניהם. פרויקט הגמר היה כמו סיכום של תהליכים שקרו במהלך הלימודים וחיבר בין נושאים שעסקתי בהם בדרך שלא צפיתי. זה נותן לי הרבה חומר ואנרגיה להמשך.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
השפיע מאוד ובדיעבד לטובה. לפני כן הייתי מאוד משימתית בתוך הקצב של החיים והלימודים. המצב החדש הכריח אותי לעצור, וגם התפנה זמן בעקבות דברים אחרים שפסקו לתקופה. חזרתי למקום של לא לדעת. הסתכלתי על מה שנאסף עד כה ועל רעיונות שרשמתי בעבר ונקודות התחברו. משם נולד רעיון לווידאו חדש שחיכיתי שייתגבש.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אחד הדברים היחידים שברורים לי זה שאני אמשיך ליצור. לא שזה תמיד מרגיש כמו ברכה או בא בקלות אבל ברור לי שהאמנות היא חלק מהדרך שלי. אני לא רואה את זה כחלום עם יעד מסוים, אלא כתהליך כזה שאני בתוכו כבר, וימשיך ויתרחב וישנה צורות. בסופו של דבר זה דיאלוג הנובע ממקום אישי עם עצמי על החיים ואני מקווה שידבר לעוד אנשים.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
האמנות היא רלוונטית לחיים, בזמן כמו זה של משבר זה בולט עוד יותר. היא כלי תקשורת עוצמתי. נראה שהרבה תגובות למצב נעשו בשימוש בשפת האמנות, ולא רק של אמנים מקצועיים. זה מדגיש בעיני את האפשרות שהאמנות נותנת – מקום של ביטוי חופשי, שמכיל מורכבות.

טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

צילום: אנסטסיה זביאלובה

לב רן

יצירה טרייה. ראיון עם שלומית לב-רן

שלומית לב רן למדה במקביל בבית ספר פרדס ובמדרשה לאמנות. שני בתי הספר מייצגים גישות שונות, אחד חילוני והשני דתי. עם זאת, השילוב הזה הפרה את היצירה ואת המחשבה על אמנות. כעת היא מציגה שתי תערוכות גמר במקביל, והפיצול ביניהן מחדד את העיסוק שלה בנקודות מבט שונות של בגרות וילדות.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
קוראים לי שלומית לב-רן , אני בת 28 ובימים אלו אני מסיימת את התואר הראשון שלי באומנות ובחינוך לאומנות, במסגרת ביה״ס הגבוה לאומנות פרדס שמשולב עם המדרשה לאומנות בבית ברל. זה נשמע מסובך וזה באמת קצת מסובך… את מרבית לימודי האמנות המעשיים אנחנו עושים בפרדס, ואת הלימודים האקדמיים במדרשה. ובגלל שאני במסלול לימודים מואץ – ניגשתי השנה לשתי תערוכות גמר ששתיהן מוצגות החודש במקביל.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
כאמור, למדתי בשני מוסדות במקביל. הפיצול הזה משונה, אבל במוזרות הזאת קרו הדברים הכי מעניינים. קצת כמו ללכת לשני פסיכולוגים בו זמנית.
"פרדס" הוא מקום חדש, קטן ואידיאליסטי. בעצם זה בית ספר דתי אבל אני למדתי להיות בו למרות שאני לא דתיה. אני חושבת שאני נמשכת לאידיאלים גם (ובעיקר) כשהם לאו דווקא שלי. משהו בתחושה ההיפית שהכל תלוי בנו, שיש דינמיות. לפעמים זה מתסכל, כשנתקלים בחוסר אירגון או כשמרגישים שלמקום הלימודים אין כח פוליטי בשדה האומנות. אבל בדיוק בגלל זה יש איזושהי הרגשה שהסטודנטים והסגל צריכים להיות הכי טובים וחובת ההוכחה היא עלינו. זה משהו שמאוד מפעיל אותי ליצור. לגבי המדרשה, בהחלט נהנתי מהמקצועיות ומהאפשרויות הרבות שעומדות בפני הסטודנטים. אבל מה שמוזר זה שזאת אמורה להיות הצלע החילונית והחופשית כביכול של התוכנית, ודווקא שם קרו מידי פעם היתקלויות עם מרצים חילונים לחלוטין שהגישה שלהם הייתה הרבה יותר קונפורמיסטית ו״רבנית״.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרויקט עצמו?
בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היתה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
אני מציגה שתי תערוכות גמר במקביל. חלק מהעבודות, שתי עבודות וידאו וקולאז' דיגיטלי, חוזרות על עצמן. את היתר – הרבה ציורים, חילקתי בין שתי התערוכות באופן שמתאים למקום\לחלל ולמהלך הספציפי לכל תערוכה. שתי התערוכות עוסקות בחילופי נקודות מבט בין ילדות ובגרות וכל אחת מהתערוכות היא נקודת מבט בפני עצמה. אמנם רוב הצופים יחוו רק אחת מהתערוכות, אבל מבחינתי הפיצול הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך שאני מנסה לייצר. המפתח לשתי התערוכות מבחינתי הוא עבודת הקולאז' הדיגיטלי המופיעה בשתיהן בה לקחתי שתי תמונות שלי, אחת מגיל וחמש ואחת עכשווית ובאמצעות פוטשופ החלפתי ביניהן את העיניים כך שהן מתבוננות זו בזו אחת באמצעות עיני השנייה. העבודה הזו מייצגת בשבילי את המהלך האמנותי שלי שמדבר על נקודות המבט המתחלפות של ילדות והתבגרות.
את התערוכה במדרשה אפשר לראות עד ה 13.9. התערוכה בפרדס נסגרת ב-1.9, אבל ניתן לבקר בגרסת הסיור הוירטואלי שלה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אני רוצה להמשיך לעשות אומנות ולהציג את האומנות שלי, ואני מקווה שהיא תתקבל באהבה. התקווה והצורך להתקבל באהבה מפעיל אותי לא פחות מהדימוי או מהפעולה האומנותית עצמה. הרעיון לשלב בני נוער בתערוכה שלי הגיע מהצורך הזה – שהאומנות שלי תאהב על ידי בני נוער. כשאני הייתי נערה החוויה של להיות מושפעת מאומנות צרובה לי בזיכרון, ולכן יש לי אמון בשיפוט של בני נוער את האומנות שלי – שיפוט חם, קרוב, לא מלומד. זה צורך בוגר וילדותי (או שאולי אני צריכה להגיד ״מתיילד ומתבגר״) באותה המידה.
בגלל שחוויית הלימודים שלי לא הייתה חוויה של בועה, אני מקווה שאחרי שאסיים ללמוד, מתוך רצון להשתלב בעולם האומנות, אני לא אמצא את עצמי נכנסת לתוך אותו השיח הפנימי הסגור. אני מקווה ליצור בעולם ומהעולם, להיות אומנית טובה אבל גם בת משפחה טובה ובת אנוש טובה. יש סיפור מפורסם על בעל התניא שנזף בתלמיד שלו על שהיה שקוע כל כך בלימוד התורה, ולא שמע את התינוק שלו בוכה. אני מקווה ליצור מתוך קשר לעולם, מתוך הכרת תודה על ההזדמנויות שאני מקבלת ולא באופן מנותק.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אני חושבת שאומנות טובה כשהיא שואלת שאלה או מציגה קונפליקט ולא רוצה לפתור אותו. התבוננות באומנות, בעיני, היא היכולת להשתהות בתוך הבעיה. ובתקופות של משבר כמו משבר הקורונה יש בהתבוננות באומנות משהו תרפי ומתקן. אנחנו חיים בתקופה של שפע, ויש הרגשה שהעולם מנסה לשמר את עצמו כמה שהוא יוכל. אנשים חרדים מלהישכח יותר מתמיד, מתעדים הכול, מגבים כל מה שהם יכולים. קצת נדמה כאילו מיצינו את מה שיכולנו בעולם הממשי, ואנחנו עוברים לכבוש המימד הווירטואלי. גם אני כמו כולם, חרדה להישכח. אבל אני נוטה לא לסמוך על השימור האינטרנטי. לכן אני כל הזמן חוזרת לציור. בסופו של דבר, אחרי שעבודות הוידאו, הצילום והפרפורמנס ייעלמו, אני מקווה שאת הציורים שלי יצליחו למצוא יום אחד בעוד כמה אלפי שנים, באיזה כד במערה ליד ים המלח, ויגידו, ״אה. הייתה השלומית ההיא בעולם״.

התערוכה הוירטואלית של בוגרי פרדס בקישור 

ויקטור היימן 1

יצירה טרייה. ראיון עם ויקטור היימן

עבור פרוייקט הגמר שלו נסע ויקטור היימן לאוקראינה, לכפר בו נולד וגדל, התוצאה היא סרט דו ערוצי שמהווה מעין שיר פרידה מהמקום ומסבתו שעוד גרה שם. כשחזר ארצה שלטים ורודים ועדינים קבלו את פניו בשדה התעופה והודיעו על הקורונה שרק אז החלה. בקרוב תפתח תערוכת הבוגרים בבית הספר שנקר, שם יצג את הפרוייקט שלו.
ראיון נוסף בסדרה "יצירה טרייה" עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.
שני ורנר

ספר קצת על מי אתה ומה אתה עושה
שמי ויקטור היימן, בן 26, מתגורר ברמת גן וסטודנט שנה ד' במחלקה לאמנות רב תחומית, שנקר. בימים אלה אני עובד על תערוכת הגמר שלי. המדיום שבו אני פועל כבר מהשנה השנייה ללימודים, הוא בעיקר וידאו ואם לדייק, הצבות וידאו.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
אני חושב שזה דבר מאוד לא מובן מאליו בעולם של היום, ללמוד דבר שבאמת מצליח לסקרן, לרתק ולרגש אותך. לפני תחילת הלימודים התלבטתי אם ללמוד אמנות או קולנוע. בחרתי ללמוד אמנות מכיוון שזהו מסלול שמאפשר להתנסות במגוון מדיומים כגון ציור, פיסול, הדפס וצילום. במבט לאחור, אני מבין שדווקא ההתנסות, במחלקה שהיא רב תחומית, אפשרה ליצור שילובים שלא היו מתאפשרים לי במקומות אחרים. חוץ מזה, זה נורא נחמד שבמקום בו למדתי, לא צריך להסביר שוב ושוב שאמנות זה לא רק ציור.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בהחלט כן. למזלי טסתי לצלם את החומרים לעבודה שלי ממש ברגעים הראשונים בהם העולם החל בהיכרות עם הקורונה. אני לא אשכח שעם הגעתי ארצה, בכניסה לנמל התעופה היו שלטים חביבים שהודיעו באופן מזמין ובצבעי פסטל על הקורונה, ובהם רק ביקש משרד הבריאות מהציבור ליצור קשר במידה ויש תסמינים. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה בטח יחלוף לפני שבכלל אבין שאני בישראל.
אני מאמין שהשפעות הקורונה על תהליכי העבודה משמעותיים בהרבה ממה שאני מצליח לזהות כרגע. אי היכולת לעבוד על עבודת הגמר שלך באופן רציף ולשקוע לתוכה אכן הפריעו לעבודה והאטו אותה משמעותית. אך ההשפעות המנטליות הן אלו שלדעתי פגעו יותר. אחד מהדברים המפרים ביותר בבית ספר לאמנות הוא השיח שנוצר בכל מקום. בין אם מדובר בשיח שהתפתח כתוצאה מתהליך יזום כמו שיעור ובין אם מדובר בשיח שנוצר במקומות לא רשמיים כמו הדשא ופינת העישון. המפגשים האלה הם בעיני קריטיים לתהליכי העבודה ולהצלחה שלה. אמנם ניתן לראות יצירות אמנות דרך הזום וגם לדבר על כך אבל אני מוצא ששיח דיגיטלי הוא פחות ישיר ופחות מפרה לעומת שיח ומפגש עם עבודות במציאות.

ויקטור היימן2

ויקטור היימן

מה תציג בתערוכת הסיום שלך?
תערוכת הסיום שלי היא הצבת וידאו, אשר כוללת הקרנה של שתי עבודות וידאו כאשר כל אחת מהן היא בעלת פס קול משלה. העבודה עוסקת בסבתא שלי ששמה אנה. עבורי העבודה היא מעין מכתב פרידה ממנה. טרבובליה – הכפר באוקראינה בו גרה סבתי, הוא מקום שאני מכיר היטב, גדלתי בו, ולמרות זאת את הנופים שאני רואה שם אני כמו זוכר מתצלומים ישנים.
טרבובליה הוא מקום שנראה כאילו קפא ונשאר בעבר. אני חוזר לשם כמקומי אך גם כזר. אופן הצבת העבודה בחלל בשני מסכים המוקרנים לעיתים במקביל ולעיתים לסרוגין, מאפשר לי ליצור מעין מקום ביניים, שמשלב בין המוכר והזר. גם הסאונד של הסרטים עוזר בכך משום שיצרתי סאונד נפרד לכל סרט. אני רואה סאונד בתור אלמנט לא פחות ויזואלי מתצלום או סרט. הסאונד מגלה לצופה אינפורמציה ואף מאפשר לו להשלים חלקים מהמידע הויזואלי. הסאונד בעבודה נחווה באופן שונה מנקודה לנקודה בחלל ומייצר חוויה חדשה בכל צפייה.

מה החלום? איך אתה רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום הוא לעשות סרטים. לאו דווקא במובן הקלאסי של כאלה המוקרנים בקולנוע אלא כאלה שהינם בעלי יכולת אמיתית לשנות משהו בעולם, סרטים שמאתגרים את המדיום וחוקרים אותו. אמנם אני חי ונושם וידאו לא מעט זמן בהתחשבות בגילי, עם זאת, בכל פעם שאני חוזר לשולחן העריכה אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. ואם חושבים על זה, יש עוד כל כך הרבה סצנות לצלם, קאטים לחתוך וסאונד להקליט. הייתי רוצה להמשיך ולהעמיק את העבודות שלי, אני רואה אותן גדלות, הופכות למורכבות יותר, מעניינות יותר ובעיקר בעלות השפעה.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אמנות לתפיסתי היא סוג של תיבת נח נצחית, תפקידה הוא לשמור, להוות מעין ארכיון ממנו אפשר לשלוף מידע. אך בשונה מארכיונים סטנדרטיים שתפקידם הוא לשמור את הידע ללא היכולת להתערב בו, אמנות מאפשרת לא רק לשמור אלא גם להגיב, לבקר ובכך לייצר זיכרונות חדשים, לספר נרטיבים שלא נשמעים ולשנות את התודעה כלפי דברים בעולם. לאמנות יש יכולת הישרדות מופלאה ולכן אני צופה שינוי של האמנות ותגובות מפתיעות מצידה למצב החדש. אמנות תמיד איתגרה את הגבולות של עצמה והמציאה את עצמה מחדש ולכן גם כאן, מול המגפה העכשווית היא תדע להמציא צורות חיים חדשות.

ויקטור היימן בבית סבתו, בעת צילום פרוייקט הגמר

מרב שין בן-אלון

יצירה בעין הסערה. ראיון עם האמנית מרב שין בן-אלון

האמנית מרב שין בן-אלון מתייחסת לתקופה הזו כשהות אמן ארוכה וחושבת על תקשורת פיזית בעולם משתנה. ראיון עם שני ורנר

להמשיך לקרוא

מרים כבסה

הסיורים הקרובים שלנו – יוני 2019

הקיץ כבר בפתח, סדרת הסיורים של התכנית השנתית עומדת להסתיים בקרוב ולאחר השנה הכל כך מוצלחת שהייתה לנו – אנחנו לא רואים שום סיבה להפסיק. להפך! רק בא לנו עוד ועוד.
את הקיץ הקרוב נתחיל בשלושה אירועים מיוחדים ומרגשים שיהיו הסימן לבאות. כי עוד יש לנו הרבה תכניות מתבשלות עבורכם.
סיור גלריות ביפו העתיקה אשר מתחדשת לה בגלריות ומתחמי אמנות מיוחדים ויפים; שני ורנר מפציעה בגחמה (חד פעמית!) ותרצה על "צילום ללא מצלמה", באירוע שישלב גם מפגש עם האמן אורי גרשוני בסטודיו שלו; ולקינוח יש לנו סיור נוסף במסגרת סיורי הבוטיק שלנו – והפעם יומיים של אמנות עכשווית ופינוקים בצפון הארץ.
נשמע מסקרן נכון? הפרטים לפניכם:

להמשיך לקרוא

שיר מורן

פריחה מחודשת, המלצות הסופ"ש 16-18.5

אחרי הדשדוש של החגים חוזרות הגלריות לפעילות סדירה ונראה שהאיפוק גורם להן להתפרץ עם תערוכות צבעוניות ומשובחות במיוחד.
בגלריה מאיה ממשיכים ברצף תערוכות חזק שחושף אמנים מבוססים לצד אמנים צעירים או בשלב אמצע הקריירה שלהם; בבית הנסן מציג גבי קריכלי מיצב ועבודת סאונד המבוססים על שיחות שערך עם חברו ומורו פסח סלבוסקי ז"ל בימים שהתבררו בדיעבד כשבועות האחרונים לחייו; ובגלריה אלון שגב מציגה שיר מורן ציור כאוטי שמחקה בצבעוניות מתפרצת את כל תרבות הפופ החרדתית של ימינו.
כמה טוב לחזור לשגרה,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

ביאנלה בונציה

ונציה. במקום המלצות הסופ"ש 9-11.5

השבועות האחרונים לא היו קלים לכותבי המלצות אמנות, שרשרת החגים והמועדים הארוכה של האביב נפלה השנה כמעט כולה בסופי השבוע, מה שגרם לכך שגלריות לא ששו לפתוח תערוכות חדשות ולאבד פוקוס לחג כזה או אחר. סוף התקופה הזו כבר באופק ואפשר כבר להריח את החזרה לשגרה של לפני הקיץ, אבל עד אז מפת הפתיחות עדיין שחונה למדי. הדלילות המקומית היא הזדמנות טובה לשלוח את מבטנו אל מעבר לגבולות הביצה המקומית ולהביא טעמים בינלאומיים יותר. זה נכון במיוחד בסוף השבוע הקרוב עת נפתח האירוע החשוב ביותר של עולם האמנות, הלא היא הביאנלה בוונציה.

להמשיך לקרוא

קרן ציטר

קוקטייל, המלצות הסופ"ש 2-4.5

התערוכות השבוע מסרבות לקטלוג והחלוקה למדיומים שנוחה לצופים ולמבקרים, האמניות והאמנים המשתתפים בהן אוהבים לערבב – פיסול עם מוזיקה, קדרות עם מחול, ציור עם וידאו. וכמו קוקטייל טוב, התוצאה של הערבוב הזו היא מתוקה, מרעננת ומרחיבת אופקים.
במרכז לאמנות עכשווית מציגה קרן ציטר תערוכה שהיא אישית מאוד וספוגה בשפת האמנות הייחודית שלה; בגלריה רו ארט הופך רוני חג'ג' פסלי ספוג גדולי ממדים לאלמנטים אקוסטיים שמנהלים מערכת יחסים עם עבודות הסאונד בתערוכה; ובבית בנימיני סוף שבוע של קרמיקה שמשחקת עם כל המדיומים שנראים הכי רחוקים ממנה.

שיהיה סוף שבוע מעורבב ומרענן לכולם
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

חיים יפים ברבלט

ירושלים. המלצות הסופ"ש 28.2-2.3

עסקנו כאן לא פעם בשאלת הפריפריה והמרכז ובניסיון לזהות מרכזים אמנותיים אלטרנטיביים לבועה התל אביבית. בתוך כך, ירושלים עולה לדיון שוב ושוב כיוון שהסצנה המקומית טומנת בחובה פוטנציאל גדול וייחודי, אנשים עם אנרגיה ורצון לשינוי – ועם זאת, לא מצליחה להיווצר שם התרחשות אמנותית סוחפת במיוחד. אבל, בסופ"ש הקרוב (פלוס תערוכה אחת שנפתחת בשבוע הבא) דווקא יש שפע משובח ביותר של אירועי אמנות ותערוכות שנפתחות בעיר, ולכן מן הראוי להקדיש לכך את כל הרשימה שלנו. יחד עם תערוכת "מניפסטו" המבריקה במוזיאון ישראל, נראה שאין ברירה אלא לעלות על הרכבים ולטפס ירושלימה.
שבת שלום לכולכם,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא