ארכיון תגיות: צילום

יצירה טרייה: ראיון עם שלומית לק

בזמן סגר הקורונה (הראשון) שלומית לק יצרה לעצמה "רזידנסי מקלחת", ועברה לעבוד וליצור במקלחת הביתית שלה. זה הוביל למחשבות על ניקיון וטוהרה, במיוחד לאור ההתפתחויות של הקורונה והשפיע בסופו של דבר גם על פרוייקט הגמר שלה. כעת עם סיום הלימודים היא חולמת להמשיך ללמוד וללמד, לשלב חינוך לאמנות, יצירה עצמאית ותצוגה.
ראיון נוסף במסגרת "יצירה טרייה" סדרת ראיונות עם בוגרי בתי הספר הטריים לאמנות.
שני ורנר

שלומית לק פורטרט עצמי בחלל התערוכה. צילום: נדב זיתוני

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
שמי שלומית לק, אני בת 26, גרה בכפר סבא ומסיימת כעת את התואר הראשון באמנות ובחינוך לאמנות במדרשה בבית ברל. במקביל, אני מלמדת (זו השנה השניה) במגמת אמנות בתיכון הדמוקרטי בקרית אונו. הקשר שבין עשייה אמנותית לבין חינוך לאמנות מעסיק אותי מאוד מתחילת התואר, וזו הסיבה שבחרתי ללמוד במדרשה, מקום שבמוצהר חושב על הסוגיה הזו לעומק.
באמנות אני פועלת לרוב בצורה של מיצבים תלויי מקום המשלבים מספר רב של מדיות– וידאו, סאונד, פיסול ופיסול קינטי, פרפורמנס, טקסט וצילום. זיהוי נקודות הממשק בין מדיומים שונים וחקר האפשרויות והמגבלות של כל מדיום מניעים אותי לפעולה. אני שואפת להמשיך ולהתרחב לעוד ועוד אפשרויות עשייה, ההתנסות בטריטוריות בלתי מוכרות הפכה כמעט לטקטיקה האמנותית שלי בשנות הלימודים לתואר.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
הגעתי למדרשה, אחרי לימודים של שנה לתואר אחר לגמרי – ספרות אנגלית ותכנות באוניברסיטת בר אילן. בתיכון למדתי במגמת אמנות והחלום שלי, אז, היה להמשיך ללימודים גבוהים בכיוון הזה. מגוון רחב של גורמים (בניהם השירות הצבאי שלי במוזיאון הפלמ"ח) גרמו לי "לסטות" מהמסלול שהיה ה"חלום" במקור, ולפנות לתואר "פרקטי", במחשבה על עצמאות ועל פרנסה. הטיעונים הפרגמטיים לא החזיקו מעמד זמן רב. במהלך קורס כתיבה יוצרת במסגרת המחלקה לספרות אנגלית הבנתי שעליי לפנות ללימודי אמנות, כי שם המרכז והמהות מבחינתי – ביצירה, והפרנסה תגיע.
בדיעבד, היה משהו בסיבוב הגדול שעשיתי בעולמות אחרים, רק כדי לחזור לעסוק באמנות כפי שחלמתי מגיל צעיר, שגרם לי להיות שלמה יותר עם הבחירה באמנות ועם ההכרה ביתרונות של התחום ובמגבלותיו.

המעמד של תערוכת הגמר הרגיש מעט תלוש בעבורי כמעט לאורך כל השנה, עם עשרות מחשבות על כל הדברים שלא הספקתי לנצל כמו שצריך במסגרת האפשרויות שיש במדרשה, ועל כל מה שעוד לא למדתי, כמה שמבחינתי עוד לא "בגרתי". ובכל זאת, בחודש האחרון של העבודה האינטנסיבית על תערוכת הגמר במדרשה, נוצרה מעין חוויה מסכמת של שקיעה טוטאלית לתוך תהליך היצירה. בלימבו שבו אין קורונה ואין עתיד, יש רק מבנים עם גגות אדומים ושדות סביב, ומספר אנשים יקרים שעובדים זה לצד זה שעות ארוכות. זו הייתה מבחינתי מעין תקופה מנותקת וקסומה – עם טעם מריר מתקתק.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בבידוד עצמו עסקתי בעיקר בהוראה של תלמידי בזום. העשייה האמנותית שלי וההתקדמות עם הפרויקט די קפאו על שמריהן.
שבוע לפני החזרה מהבידוד החלטתי לקחת שבוע ליצירה בלבד בדירה שלי, לבד. הפכתי את המקלחת בבית לסטודיו, והתרחצתי שלוש פעמים ביום כדי שיהיה לי מספיק זמן לעבוד שם – לפסל ולרשום. ה"רזידנסי מקלחת" פתח סדרה של מחשבות ופעולות אמנותיות הקשורות בעולם הרחצה. עניין הרחצה וההיגיינה צף בעקבות הקורונה. החוויה של לצאת מהבית בזמן הסגר, לחזור ומיד לגשת להתקרצף, להתנקות, להיטהר. תחושת הטומאה שבחוץ, והניקיון כפתרון האולטימטיבי לרגיעה נפשית. כל זה העסיק אותי מאוד והלך והתפתח כציר משמעותי בתוך הפרויקט שלי.
הציר השני שהלך והתגבש לצד עניין הרחצה הוא המחשבה על המקום "גני עומר" בעומר, ליד באר שבע, הדיור המוגן בו סבתא שלי גרה במשך 20 שנה. סבתא שלי נפטרה לפני שנתיים, היה לנו קשר מיוחד ועמוק, ותקופת הסגר העלתה בי את המחשבה עליה, על המגורים בדיור המוגן, על המרחק מהמשפחה. חיים במעין בידוד תמידי בתוך מערכת אוטרקית שסיפקה לה את כל השירותים שהייתה צריכה. הידיעות בחדשות על הנעשה בדיורים מוגנים ובבתי אבות בתקופת הקורונה גם כן השפיעו. הדיור המוגן של סבתא שלי הפך לעוד תמה מקבילה לעניין הרחצה, ולאורך התהליך נוצרו הקשרים בין השניים שלבסוף הובילו לכדי התערוכה הנוכחית.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?

צילום: נדב זיתוני

התערוכה שלי היא מיצב תלוי מקום המורכב מפיסול, צילום, סאונד, וידאו וטקסט. חשבתי על החלל בתערוכה כסביבת חיים, ובסביבה יש מחוות שונות, אובייקטים שונים, מראות שונים שכל אחד מהם מפעיל את הצופה בדרך אחרת, ומעורר אצלו דבר מה אחר. בתערוכה הזו חשבתי המון על חלל מעבר, חלל שהוא בין לבין – כמו תחנת רכבת או שדה תעופה. המילה מעבר הנחתה אותי בבחירות שלי.
במרכז חלל התערוכה שלי עמד דוד שמש, רדי מייד, אחד לאחד עליו התנוסס שם החברה "אידיאל", ממנה שכרתי את הדוד לתקופת התערוכה. פרט לדוד הצגתי פסל סאונד המדמה מכשיר כריזה שקיים בגני עומר, בדיור המוגן, בביתו של כל דייר. ב8 וחצי בבוקר, כל בוקר, נערכת כריזה בה מתואר סדר היום של המקום, בעברית ובאנגלית. הכריזה פולשת אל הבית בקולי קולות והיחסים בין פנים וחוץ, בין אינטימי למוסדי, סיקרנו אותי מאוד. בתערוכה נשמעה הכריזה באנגלית אותה מקריאה שרה, חברה טובה של סבתא שלי המתגוררת בדיור המוגן.
בתערוכה הוצגו גם צילום ועבודת וידאו, המבוססים על חומרי גלם שצילמתי בגני עומר בהזדמנויות שונות. פרט לכך הופיעו בתערוכה חלון פתוח לרווחה הפונה לגג רעפים, פקקי אמבטיה שחוסמים פתחי שקעים (בדיוק אותו הקוטר!), שעון שבת של דוד השמש, מחברות חישובי הוצאות של סבתא שלי, ספסל מלתחה, פרגוד חצי שקוף ושני טקסטים המהווים חלק בלתי נפרד מהתערוכה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום שלי הוא שאף פעם לא יהיה משעמם. שעמום נורא מפחיד אותי. אני מקווה שאוכל להמשיך להתנסות, למצוא אתגרים אמנותיים-חינוכיים, לפרוץ את הגבולות של עצמי, וגם שאוכל למצוא מקום מסתור במקומות מוכרים כשצריך. אני שואפת לנוע תנועה מתמדת בין אזורי הנוחות לאזורי הצמיחה. להמשיך להיות בתנועה.
ברור לי שאמשיך ללמוד, אינני יודעת עדיין באילו מסגרות אבל אני מעוניינת להעמיק את המחשבה התיאורטית שלי ולהתרחב באזורים הקשורים בכתיבה ובספרות.
חוץ מזה אני רוצה להמשיך ללמד, אני לומדת כל העת מהתלמידים שלי ואני מקווה שכך זה ימשיך. מקווה כמובן שאוכל להחזיק סטודיו ליצור בו, לפתח הרגלי עבודה שהם לא רק תלויי חלל ומקום, ולהמשיך להתפתח ולהציג.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
בתור אחת שלמדה "מקצוע" ואז פנתה לאמנות, אני מכירה מקרוב את הלבטים הרבים שיש בבחירה באמנות, ואת הרגע הזה שבו השיקול הכלכלי, של הפרנסה, הופך להיות בסדר חשיבות שני. הקורונה מבחינתי עשתה רק טוב לשאלה על ערכה של האמנות ועל משמעותה. העצירה הזו שכולנו חווינו גרמה (אני חושבת) לכל אחד מאתנו להצטמצם ליסודות הכי בסיסיים של החיים, כלומר לאמוד בדיוק מה "יש", כאשר אין מרוץ ואין פקקים ואין שגרות ואין דפוסים. פתאום הריק הזה הציב את השאלה – מה משמעותי? מה חשוב? מה אהוב? אני חושבת שעבורי כאדם שעוסק באמנות השאלות האלה כל הזמן קיימות ואני משתדלת להשאיר תמיד את היד שלי על הדופק. אני נדרשת להשאיר ערוץ פתוח וקשוב לעצמי ולסביבה שלי כדי להצליח ליצור ממקום כן. אני חושבת הרבה על הפירמידה של מאסלו, ועל היחס ההיררכי בין רוח לבין חומר- קודם כל הגשמה עצמית או קודם כל התבססות כלכלית? נדמה לי שאני מגלה לאורך זמן שהדברים שלובים זה בזה. יצא לי לחשוב המון על "האדם מחפש משמעות" של ויקטור פרנקל בעקבות הקורונה. דווקא ברגעי משבר קיצוניים, דווקא שאין כסף לאמנות ולתרבות, דווקא אז החשיבות והערך של חיים רוחניים עולה בעיניי. בדיוק ברגעים שבהם אין שובע, האמנות היא לא פריבילגיה בהכרח, אז היא יכולה להיות דבר מה חשוב ביום יום, שנותן משמעות בעת צרה, שנותן תחושה של ערך בחוסר הודאות המצמית.

ערוץ הוידאו של שלומית לק בקישור

ביאנקה אשל גרשוני

קצרים. המלצות הסופ"ש 10-12.9

בשבוע שעבר התלהבנו מהעובדה שנפתחו כל כך הרבה תערוכות בבת אחת, והנה השבוע תיבת האימייל שלנו שוב מפוצצת בהזמנות לתערוכות חדשות. מה נעשה שקשה כל כך לבחור? אם בפעם הקודמת התמקדנו בשלוש תערוכות, הפעם נביא לכם יותר – ובפורמט מקוצר ותמציתי. עכשיו האחריות עליכם – לאן תלכו?

שיהיה בהצלחה עם זה,

שני ורנר וצוות Talking Art

*ממליצים להתעדכן מראש לגבי ההנחיות לכל פתיחה

שגיא אזולאי

שגיא אזולאי, מתוך התערוכה "אריק", גלריה רו ארט, תל אביב

"אריק" תערוכת יחיד לשגיא אזולאי. אוצרת: מאיה במברגר

אחרי היצירה של שגיא אזולאי אנו עוקבים כבר כמה זמן, ואף ביקרנו אצלו בסטודיו עם כמה מהקבוצות שלנו. בתערוכה החדשה מתמקד אזולאי בדמותו של אריק מרחוב סומסום, או יותר נכון ברגע אחד בו אריק נתקע לבדו בעת הפסקת חשמל, הוא מביט מהחלון אל החשכה. הרגע הזה של הבדידות הפך למנוע לסדרת ציורים חדשה, עם אותן איכויות פיסוליות וחומריות המאפיינות את הציור של אזולאי.

פתיחה: חמישי, 10.9, בשעה 20:00. גלריה רו ארט, שביל המרץ 3, תל אביב.  אירוע פייסבוק בקישור

"התכנסות", שלוש תערוכות חדשות במוסררה

לא צריך הרבה – כשאומרים לנו שדיוי בראל מציג בתערוכה, אנחנו יודעים שזה יהיה טוב. ההומור והיצירתיות של בראל, הם תמיד סיבה מספקת ללכת לתערוכה. מעבר לכך, בית הספר מוסררה משלב וידאו, סאונד וצילום ובהתאמה גם התערוכה הזו, אשר מתמקדת בהשפעות הקורונה. בכך היא הופכת אולי לתערוכה הרלוונטית ביותר.

פתיחה: חמישי 10.9 בשעה 19:00. הגלריה החדשה במוסררה, הבניין ההיסטורי, רחוב הע"ח 9, ירושלים.

אירוע פייסבוק

 ״245״ תערוכת יחיד לאנה פרומצ'נקו. אוצר: יאיר ברק

נקודת המוצא לסדרת העבודות החדשה של פרומנצ'קו היא ההתקלות המקרית שלה בכוורת מס' 245, כוורת שמתה, ונזנחה בשולי הדרך. העיסוק במפגש הדורסני של האדם והטבע הוא אחד הנושאים החמים היום באמנות העכשווית, ומעניין לראות את הפרשנויות והטיפולים השונים שהנושא מקבל. פרומ'צנקו תציג עבודות פיסול, צילום ווידאו ארט.

פתיחה: שישי  11.9 בשעה 12:00. חלל הפרוייקטים של גלריה ברוורמן, הכניסה מרחוב אילת 33 / סמטת שלוש 6

Free Standing, תערוכת יחיד לאבנר לוינסון. אוצר: ירון הרמתי

אבנר לוינסון ידוע בזכות הפסלים גדולי הממדים שלו, ענקיים אפשר לומר. פסלי חמר (בעיקר) המתארים דמויות אנוש מעוותות, מגולדות ומגוידות. מה שכבש אותנו בתערוכה הזו, הוא דווקא השם שלה – מין משחק מלים על המושג נפילה חופשית – שבמקומו קבלנו "עמידה חופשית". זה הולם את הפסלים הכבדים כל כך, המטים לנפול, העומדים בכל זאת.

פתיחה: חמישי 10.9 בשעה 20:00. גלריה זימאק לאמנות עכשווית, ה׳ באייר 68, תל אביב.  אירוע פייסבוק

"בית פתוח", תצוגה ומכירת עבודות של ביאנקה אשל גרשוני

מותה של ביאנקה אשל גרשוני לפני כמה חודשים היה די מפתיע והותיר אחריו חלל עצוב. מאז מותה עושה המשפחה והגלריה המייצגת אותה את מרב המאמצים לשמר את שמה ואת מורשתה של האמנית הגדולה הזו. ביתה של גרשוני היה לכשעצמו יצירת אמנות, מין שעטנז של העבודות שלה ואוספים שליקטה במהלך השנים, וכולם חיו ונשמו איתה. אמנם, ממקורות יודעי דבר הבית כבר אינו במצבו הקודם, ובכל זאת זו הזדמנות נדירה להציץ אל מרחב המחיה / סטודיו / מוזיאון חי של אמנית חשובה כל כך.

לשני סופי שבוע בלבד, החל מחמישי 10.9. חנקין 4, רעננה.  אירוע פייסבוק

רוצים עוד? הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ שלנו וקבלו המלצות על כל התערוכות הכי חמות, ישירות לטלפון שלכם.  בקישור

אבנר לוינסון

אבנר לוינסון, Free Standing, גלריה זימאק, תל אביב

לב רן

יצירה טרייה. ראיון עם שלומית לב-רן

שלומית לב רן למדה במקביל בבית ספר פרדס ובמדרשה לאמנות. שני בתי הספר מייצגים גישות שונות, אחד חילוני והשני דתי. עם זאת, השילוב הזה הפרה את היצירה ואת המחשבה על אמנות. כעת היא מציגה שתי תערוכות גמר במקביל, והפיצול ביניהן מחדד את העיסוק שלה בנקודות מבט שונות של בגרות וילדות.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
קוראים לי שלומית לב-רן , אני בת 28 ובימים אלו אני מסיימת את התואר הראשון שלי באומנות ובחינוך לאומנות, במסגרת ביה״ס הגבוה לאומנות פרדס שמשולב עם המדרשה לאומנות בבית ברל. זה נשמע מסובך וזה באמת קצת מסובך… את מרבית לימודי האמנות המעשיים אנחנו עושים בפרדס, ואת הלימודים האקדמיים במדרשה. ובגלל שאני במסלול לימודים מואץ – ניגשתי השנה לשתי תערוכות גמר ששתיהן מוצגות החודש במקביל.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
כאמור, למדתי בשני מוסדות במקביל. הפיצול הזה משונה, אבל במוזרות הזאת קרו הדברים הכי מעניינים. קצת כמו ללכת לשני פסיכולוגים בו זמנית.
"פרדס" הוא מקום חדש, קטן ואידיאליסטי. בעצם זה בית ספר דתי אבל אני למדתי להיות בו למרות שאני לא דתיה. אני חושבת שאני נמשכת לאידיאלים גם (ובעיקר) כשהם לאו דווקא שלי. משהו בתחושה ההיפית שהכל תלוי בנו, שיש דינמיות. לפעמים זה מתסכל, כשנתקלים בחוסר אירגון או כשמרגישים שלמקום הלימודים אין כח פוליטי בשדה האומנות. אבל בדיוק בגלל זה יש איזושהי הרגשה שהסטודנטים והסגל צריכים להיות הכי טובים וחובת ההוכחה היא עלינו. זה משהו שמאוד מפעיל אותי ליצור. לגבי המדרשה, בהחלט נהנתי מהמקצועיות ומהאפשרויות הרבות שעומדות בפני הסטודנטים. אבל מה שמוזר זה שזאת אמורה להיות הצלע החילונית והחופשית כביכול של התוכנית, ודווקא שם קרו מידי פעם היתקלויות עם מרצים חילונים לחלוטין שהגישה שלהם הייתה הרבה יותר קונפורמיסטית ו״רבנית״.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרויקט עצמו?
בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היתה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
אני מציגה שתי תערוכות גמר במקביל. חלק מהעבודות, שתי עבודות וידאו וקולאז' דיגיטלי, חוזרות על עצמן. את היתר – הרבה ציורים, חילקתי בין שתי התערוכות באופן שמתאים למקום\לחלל ולמהלך הספציפי לכל תערוכה. שתי התערוכות עוסקות בחילופי נקודות מבט בין ילדות ובגרות וכל אחת מהתערוכות היא נקודת מבט בפני עצמה. אמנם רוב הצופים יחוו רק אחת מהתערוכות, אבל מבחינתי הפיצול הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך שאני מנסה לייצר. המפתח לשתי התערוכות מבחינתי הוא עבודת הקולאז' הדיגיטלי המופיעה בשתיהן בה לקחתי שתי תמונות שלי, אחת מגיל וחמש ואחת עכשווית ובאמצעות פוטשופ החלפתי ביניהן את העיניים כך שהן מתבוננות זו בזו אחת באמצעות עיני השנייה. העבודה הזו מייצגת בשבילי את המהלך האמנותי שלי שמדבר על נקודות המבט המתחלפות של ילדות והתבגרות.
את התערוכה במדרשה אפשר לראות עד ה 13.9. התערוכה בפרדס נסגרת ב-1.9, אבל ניתן לבקר בגרסת הסיור הוירטואלי שלה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אני רוצה להמשיך לעשות אומנות ולהציג את האומנות שלי, ואני מקווה שהיא תתקבל באהבה. התקווה והצורך להתקבל באהבה מפעיל אותי לא פחות מהדימוי או מהפעולה האומנותית עצמה. הרעיון לשלב בני נוער בתערוכה שלי הגיע מהצורך הזה – שהאומנות שלי תאהב על ידי בני נוער. כשאני הייתי נערה החוויה של להיות מושפעת מאומנות צרובה לי בזיכרון, ולכן יש לי אמון בשיפוט של בני נוער את האומנות שלי – שיפוט חם, קרוב, לא מלומד. זה צורך בוגר וילדותי (או שאולי אני צריכה להגיד ״מתיילד ומתבגר״) באותה המידה.
בגלל שחוויית הלימודים שלי לא הייתה חוויה של בועה, אני מקווה שאחרי שאסיים ללמוד, מתוך רצון להשתלב בעולם האומנות, אני לא אמצא את עצמי נכנסת לתוך אותו השיח הפנימי הסגור. אני מקווה ליצור בעולם ומהעולם, להיות אומנית טובה אבל גם בת משפחה טובה ובת אנוש טובה. יש סיפור מפורסם על בעל התניא שנזף בתלמיד שלו על שהיה שקוע כל כך בלימוד התורה, ולא שמע את התינוק שלו בוכה. אני מקווה ליצור מתוך קשר לעולם, מתוך הכרת תודה על ההזדמנויות שאני מקבלת ולא באופן מנותק.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אני חושבת שאומנות טובה כשהיא שואלת שאלה או מציגה קונפליקט ולא רוצה לפתור אותו. התבוננות באומנות, בעיני, היא היכולת להשתהות בתוך הבעיה. ובתקופות של משבר כמו משבר הקורונה יש בהתבוננות באומנות משהו תרפי ומתקן. אנחנו חיים בתקופה של שפע, ויש הרגשה שהעולם מנסה לשמר את עצמו כמה שהוא יוכל. אנשים חרדים מלהישכח יותר מתמיד, מתעדים הכול, מגבים כל מה שהם יכולים. קצת נדמה כאילו מיצינו את מה שיכולנו בעולם הממשי, ואנחנו עוברים לכבוש המימד הווירטואלי. גם אני כמו כולם, חרדה להישכח. אבל אני נוטה לא לסמוך על השימור האינטרנטי. לכן אני כל הזמן חוזרת לציור. בסופו של דבר, אחרי שעבודות הוידאו, הצילום והפרפורמנס ייעלמו, אני מקווה שאת הציורים שלי יצליחו למצוא יום אחד בעוד כמה אלפי שנים, באיזה כד במערה ליד ים המלח, ויגידו, ״אה. הייתה השלומית ההיא בעולם״.

התערוכה הוירטואלית של בוגרי פרדס בקישור 

ויקטור היימן 1

יצירה טרייה. ראיון עם ויקטור היימן

עבור פרוייקט הגמר שלו נסע ויקטור היימן לאוקראינה, לכפר בו נולד וגדל, התוצאה היא סרט דו ערוצי שמהווה מעין שיר פרידה מהמקום ומסבתו שעוד גרה שם. כשחזר ארצה שלטים ורודים ועדינים קבלו את פניו בשדה התעופה והודיעו על הקורונה שרק אז החלה. בקרוב תפתח תערוכת הבוגרים בבית הספר שנקר, שם יצג את הפרוייקט שלו.
ראיון נוסף בסדרה "יצירה טרייה" עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.
שני ורנר

ספר קצת על מי אתה ומה אתה עושה
שמי ויקטור היימן, בן 26, מתגורר ברמת גן וסטודנט שנה ד' במחלקה לאמנות רב תחומית, שנקר. בימים אלה אני עובד על תערוכת הגמר שלי. המדיום שבו אני פועל כבר מהשנה השנייה ללימודים, הוא בעיקר וידאו ואם לדייק, הצבות וידאו.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
אני חושב שזה דבר מאוד לא מובן מאליו בעולם של היום, ללמוד דבר שבאמת מצליח לסקרן, לרתק ולרגש אותך. לפני תחילת הלימודים התלבטתי אם ללמוד אמנות או קולנוע. בחרתי ללמוד אמנות מכיוון שזהו מסלול שמאפשר להתנסות במגוון מדיומים כגון ציור, פיסול, הדפס וצילום. במבט לאחור, אני מבין שדווקא ההתנסות, במחלקה שהיא רב תחומית, אפשרה ליצור שילובים שלא היו מתאפשרים לי במקומות אחרים. חוץ מזה, זה נורא נחמד שבמקום בו למדתי, לא צריך להסביר שוב ושוב שאמנות זה לא רק ציור.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בהחלט כן. למזלי טסתי לצלם את החומרים לעבודה שלי ממש ברגעים הראשונים בהם העולם החל בהיכרות עם הקורונה. אני לא אשכח שעם הגעתי ארצה, בכניסה לנמל התעופה היו שלטים חביבים שהודיעו באופן מזמין ובצבעי פסטל על הקורונה, ובהם רק ביקש משרד הבריאות מהציבור ליצור קשר במידה ויש תסמינים. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה בטח יחלוף לפני שבכלל אבין שאני בישראל.
אני מאמין שהשפעות הקורונה על תהליכי העבודה משמעותיים בהרבה ממה שאני מצליח לזהות כרגע. אי היכולת לעבוד על עבודת הגמר שלך באופן רציף ולשקוע לתוכה אכן הפריעו לעבודה והאטו אותה משמעותית. אך ההשפעות המנטליות הן אלו שלדעתי פגעו יותר. אחד מהדברים המפרים ביותר בבית ספר לאמנות הוא השיח שנוצר בכל מקום. בין אם מדובר בשיח שהתפתח כתוצאה מתהליך יזום כמו שיעור ובין אם מדובר בשיח שנוצר במקומות לא רשמיים כמו הדשא ופינת העישון. המפגשים האלה הם בעיני קריטיים לתהליכי העבודה ולהצלחה שלה. אמנם ניתן לראות יצירות אמנות דרך הזום וגם לדבר על כך אבל אני מוצא ששיח דיגיטלי הוא פחות ישיר ופחות מפרה לעומת שיח ומפגש עם עבודות במציאות.

ויקטור היימן2

ויקטור היימן

מה תציג בתערוכת הסיום שלך?
תערוכת הסיום שלי היא הצבת וידאו, אשר כוללת הקרנה של שתי עבודות וידאו כאשר כל אחת מהן היא בעלת פס קול משלה. העבודה עוסקת בסבתא שלי ששמה אנה. עבורי העבודה היא מעין מכתב פרידה ממנה. טרבובליה – הכפר באוקראינה בו גרה סבתי, הוא מקום שאני מכיר היטב, גדלתי בו, ולמרות זאת את הנופים שאני רואה שם אני כמו זוכר מתצלומים ישנים.
טרבובליה הוא מקום שנראה כאילו קפא ונשאר בעבר. אני חוזר לשם כמקומי אך גם כזר. אופן הצבת העבודה בחלל בשני מסכים המוקרנים לעיתים במקביל ולעיתים לסרוגין, מאפשר לי ליצור מעין מקום ביניים, שמשלב בין המוכר והזר. גם הסאונד של הסרטים עוזר בכך משום שיצרתי סאונד נפרד לכל סרט. אני רואה סאונד בתור אלמנט לא פחות ויזואלי מתצלום או סרט. הסאונד מגלה לצופה אינפורמציה ואף מאפשר לו להשלים חלקים מהמידע הויזואלי. הסאונד בעבודה נחווה באופן שונה מנקודה לנקודה בחלל ומייצר חוויה חדשה בכל צפייה.

מה החלום? איך אתה רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום הוא לעשות סרטים. לאו דווקא במובן הקלאסי של כאלה המוקרנים בקולנוע אלא כאלה שהינם בעלי יכולת אמיתית לשנות משהו בעולם, סרטים שמאתגרים את המדיום וחוקרים אותו. אמנם אני חי ונושם וידאו לא מעט זמן בהתחשבות בגילי, עם זאת, בכל פעם שאני חוזר לשולחן העריכה אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. ואם חושבים על זה, יש עוד כל כך הרבה סצנות לצלם, קאטים לחתוך וסאונד להקליט. הייתי רוצה להמשיך ולהעמיק את העבודות שלי, אני רואה אותן גדלות, הופכות למורכבות יותר, מעניינות יותר ובעיקר בעלות השפעה.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אמנות לתפיסתי היא סוג של תיבת נח נצחית, תפקידה הוא לשמור, להוות מעין ארכיון ממנו אפשר לשלוף מידע. אך בשונה מארכיונים סטנדרטיים שתפקידם הוא לשמור את הידע ללא היכולת להתערב בו, אמנות מאפשרת לא רק לשמור אלא גם להגיב, לבקר ובכך לייצר זיכרונות חדשים, לספר נרטיבים שלא נשמעים ולשנות את התודעה כלפי דברים בעולם. לאמנות יש יכולת הישרדות מופלאה ולכן אני צופה שינוי של האמנות ותגובות מפתיעות מצידה למצב החדש. אמנות תמיד איתגרה את הגבולות של עצמה והמציאה את עצמה מחדש ולכן גם כאן, מול המגפה העכשווית היא תדע להמציא צורות חיים חדשות.

ויקטור היימן בבית סבתו, בעת צילום פרוייקט הגמר

הדר מיץ, ערפילית1

צפון, דרום ירושלים ועוד. המלצות הסופ"ש 20-22.8

יאללה, זה הזמן לצאת לטיולים. כשהילדים בחופש, כשהנכדים צריכים תעסוקה, כשהשמיים עוד לא ממש פתוחים, ובקיצור – כשיש אמנות טובה ששווה להגיע אליה, לא באמת צריך תירוץ.
בצפון הארץ תוכלו ליהנות מתערוכה חדשה בגלריה כברי, לצד אירוע נעילת התערוכה באטליה שמי שאף הוא בקיבוץ; וגם משיח גלריה בתערוכה המעולה במוזיאון וילפריד.
בדרום, פתיחת תערוכה חדשה לאמנית הצילום המאוד מיוחדת הדר מיץ בגלריה של קיבוץ בארי והשקת קטלוג התערוכה.
בירושלים בבצלאל מתחילים אירועי הבוגרים לשנת 2020 במחלקות השונות. בהקשר זה, אנו משתפים גם בראיון שערכנו השבוע עם ענבל הופמן בוגרת טרייה של התואר השני בבצלאל.
בפינת הבונוס: פתחנו סיור חדש להורים וילדים המשלב סדנת יצירה, ואמנות רחוב.
מאחלים לכולנו סופ"ש נהדר ויפה,
שני ורנר וצוות Talking Art

תמר הורביץ ליבנה ואמיר ירחי, "תפרנית", גלריה כברי

נסיעה לצפון
"100%", תערוכת יחיד לנעם ונטורה. אוצר: אבשלום סולימן
זוהי פעם ראשונה שאנו ממליצים על תערוכה בגלריה כברי, ועל כן מן הראוי לציין לשבח את פועלה של גלריה שיתופית זו. כמו הרבה מוקדי אמנות בצפון ובדרום, גם בסיסה של גלריה זו אינו כלכלי בהכרח אלא אידיאולוגי, במטרה לקדם אמנות בפריפריה למרכז, לתעל את האמנות לתוך המרקם החברתי ובמקרה זה גם לבטא את אופיו המיוחד של הגליל ולשתף בין אמנות ערבית ויהודית. נעם ונטורה הוא צייר מעניין, מאלה שתהליך הציור הוא חלק מהיצירה עצמה, הוא עובד על הציורים זמן רב ולעתים אף מספר שנים. בהתאמה, נושאי הציור (קלאסיים ברובם) אינם תמיד מוקד היצירה אלא הפן החומרי והצורני והמפגש של הצופה עמה.
במקביל לתערוכה זו נמשכת "תפרנית" – תערוכה חמודה מאוד של תמר הורביץ ליבנה ואמיר ירחי המוצגת בחלל המנהרה בכברי. הורביץ לבני מצאה את עצמה תופרת מאות מסכות בהזמנה אישית במהלך תקופת הבידוד, יחד עם ירחי הם יצאו למסע צילומי בעקבות האנשים שהזמינו את המסכות והתוצאה היא סדרת צילום טיפולוגי מרתקת על המפגש בין אופנה, מגפה ותרבות.
פתיחה: שבת 22.8 בשעה 13:30, בהתאם למגבלות התו הסגול. מומלץ להתעדכן לפני
אתר הגלריה בקישור

אירוע נעילה לתערוכות המוצגות באטליה שמי
במסגרת האירוע יתקיים שיח עם האמן עומר שיזף והאוצרת סמדר שינדלר בתערוכה "מחווה לאיש חלל". לאחר מכן תינתן הרצאה של המחזאי והמשורר יונתן לוי "על הפיסול, הסביבה והתאטרון".
22.8 בשעה 12:00. אטליה שמי, כברי

סיור והדרכה במקבץ התערוכות ההודי עם האוצרת שיר מלר-ימגוצ׳י, מוזיאון ווילפריד
שישי 21.8, הדרכה ראשונה בשעה 10:00, הדרכה שנייה בשעה 12:00
ההשתתפות כלולה בעלות הכניסה למוזיאון, בהרשמה מראש בלבד ועל פי הנחיות התו הסגול
הרשמה בקישור

נסיעה לדרום
"ערפילית", תערוכת יחיד להדר מיץ. אוצרת: סופי ברזון מקאי
די לקרוא בטקסטים הנלווים לתערוכה זו בשביל להבין שיש בה משהו מיוחד, מסוג העבודות שמשרות אווירה פיוטית ונוגה על צופיה. קשה להגדיר את מיץ מבחינה מדיומלית, אולי נקרא לה אמנית צילום כיוון שבעבודותיה לא תמיד יש פעולה ממשית של מצלמה. מיץ משלבת טכניקות שונות של צילום ללא מצלמה, קולאז'ים ורדי מייד. מיץ מתעניינת במקומות הקסומים שהטבע מייצר, בין אם זה אבק כוכבים, אדוות של טיפות גשם באגם, גדם עץ שצף על המים, או מופעי הירח. אלה דברים שאנו נחשפים אליהם באופן יומיומי, אך ביצירתה של מיץ הם הופכים מיוחדים יותר, ראויים למבט משתהה. בקולאז'ים היא משלבת דימויים שמוכרים לנו מגלויות וספרי טבע ישנים, משהו במראה הוינטאז'י הזה מוסיף אף הוא לקסם של התערוכה הזו.
פתיחה: חמישי 20.8 בשעה 16:00, גלריה קיבוץ בארי

״בוגרי.ות בצלאל 2020״
הובטח כי לצד התערוכה של הבוגרים במחלקות השונות יהיה מגוון אירועים פיזיים ומקוונים, אם כי כרגע אין מידע מפורסם על כך, שווה להתעדכן.
תערוכת הבוגרים תוצג החל מחמישי 20.8, בצלאל, קמפוס הר הצופים, ירושלים. שעות פתיחה: א'-ה' 10:00-20:00, שישי 10:00-15:30.
הכניסה מותנית בהרשמה מראש. לא תתאפשר כניסה ללא הרשמה.
ניתן להירשם בקישור . אירוע פייסבוק

גם השבוע אנו ממשיכים בסדרת הראיונות עם בוגרי בתי הספר לאמנות הטריים. הפעם תפסנו לשיחה את ענבל הופמן שסיימה את התואר השני בבצלאל. ענבל הגישה עבודת גמר שנתפרה ביחס ובעקבות תקופת הבידוד. על הלימודים עצמם ועל מסגרת התואר של בצלאל יש לה בטן מלאה, ובסופו של דבר היא שמחה שזה מאחוריה.
הראיון המלא בקישור

29.8 "חוויה אורבנית" – להורים וילדים
בסיור נכיר את העבודות של האמנים החשובים שפועלים כיום בתחום, נעמוד על ההבדלים בין סגנונות וטכניקות שונים ונראה כיצד הן מתפקדות במרחב הציבורי, כחלק מהאווירה והתרבות העירונית. מתי זה גרפיטי? מתי זו אמנות? מדוע בוחרים האמנים ליצור במרחב העירוני ואיך העירייה מקבלת את זה? אלה רק חלק מהשאלות שילוו אותנו בסיור.
במהלך הסיור נשלב סדנת צילום ונלמד טריקים חדשים לצילום יצירתי ומגניב בעזרת מצלמת הטלפון. בין היתר תוכלו להתנסות בצילום במצבים שונים לחקור זויות וקומפוזיציה מקוריות, להבין אור וצל ולגלות פיצ'רים מיוחדים במצלמת הטלפון שלכם.
הסיור בהנחיית האמנית מיכל סופיה טוביאס
רכישת כרטיסים ופרטים נוספים בקישור

אירוע נעילה בתערוכה של עומר שיזף "מחווה לאיש חלל", אטליה שמי

יאיר ברק

יצירה בעין הסערה. ראיון עם יאיר ברק

משבר הקורונה גרם ליאיר ברק לחשוב מחדש על המשיכה שלו לערים נטושות ולשלוף מהארכיון שלו צילומים בנושא. כעת הוא עובד על ספר אמן חדש, ממשיך ללמד באופן מקוון, ומפרסם מדי יום צילומים של ערים ריקות. ראיון עם שני ורנר

"אני חושב בימים האחרונים על ערים ריקות או מרוקנות. אני מבין שכבר שני עשורים אני מצלם ערים בצל מגפה. כל השנים לא היה לה שם ולא גנום אבל האיום הקיומי הזה, שמרחף כאן מעלינו ומתחתינו – היה גם היה. אני אניח כאן בזמן הקרוב ערים ריקות שצילמתי, לא בכדי לדכדך עוד יותר אלא דווקא אולי בכדי לחשוב על היופי שיש בריק."

להמשיך לקרוא

יצירה בעין הסערה. ראיון עם האמנית אסנת בן דב שנמצאת בבידוד

יום ראשון לבידוד
מזמן לא הרגשתי כל כך נינוחה
המנוחה שנכפתה עלי
מרגישה טבעי לקצב חיים שאני כבר לא מכירה
ציוץ ציפורים שהתנגן לו
והפריחה שמסביב
הזכירו לי שעוד רגע האביב

האמנית אסנת בן דב חזרה מביקור במינכן ונאלצה להכנס לבידוד של שבועיים. איך התחושה, כיצד יוצרים תחת מצב לחץ והאם הבידוד משפיע על היצירה?
ראיון עם שני ורנר

להמשיך לקרוא

יצירה בעין הסערה. פוסט ראשון בסדרה

בתמונה למעלה: מבחר נושאים, SmartHistory ערוץ יוטיוב

היה זה רק עניין של זמן עד שהקורנה תתחיל להשפיע על עולם האמנות. מלבד הנזק הכלכלי העצום שיספוג כל השוק, ובתוכו גם שוק האמנות, מסתמנת גם עצירה זמנית של תחלופת תערוכות, ובשל כך מן הסתם גם בצריכת אמנות.
בגזרה שלנו אנו יכולים לומר שכבר מרגישים את השפעת הקורונה. זה מדכא ומפחיד, אבל בינתיים, לא ניתן לזה לעצור אותנו. מה שאנחנו יכולים להציע בתור התחלה זה מבט מנחם, ולו במעט על המצב. ראשית, אנו נחשפים ללא מעט אמנים שנמצאים בבידוד וממשיכים ליצור בהשראתו. כוחות יצירתיים זה משהו שקשה לשבור! אנו עוקבים אחר האמנים האלה ונספר לכם על כך בהמשך.
חשבנו שדבר טוב לעשות הוא להציע לקוראים שלנו קישורים לתכנים אמנותיים שניתן לצרוך און ליין: אפליקציה המאפשרת סיור וירטואלי במוזיאונים בעולם; ערוץ יוטיוב עם אינספור סרטונים מרתקים בתולדות האמנות; קורסים חינמיים של מוזיאון המומה; מגזין אמנות חשוב; ולסיום, פודקאסט מקומי ומשובח.

אם כן, מוגש כשירות לציבור, ובברכת ימים טובים יותר שיבואו במהרה,
מאיתנו,
שני ורנר וצוות Talking Art
להמשיך לקרוא

העתיד הוא נשי. המלצות הסופ"ש 12-15.3

בתמונה למעלה: "חור גדול באמצע", תערוכת יחיד של לי ברבו. גלריה פי8, תל אביב

יום האישה הוא הזדמנות מעולה לחגוג מצויינות נשית על סוגיה השונים, וחשוב לציין ולשמוח על הישגיהן של נשים לאורך ההיסטוריה הן במישור האישי והן במישור הפוליטי. אבל למרות ההתקדמות העצומה בהשגת זכויות ושוויון לנשים, ברור שהמאבק עוד רחוק מלהסתיים. כך יוצא שבנוסף לחגיגה, יום האישה משמש גם כקריאה לדגל במאבק לשוויון זכויות מלא לנשים. בתחום הקטן שלנו מדובר בקריאה לייצוג רב יותר של אמניות בתערוכות יחיד מוזיאליות, הרחבת הייצוג לנשים בצמתי קבלת ההחלטות בשדה והנגשה של מידע על אמניות מהעבר וההווה כך שלא ידחקו לשוליים בעל כורחן.
אצלנו בטוקינג ארט, כחברה שהוקמה ומנוהלת על ידי נשים, הנושא הזה קרוב במיוחד ללבנו ועומד פעמים רבות בבסיס הבחירות שלנו היכן לסייר ולאן להפנות את תשומת לבו של הקהל בסיורים שלנו. לכבוד החג, ההמלצות שלנו השבוע הן על טהרת האמנות הנשית הצעירה והמעולה בארץ.

בגלריה פי 8 עוקבת לי ברבו אחרי מסעותיה של נדוניה שלא הגיעה ליעדה הסופי; בגלריה בתחנה המרכזית החדשה מציגה סיון לביא את תוצאותיה של שהיה בת חודש שסידרה לעצמה שם; במסגרת פרוייקט האמנות הנודד "וינטלטור" מציגה רוני דורון את הציור האינטימי שלה בחלל בלתי שגרתי; ובפינת הבונוס מרתון עריכת ויקיפדיה פמיניסטי שנועד להגביר את הנוכחות של אמניות נשים בפלטפורמה החשובה הזו.

מכולנו בצוות, נשים וגברים כאחד, אנחנו מאחלות לכולן וכולם יום אישה שמח ומשמעותי.
לחיינו הנשים!
שני ורנר, וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

מרים נאה

היום שאחרי, המלצות הסופ"ש 19-21.9

האמן הגרמני השערורייתי יונתן מזה (Jonathan Meese) ידוע בקריאה שלו להפטר מהפוליטיקאים ולהעלות את האמנות לשלטון. לנו זה נשמע ממש אידאלי, אבל עד שתתגשם האוטופיה הזו, אין לנו אלא לקוות שהממשלה הנבחרת תקדם גם את התרבות וערכיה – פתיחות, סובלנות ואחווה אנושית. כך או כך, תערוכות השבוע יאפשרו לכם, תהיה בחירתכם אשר תהיה, או לחגוג באמצעותן את התוצאות או להתנחם בחיקה החם של האמנות.
בגלריית האוסף של עיתון הארץ תערוכה הסוקרת את מערכת היחסים המיוחדת בין העיתון הוותיק לעולם האמנות המקומי; בגלריה פורטה עידו מרקוס חוזר שוב ושוב לצילום אחד ומפרק אותו לגורמים; במוזיאון בת ים תערוכה חדשה הבוחנת את העבר הנסתר והעתיד האפשרי של העיר בה שוכן המוזיאון; ובצפון הרחוק מורן פישר מציגה ציור גבולי.
סופ"ש משמח לכולכם,
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא