ארכיון תגיות: קורונה

יצירה בעין הסערה. ראיון עם מיכל סופיה טוביאס

האמנית (והמדריכה המהוללת שלנו!) מיכל סופיה טוביאס ניצבה בפני אתגר לפתח טקטיקות וטכניקות יצירה חדשות בשל מגבלות הקורונה והקושי להשיג את חומרי היצירה הרגילים שלה. מעבר לכך, לאחרונה הציגה מיצב צילומי בו השתמשה בדימויים מתערוכה קודמת, באופן כזה שהדמויות המצולמות נראות כאילו הן חופרות מנהרה אל תוך תאטרון נגה הסגור. החזרה לעבודה ההיא "עתות קריסה" נראתה רלוונטית מתמיד. 

ראיון עם שני ורנר

היי מיכל, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?

תקופה מורכבת אבל מלאה בלימוד, כך שהתחושה מאד מעורבת. משהו ביחסים של פנים וחוץ קיבל מבחינתי תפנית מאד מעניינת בעקבות התקופה הזאת ואני מקווה שאחרי שזאת תעבור (ובאמת שכבר תעבור!) אדע לשמור על איכויות מסוימות שהיא אפשרה לי.

ספרי לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?

אז באותה הרוח של התשובה הראשונה, אני מרגישה שהקורונה נתנה לעשייה שלי מתנה שלא הייתי מאפשרת אותה לעצמי בכל רגע נתון אחר. בתקופת הסגר הראשון, כשעוד לא היה ברור אם ואיך מלמדים בזום וכשכמובן כל סיורי האמנות שלנו הוקפאו – כל הפרנסה שלי עצרה מלכת. היה בזה משהו מאיים ומפחיד אך יחד עם זאת הפיתוי של ללכת כל יום לסטודיו ולהיות שם מבוקר עד ליל היה חזק יותר מכל הפחדים, ובפעם הראשונה בחיי מימשתי את הפנטזיה הכי גדולה שלי כאמנית ופשוט הייתי כל היום בסטודיו. העצירה המוחלטת של החיים אפשרה לי להתכנס פנימה ולחקור את מה שמעניין אותי ברמה הכי טוטאלית ועמוקה שיש, וממש כמו בריטריט שהיתי עם עצמי ועם החומרים עד שיצא עשן לבן בצורת סדרת מונופרינטים (הדפסים חד פעמים) חדשה שמבחינתי מאחדת תחתיה את כל מה שמעסיק אותי היום. האפשרות לפצח ולגלות טכניקות נוספות בתוך העשייה שלי קשורה מאד גם בשקט שהקורונה יצרה ברעשי הרקע של החיים אבל גם במגבלה שהייתה בזמנו ברכישת ציוד וחומרים. גם אם חשבתי לעצמי שאני צריכה חומר אחר או שחסר לי ציוד, זה היה מצב שהייתי צריכה לעבוד איתו. כמו שקורה לעיתים קרובות, ולא רק באמנות, דווקא המגבלה היא זו שמזקקת ומכריחה להתעמת עם הפער שבין מה דבר באמת צריך כדי להתקיים לבין מה אני חושבת שהוא זקוק לו. כמובן שלא הכל היה קל ופשוט כל הזמן אבל בסופו של דבר אני מרגישה הכרת תודה על תקופה שברור שלרגעים עוד אתגעגע אליה.

מיכל סופיה טוביאס, אמא סלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

לאחרונה השתתפת באירוע "מרימים את השאלטר" בשכונת נגה. הצגת שם מיצב צילומי שונה מהפעולה הפיסולית המוכרת שלך. תוכלי לספר לנו על המעבר מפיסול לצילום או על הקשר ביניהם?

האירוע של ״מרימים את השאלטר״ ביוזמת עיריית תל אביב-יפו ובאוצרותה של מיטל מנור, היה הזדמנות מפתיעה ולא צפויה בכלל לחזור למדיום של הצילום ממקום אחר. היחסים שלי עם צילום בעצם קדמו ליחסים שלי עם הפיסול. לפני התואר השני שלי בבצלאל למדתי במחלקה לצילום במוסררה ובמשך כמה שנים טובות עסקתי רק בצילום. בזמנו אפילו צילמתי רק עם מצלמת פורמט בינוני (7×6) אנלוגית ושתי תערוכות היחיד הראשונות שלי היו צילומיות. באיזשהו שלב הרגשתי שמיציתי. לא יכולתי להמשיך להיות כל כך פסיבית ביחס למה שאני עושה ובמקום להתבונן בשקט בחורים בקירות ואז לצלם אותם, התחלתי לבנות את הקירות בעצמי ולפסל בתוכם חורים. אחר כך הצטרפו גם האנשים והרקדניות.

בכל אופן, אם נחזור להצבה הצילומית בנגה – אני מרגישה שזה עוד סיבוב בתוך צורת האינסוף. כשמיטל מנור האוצרת פנתה אלי לא הבנתי איך הפסלים הגדולים שלי יכולים להתאים לסיטואציה של ערב אחד. אבל מהר מאד הבנתי שזו בעצם הזמנה למחשבה משחקית יותר, הזדמנות לשבור את מה שאני כבר מכירה. בהסתובבות בשכונה מיד קלטתי את הקופות הנעולות של תיאטרון גשר והיה לי חשוב להפנות זרקור למצב של התרבות, לקריסה שלה באם המדינה לא תגיש לה עזרה. תיאטראות ומוסדות תרבות נעולים כבר כמעט שנה ורציתי שבפעולה מדומיינת גופים יחפרו מנהרה ויכבשו בחזרה את מה שגם חשוב. סטייל המהפכה הצרפתית.

הבחירה להציב שם דווקא את הדימויים של האנשים בתוך הפסל שלי קיר מס. 2 (עתות קריסה) הייתה נראית לי הכי טבעי. גם בגלל הפורמט והאדריכלות של הקופות הנעולות של תיאטרון גשר אך גם ובעיקר בגלל התוכן של העבודה שהיה נראה לי משותף. הפסל שהצגתי באוסף קופפרמן ב-2018 הוא מחווה פיסולית וגופנית לרישום של משה קופפרמן שעסק בקריסה. קריסה של הגוף, של תרבות, של הדמוקרטיה. או איך שקופפרמן אמר: "נשאלתי: הכל קורֵס תחתיו? הכל מתמוטט? לא. לא הכל ולא בכל מקום. אבל הרבה. מספיק כדי שה'קריסה' תצוין כמאפיינת את הזמן הזה. כזאת תחושתי".

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?

בגלגול הזה יוצא שאני תמיד מתגעגעת לחלל הרואה של ג׳יימס טורל שנמצא בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל. יש לי ממש כיסופים אליו. כירושלמית לשעבר החלל הרואה היא עבודה שגדלתי בתוכה. כיס צידי בציר הזמן והמרחב בו אפשר להתרווח מול השמיים והאינסוף מבלי להיבהל. יש בעבודה הזאת של טורל יחסים מאוזנים בין הגוף האנושי לכוחות האדירים של הטבע. נכון שזה ממש כאן וקרוב ולא הלכתי רחוק, אבל זה מה שמבליט את הקושי של התקופה הזאת. בסופו של דבר אני חושבת שאני בעיקר חולמת ומתגעגעת לחופש התנועה שלנו כמו החופש והזכות להתפרנס בכבוד. אבל זאת כבר תשובה לשאלה אחרת.

איזו יצירת אמנות מפורסמת מתאימה למצב?

אחד מהתאים של אבשלום. מלונית קורונה לאדם אחד.

האתר של מיכל סופיה טוביאס בקישור

מיכל סופיה טוביאס, איילה בסלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

יצירה בעין הסערה. ראיון עם אורי גרשוני

הרבה תהפוכות עברו על אורי גרשוני בשנה האחרונה, מתערוכת יחיד שנפתחה ונסגרה בין הסגרים, מות אימו (ביאנקה אשל-גרשוני), מעבר להוראה מקוונת והזמן המשותף עם בנו בבית. בתוך המצב המוזר הזה שסחף את כולנו ובתוספת האובדנים האישיים, היצירה שלו ממשיכה ומתפתחת. כעת הוא עובד על שתי סדרות עבודות חדשות שנעשות בשיתוף עם בנו, ולאחרונה השיק גם בלוג חדש שעוסק בבידוד, בדידות ולבדות.
ראיון עם שני ורנר

מאה ימים של בדידות

היי אורי, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?
תחושות מעורבות, שנה בהחלט לא פשוטה בשבילי. חוויתי בשנה הזו כמה אובדנים ברמה הפרטית, והמצב מסביב בהחלט לא תרם להרגשה הכללית. עם כל זה, ולמרות הכל, אני מוצא גם רגעים של יופי, ואפשרויות שנפתחות להתבוננות מחודשת על עצמך, סביבתך והעולם.

ספר לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?
מיד בתום הסגר הראשון הצגתי תערוכת יחיד בגלריה שלוש בשם ״הלאה-הנה״. התערוכה הייתה מוכנה להצבה בגלריה וכמה ימים לפני מועד התלייה הוחלט על סגירת הגלריות. במהלך זמן ההקפאה הזה, בתוך תקופת הסגר, אימי נפטרה. לפתע העבודות בתערוכה הציתו בי חרדה, חשתי שהאמנות הטרימה את המציאות, שלצילומים יש כח מאגי. מעשה האמנות היה נדמה לי כמו הוירוס הכי קטלני, הרגשתי צורך לשמור על מרחק וריחוק. כאמור, מיד עם תום הסגר התערוכה נפתחה, הצלחתי לפתח נוגדנים, להתחסן.
שתי עבודות נוספו לתערוכה בזמן ההמתנה והאבל: מעין פוטוגרמות, בטכניקה של לומן פרינט, של עלים שנשרו מעץ הפיקוס בחצר ביתה של אימי, בית ילדותי.
במשך הסגר הראשון, ביליתי ימים ארוכים בבית עם בני חליל. אנחנו גרים בקומה אחרונה בבניין שלנו, מתחת לגג המשותף. הגג הפך למקום מפלט ובילוי שלנו, העברנו בו שעות ארוכות של משחק, קריאה, האזנה לתסכיתים והרבה אוכל, אוכל ועוד אוכל. מי שהיו לנו לחברה ופרטנרים למשחק היו היונים שעל הגג. באמצעות הדמיון הפורה של חליל, לפעמים הגג היה לספינה, אנחנו לפיראטים, והיונים היו האויבים שלנו, בפעמים אחרות הן היו בנות ברית. התחלתי לצלם את היונים, להתבונן עליהן דרך עינית המצלמה, דרך העיניים שלי, ואולי בעיקר דרך עיניו של חליל. העבודות האלו עדיין נמצאות בתהליך עבודה, אני רוצה שהיונים יהיו שותפות פעילות בתוצר הסופי, ועדיין מגשש את אופני הפעולה.
בסגר השני כבר חזרתי לסטודיו ולקחתי את חליל איתי. הימים שבילינו יחד בסטודיו (עדיין עם הרבה אוכל) הובילו לסדרת עבודות נוספת בשם ״תכנית אב״. העבודות הן פרי של שיתוף פעולה בינינו, הן מבוססות על ציורים של חליל שמתורגמים להדפסי ציאנוטייפ. עבדנו יחד כמו קולגות בכל שלבי העבודה: המחשבה על הנושא, הפיכת הציור לדימוי צילומי, ערבוב הכימיקלים עבור התמיסה הרגישה לאור, הכנת הניירות, ההדפסה בשמש והפיתוח. תהליך העבודה היה הדדי אבל עם היררכיה ברורה: חליל הוא הכח היצירתי, האמן, ואני מתפקד יותר כדפס שלו, נותן השרות.
העבודה על הסדרה הזו ממשיכה בימים אלו, בסגר מספר שלוש, אבל עם תפנית קלה – חליל החל מתעניין יותר ויותר בכתיבה, ואת הציורים מחליפות אותיות ומילים.
פסוק מספר משלי מתנגן לי בראש: ״בני תורתי אל תשכח ומצותי יצור ליבך״

אורי גרשוני וחליל בכר-גרשוני, ללא כותרת, מתוך הסדרה: תכנית אב, 2020

ראינו את הבלוג שפתחת על אמנות בימי בידוד, תוכל לספר לנו עוד עליו?
הבלוג נקרא ״המחלקה הסגורה״ (כותרת משנה: ״שיגעון בעידן התבונה״). פתחתי אותו עם תחילת השנה האזרחית 2021. בעצם הוא הוקם עבור הסטודנטים שלי במחלקות לצילום בבצלאל ובויצ״ו חיפה. אחרי שכבר שבתי ללמד פרונטאלית בתום הסגר השני, שוב נסגרו המחלקות וחזרתי ללמד בזום. בתוך ההזיה הזו, ומתוך תחושת אובדן המציאות, רציתי להפוך בעבור הסטודנטים ובעבורי את השגעון ל׳משגע׳. התחלתי להעלות לבלוג תכנים בהקשר למצב הקיומי שלנו בקונטקסט העכשווי, חומרים שעניינם בידוד/בדידות, סגר/סגירות וכ״ו. הבלוג כולל סרטים עלילתיים ודוקומנטרים, עבודות אמנות בפורמט וידאו, תיעוד של מיצגים, מוזיקה וספרות. הפצתי לינק לבלוג גם לכמה חברים קרובים ובהמשך גם לחברי הפייסבוק שלי.
התגובות היו נלהבות, אנשים מצאו בבלוג עניין ואולי אף נחמה. המוטיבציה הגלויה של הבלוג הייתה להעשיר את הסטודנטים, למלא את הריק בתוכן. אבל למעשה רציתי להזכיר ולהדהד להם ולעצמי את החשיבות והעוצמה של היות לבד ואף בודד. הרבה פעמים אני מנסה ל״צייר״ לסטודנטים את היום שאחרי הלימודים, איך נראית חווית יצירה בלי כל רעשי הרקע, בלי חברים לספסל הלימודים, בלי משימות, בלי משובים תמידיים. לפעמים, כשסטודנטים מתלונננים ומקטרים, אני אומר להם שהם לא מבינים כמה טוב להם, שעכשיו הם בגן עדן, אבל אולי גן העדן האמיתי הוא דווקא בשקט שאחרי, בלבד, בבדידות (בלי הזולת שסארטר כבר הגדיר כגיהנום).
פיקאסו אמר ש״ללא בדידות רבה שום עבודה רצינית אינה אפשרית״, אני מאמין בזה. לאמן (ואולי בעצם לכולם) לעתים החברה הטובה ביותר היא בדידות. בבדידות יש כאב אבל גם יכולת להקשיב לפעמי הלב, לשמוע את החרדה אבל גם את ההתרגשות. להיות לבד זו הזדמנות מצוינת להכיר (לפעמים לאהוב ולפעמים לתעב) את עצמך.

מה דעתך, אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?
בוחר לא לבחור, לא בזה ולא בזה. האמנות היא מעשה הכרחי וחיוני (ביחוד ליוצר) בכל הימים, ואולי אף יותר בימים אלו, אבל לא כתגובה למצב ולא כבריחה ממנו.

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?
עכשיו כשאת שואלת, פתאום זה קצת עצוב לי כשמתחוור לי שאין ממש מקום כזה שאני מתגעגע אליו. אני מתגעגע יותר לראות סרט בבית קולנוע למשל. אבל בהחלט הייתי שמח על האפשרות לטוס ולבקר שוב במוזיאון מאורטיסהאוס בהאג, הולנד. המוזיאון שוכן במבנה מהמאה ה 17 שהיה אחוזת מגורים והוא משמר את אווירת הבית, כולל טפטים ירוקים על הקירות, וילונות כבדים וציורי תקרה. שם אפשר לשבת על ספה ולהתבונן ארוכות בדיוקן עצמי של רמברנדט מתבונן בך בחזרה.

איזו יצירת אמנות מפורסמת מתאימה למצב?
אני בוחר בתצלום שהוא גם הנגטיב הראשון בהסטוריה של הצילום, שצולם ב 1835 על ידי ממציא הצילום באנגליה וויליאם הנרי פוקס טלבוט. בתצלום נראים החלונות המסורגים בבית האחוזה המשפחתית בכפר לייקוק. המבט הוא מתוך הבית, מבפנים אל החוץ. בניגודיות הגבוהה של התצלום, איכות שהיא תוצאה של התהליך הפרימיטיבי שהיה עדיין בחיתוליו, פנים הבית מתכסה באפלה שחורה ואילו החוץ ׳נשרף׳ אל הלובן המסמא מעודף של אור. כל שנותר הם מסגרת וסורגי החלון, גריד שכולא אותנו במרחב הלימינאלי בין חוץ ופנים, בין ממשות ודימוי. בהקשר לרמברנדט שהזכרתי זה עתה, טלבוט
כותב באחד המכתבים לידידו סר ג׳והן הרשל (המדען ומי שטבע את המונח photography) על נסיונותיו הראשונים בצילום: ״גיליתי שתמונות הקמרה מועברות בצורה יפה מאוד, ולתוצאה אפקט רמברנדטי בסך הכל״.

אורי גרשוני ,ללא כותרת, מתוך: הלאה-הנה, 2020

יצירה בעין הסערה. ראיון וירטואלי עם בעז נוי

בעיצומו של הסגר השלישי, האמנות של בעז נוי ממשיכה לפרוח, נדמה שהמצב – השינוי הרגשי, החברתי ובסופו של דבר גם הויזואלי השפיעו עליו דווקא לטובה. כמעט בכל יום הוא מפרסם דימוי של ציור חדש ברשתות החברתיות וממשיך לרתק את הצופים בבית. תפסנו אותו לראיון קצר על הימים המוזרים האלה ועל היצירה בתוך כך.
יצירה בעין הסערה, פרק ב'. ראיון עם שני ורנר

היי בעז, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?

היי, בלי עין הרע שלומי באופן מפתיע טוב. רעידת האדמה הזאת בחוץ עושה לי ריסט בהרבה מובנים, גורמת לי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, שזה חשוב, ומכריחה אותי לאלתר, להגיב ולפעול –כמו בתהליך של ציור בעצם.

ספר לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?

באמנות וביצירה הקורונה מיטיבה איתי. הציור מציל ומגן עלי מרע גם בימים כתיקונם, וכשיש 'סכנה' בחוץ – אדרבה. הפעולה בסטודיו הופכת חדה ואנרגטית, אין זמן לבזבז. כל יציאה לרחוב או גיחה לעיר (ירושלים חיפה או תל אביב) הופכת להיות חד פעמית ודחופה. המרחב העירוני שמפעיל ומרגש אותי פתאום התפנה מרעשי רקע והסחות דעת ואני מרגיש שאני חווה אותו במלואו. מקומות שהם בשבילי אבני דרך פתאום נוכחים מולי חשופים. אמנם אני ממש מתגעגע לבתי קפה, למסעדות ולחיי רחוב אבל החרדה הקלה שמזדחלת לרחובות בימים האלה, וההרגשה שאלה ימים שלא יחזרו – עושה לי בציור טוב.

בעז נוי, פנטום, 2020

אתה נוהג לפרסם את העבודות החדשות ברשתות החברתיות, הקצב שלך מסחרר! תוכל לספר קצת על ההשראה ליצירה?

לרשת החברתית אני מתייחס כמו אל סטודיו פתוח, ולא כמו אל מוזיאון מאופק וסטרילי. משתף במה שעובר עלי – אז כשהעבודה שלי רלוונטית, וכרוכה בחיים ובמציאות מסביבי, גם ה'קהל' שלי ברשתות החברתיות מרגיש וחווה לרגע דרכי את העולם. לא רק בישראל. וזה מאד מספק. זה נותן תחושה שכולנו אחד, וזה משהו שמאד רלוונטי בעולם מדבק של קורונה.

מה דעתך, אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?

בחווייה שלי אמנות היא אף פעם לא אסקפיזם. היא דרך חיים וה"מצב" הוא חלק ממני, לכן אני לא מגיב אליו – אני הוא.

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?

סגירת מוסדות האמנות שרירותית ואומללה. מאד פוגעת. אלה בתי התפילה של התרבות. ואלה ימים אדירים לפגוש באמנות ולחוות אותה לעומקה. מוזיאונים היו יכולים לארח יצירה מקומית ולפרוח בעת הזאת – להציע סוג של נחמה ושיקוף של תקופה מבלי לפגוע באף אחד. הרי ממילא כולם מרוחקים ומבודדים ולא נוגעים בכלום (באופן פיזי) כשחווים אמנות.
הכי אני מתגעגע למוזיאון ישראל – תמיד היה ותמיד יהיה בית חזק עם יסודות איתנים, מקום להיעלם ולהיטען בו בכל ביקור.

האתר של בעז נוי

אתר גלריה רוזנפלד 

בעז נוי, רח' נחמני וולט, 2020

תערוכת מכירה

תערוכות לווין. המלצות הסופ"ש 19-21.11

בשבוע שעבר היינו מסוחררים כל כך מאירועי "אוהבים אמנות" שהיו כמה תערוכות חדשות שלא היה לנו המקום להמליץ עליהן (אם כי הן לא פחות טובות!). כיוון שהשבוע מסתמן יובש יחסי, יש לנו הזדמנות להמליץ עליהן בכל זאת פלוס כמה אירועים קטנים ששווה לעקוב אחריהם.

תערוכתה של אלכסנדרה צוקרמן בגלריה נגא היא מלאכת מחשבת של רישום עדין; מסגרת אמנותית חדשה מביאה לנו תערוכת פופ אפ עם קבוצת אמנים מרשימה מאוד; בפינת הקצרים שלנו: תערוכת מכירה להצלת מרכז מחול "כלים"; סדרת הרצאות קצרות בגלריה אינדי; וסיור הורים וילדים בקרוב.

תכינו את עצמכם לשבוע הבא (כי יהיו המון תערוכות חדשות), ביניתיים סופ"ש מוצלח לכולם,

שני ורנר וצוות Talking Art

אלכסנדרה צוקרמן

"שדות פרחים" תערוכת יחיד לאלכסנדרה צוקרמן. גלריה נגא, תל אביב (פרט)

"שדות פרחים" תערוכת יחיד לאלכסנדרה צוקרמן

הרבה זמן חיכינו לתערוכה חדשה של צוקרמן ומעניין לראות שבעבודות החדשות שוב יש תפנית בעלילה. עבודותיה של צוקרמן מאופיינות תמיד ברוח ילדות שזרויה בה גם אפלה כלשהי, ניחוח של עולמות אירופאים וזרים, ופעולת רישום עמלנית. עם זאת, נראה שבכל סדרה שלה יש וריאציה על האופי הזה וחיפוש אחר תכנים והשראות חדשים. הפעם פונה צוקרמן לאיורים טכניים מספרי הוראות וכתבי עת לרקמה, תפר – צולב וסריגה. הרישומים הם מלאכת מחשבת של המרת האיורים הקטנים לגדלי ענק כך שנוצרים כמו שטיחי קיר שיש בהם מן התעתוע הויזואלי.

עד 31.12, גלריה נגא לאמנות עכשווית, אחד העם 60, תל אביב.

אתר האמנית בקישור    אתר הגלריה בקישור

"דיסידנטים: מופעים של התנגדות באמנות המקומית", תערוכה קבוצתית. אוצרות: אהל עדן, משה יאמו, גיאגיא אסיף

אם יש משהו שהתקופה האחרונה מוכיחה הוא שלפעמים עתות משבר מעודדות דווקא את היצירתיות. הנה עובדה שקבוצת אמנות חדשה מתעוררת לה ומביאה יריית פתיחה מרשימה ביותר. העובדה שאנו נמצאים בתקופה שבה יש חללים שלא מוצאים בהם שימוש, מוסיפה לעניין כמובן. הבניין שבפינת רוטשילד הרצל הוא מסוג הפינות שאף עסק לא מצליח לתפוס בהן, ונדמה שהוא תמיד בשיפוצים והחלפת בעלים. כך או כך, בקומה ה-2 קבוצה אנרגטית של אוצרים הקימו תערוכה עשירה ומגוונת שמאגדת יצירות של עשרות אמנים אשר עניינן בהתנגדות וכפירה כלשונם. רשימת האמנים המשתתפים מגוונת ומאחדת בין צעירים וותיקים, אאוטסיידרים ומיינסטרים ועבודות מתקופות ומדיומים שונים.

לשבועיים בלבד. רוטשילד 9, קומה 2. יש להתעדכן בשעות הפעילות באירוע הפייסבוק

תערוכת מכירה מיוחדת להצלת מרכז מחול 'כלים' בבת ים

לצד היתרונות שציינו קודם במשבר הקורונה, מובן מאליו שההרס והכאב שהיא מביאה גדולים יותר, בתוך כך סופג עולם התרבות מהלומה קשה מאוד שאין לדעת איך ומתי הוא יתאושש ממנה. אנו רואים גלריות, יוזמות אמנותיות, גופי תרבות נסגרים כל הזמן וכעת גם מרכז המחול כלים זקוק לעזרה כלכלית בשביל לשרוד. המרכז הוא גוף למחקר מחול, תנועה וגוף והוא פועל רבות גם בתוך הקהילה ועם אוכלוסיות מוחלשות. בתערוכת המכירה מוצגים צילומים של יאיר מיוחס אשר מלווה ומצלם את מרכז כלים מיום הקמתו.   אתר המכירה

אירוע מכירה יתקיים בין התאריכים 19-21.11 בליברה LOFT, בית אלפא 17 תל אביב

7×7 שבע.ה צלמים.ות מדברים.ות שבע דקות. יוזם ואוצר: עדי ברנדה

זו לא פעם ראשונה שאנו ממליצים על האירוע הזה שמתקיים כל כמה חודשים ב"אינדי" גלריה שיתופית לצילום. פורמט קליל וכייפי המאפשר מפגש עם צלמים מהשורה הראשונה אשר יספרו בשבע דק' בלבד על היצירה שלהם.

חמישי 19.11 בשעה 20:00, בפורמט ZOOM.    אירוע פייסבוק

יש להירשם מראש בטופס המקוון, לינק לשיחה יישלח מספר ימים לפני האירוע למייל (מספר המקומות מוגבל)

הצלמים המשתתפים: אבי גנור, אורי גרשוני, שירן יצהרי, דנה לב לבנת, תמר נסים, אסף עברון, נועה צדקה

28.11 סיור אמנות רחוב וצילום סלולרי להורים וילדים

בסיור נכיר את העבודות של האמנים החשובים שפועלים כיום בתחום, נעמוד על ההבדלים בין סגנונות וטכניקות שונים ונראה כיצד הן מתפקדות במרחב הציבורי, כחלק מהאווירה והתרבות העירונית. מתי זה גרפיטי? מתי זו אמנות? מדוע בוחרים האמנים ליצור במרחב העירוני ואיך העירייה מקבלת את זה? אלה רק חלק מהשאלות שילוו אותנו בסיור.

במהלך הסיור נשלב סדנת צילום ונלמד טריקים חדשים לצילום יצירתי ומגניב בעזרת מצלמת הטלפון. בין היתר תוכלו להתנסות בצילום במצבים שונים לחקור זויות וקומפוזיציה מקוריות, להבין אור וצל ולגלות פיצ'רים מיוחדים במצלמת הטלפון שלכם.
הסיור בהנחיית האמנית מיכל סופיה טוביאס

פרטים נוספים והרשמה בקישור

אורי גרשוני, מתוך "השמש של אתמול". סדרת הרצאות קצרות בגלריה אינדי

שנה טובה

המלצות קריאה לבידוד…

אופ. אין מילה אחרת לתאר את מה שאנחנו מרגישים. אופ, שוב חוזרים לשגרת בידוד, אופ שוב מקבלים הודעות על סגירת גלריות ומוזיאונים. אופ

אבל, כמו בפעם הקודמת, גם היום אנחנו חזקים ואופטימיים, גם היום אנחנו רוצים לתת לרוח, לתרבות, לאמנות ולחופש הפנימי – לנצח.

אם כן, השבוע אנו שולחים אליכם סיכום ביניים של סדרת הראיונות שערכנו עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות. מעניין לקרוא את המבטים השונים של האמנים הצעירים על אמנות עכשווית ותפקידיה, על תקופת הלימודים ועל השפעות הקורונה עליהם ועל האמנות.

בהזדמנות זו אנו מאחלים לכולנו שנה חדשה, טובה בהרבה מזו שנגמרת.

שנה של שגרה, שפיות, אהבת אחים, ואהבה בכלל

ושנה של אמנות נהדרת בכל עת.

שני ורנר,

וצוות Talking Art

מור רימר

מור רימר, מתוך עבודת הווידאו "אבא אדמה", פרוייקט גמר מכללת אורנים
צילום: יובל בר און

יצירה טרייה: סדרת ראיונות עם שני ורנר

עונת תערוכות הבוגרים כבר בפתח ואנו שמחים לשתף בסדרת ראיונות חדשה אשר מפגישה אותנו עם הבוגרים הטריים. כיצד עברו עליהם שנות הלימודים, מה מעסיק אותם, כיצד השפיע עליהם משבר הקורונה, ועוד.

מעיין שחר, בוגרת לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל
"זה פרדוקס כזה. מצד אחד יש תחושה שאמנות, במיוחד בימים האלה, היא לא דבר מובן מאליו, אף אחד ושום דבר לא מחכה לי מעבר לפינה, אני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהיות מאוד כנה, ליצור יש מאין ולהרוויח את העשייה שלי כל יום מחדש. מצד שני יש קול שמבקש להרפות הכל, לעצור ולהתבונן רגע מהצד כמו אורחת. זה כמו מאבק בין אש ומים אבל אני מבינה שאני צריכה להכיל את שניהם, כל יום לקום בבוקר, לשים זרעים באדמה ולהשקות."
לראיון המלא    לאתר של מעיין

שלומית לב רן בוגרת בית ספר פרדס והמדרשה לאמנות
"בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח."

לראיון המלא  התערוכה הוירטואלית של בוגרי בית ספר פרדס בקישור

דייויד רייכמן גיבס, בוגר לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל

"טוב, ללמוד תואר שני באמנות זה לא בדיוק "לימודים" במובן הרגיל. יותר מכל דבר אחר זה הרעיון שאתה מתחייב לשים את עצמך במרכז של בחינה עצמית ותחת ביקורת שהיא הדדית לשאר חבריך לספסל.
למדתי הרבה. זו תקופה אינטנסיבית. יותר מכל נהניתי לדבר עם המרצים בפגישות האישיות בסטודיו. זה לא רק הדברים שנאמרו שם שהם תמיד הרחבה משמעותית על פעולה שבסופו של דבר נשארת לרוב די פרטית בסטודיו, זה גם תרם לי להבין משהו על אופני הדיבור מסביב ליצירה באופן כללי. לדעת לא רק לעשות את האמנות אלא גם ללמוד לדבר את האמנות זה משהו שחווים בתואר הזה באופן טבעי מכורח הנסיבות. לפעמים היה נדמה שמה שנאמר בשיחה בסטודיו הופך כמעט ליותר משמעותי ממה שבאותו רגע נעשה שם."

לראיון המלא  לאתר של דיוויד בקישור

מור רימר, בוגרת  לימודי תואר ראשון במכון לאמנות במכללת אורנים

"הפרויקט "עד היסוד" עסק במערכת הקשרים בין הגוף והבית וכלל עבודות בווידאו, תחריט, ציור פיסול וטכניקה מעורבת. בעבודות השונות הגוף והבית הופיעו כנטולי קצוות וחסרי יסודות, כמו תלויים בין שמיים וארץ. דימוי מרכזי שחזר הוא השלד של הגוף – בית, שאמור לייצב ולהחזיק פיזית ומטאפורית, ומכיל דואליות בין יצירה של בסיס איתן ובין מצבי כליה וחורבן. למשל, בעבודות התחריט השלד הוא ריק שנפער בנוף, ועבודת הוידאו "אבא אדמה" מעלה שאלות לגבי האתוס החלוצי והשאיפה לנטוע יסודות באדמת הארץ. בווידאו, שצולם בנוף ילדותי, עסקתי בקשר הבין דורי של אב ובת. אני מופיעה בו לצד אבי, שגופו הפגוע הופך עבורי למבנה ומקום. בעבודה אני בוחנת את מקומי לנוכח דמות האב, ומעמידה לשאלה את עבודת הכפיים כאקט שיש בו גאולה."

לראיון המלא.  טריילר לעבודת הגמר של רימר בקישור

לב רן

שלומית לב-רן, פרוייקט גמר בית ספר "פרדס"

לב רן

יצירה טרייה. ראיון עם שלומית לב-רן

שלומית לב רן למדה במקביל בבית ספר פרדס ובמדרשה לאמנות. שני בתי הספר מייצגים גישות שונות, אחד חילוני והשני דתי. עם זאת, השילוב הזה הפרה את היצירה ואת המחשבה על אמנות. כעת היא מציגה שתי תערוכות גמר במקביל, והפיצול ביניהן מחדד את העיסוק שלה בנקודות מבט שונות של בגרות וילדות.
ראיון עם שני ורנר במסגרת סדרת ראיונות עם בוגרים טריים של בתי הספר לאמנות.

ספרי קצת על מי את ומה את עושה
קוראים לי שלומית לב-רן , אני בת 28 ובימים אלו אני מסיימת את התואר הראשון שלי באומנות ובחינוך לאומנות, במסגרת ביה״ס הגבוה לאומנות פרדס שמשולב עם המדרשה לאומנות בבית ברל. זה נשמע מסובך וזה באמת קצת מסובך… את מרבית לימודי האמנות המעשיים אנחנו עושים בפרדס, ואת הלימודים האקדמיים במדרשה. ובגלל שאני במסלול לימודים מואץ – ניגשתי השנה לשתי תערוכות גמר ששתיהן מוצגות החודש במקביל.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
כאמור, למדתי בשני מוסדות במקביל. הפיצול הזה משונה, אבל במוזרות הזאת קרו הדברים הכי מעניינים. קצת כמו ללכת לשני פסיכולוגים בו זמנית.
"פרדס" הוא מקום חדש, קטן ואידיאליסטי. בעצם זה בית ספר דתי אבל אני למדתי להיות בו למרות שאני לא דתיה. אני חושבת שאני נמשכת לאידיאלים גם (ובעיקר) כשהם לאו דווקא שלי. משהו בתחושה ההיפית שהכל תלוי בנו, שיש דינמיות. לפעמים זה מתסכל, כשנתקלים בחוסר אירגון או כשמרגישים שלמקום הלימודים אין כח פוליטי בשדה האומנות. אבל בדיוק בגלל זה יש איזושהי הרגשה שהסטודנטים והסגל צריכים להיות הכי טובים וחובת ההוכחה היא עלינו. זה משהו שמאוד מפעיל אותי ליצור. לגבי המדרשה, בהחלט נהנתי מהמקצועיות ומהאפשרויות הרבות שעומדות בפני הסטודנטים. אבל מה שמוזר זה שזאת אמורה להיות הצלע החילונית והחופשית כביכול של התוכנית, ודווקא שם קרו מידי פעם היתקלויות עם מרצים חילונים לחלוטין שהגישה שלהם הייתה הרבה יותר קונפורמיסטית ו״רבנית״.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרויקט עצמו?
בתקופה של הסגר הראשון לא עשיתי הרבה אומנות. איכשהו יצא שחזרנו כל הילדים לגור אצל ההורים בבית ילדותי. ודווקא המפגש עם החיים עצמם היתה המעשה הכי חתרני אמנותי: לחיות בקפסולה המשפחתית, להיות מעורבת בתהליך הגמילה של האחיין שלי מטיטולים, ולבשל לליל הסדר הפכו לסוג של פרפורמנס אמנותי. האמנות המעטה שכן עשיתי נבחנה בעיניה של משפחתי הקרובה, ופתאום התעמתי עם הצורך להסביר להם מה אני עושה ומה אני בעצם לומדת, ולמה פתאום ציירתי להם על הקיר באמבטיה 100 עיניים. כשנגמרה תקופת הסגר וחשבנו שהכול מאחורינו, חזרתי לאותה נקודה וגיליתי שכמו נמלה שהולכת על סליל, אני נמצאת פיזית באותו המיקום, אבל אני גבוהה יותר. ההפסקה הזאת הייתה בשבילי כמו לתת ללחם לתפוח.

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
אני מציגה שתי תערוכות גמר במקביל. חלק מהעבודות, שתי עבודות וידאו וקולאז' דיגיטלי, חוזרות על עצמן. את היתר – הרבה ציורים, חילקתי בין שתי התערוכות באופן שמתאים למקום\לחלל ולמהלך הספציפי לכל תערוכה. שתי התערוכות עוסקות בחילופי נקודות מבט בין ילדות ובגרות וכל אחת מהתערוכות היא נקודת מבט בפני עצמה. אמנם רוב הצופים יחוו רק אחת מהתערוכות, אבל מבחינתי הפיצול הזה הוא חלק בלתי נפרד מהמהלך שאני מנסה לייצר. המפתח לשתי התערוכות מבחינתי הוא עבודת הקולאז' הדיגיטלי המופיעה בשתיהן בה לקחתי שתי תמונות שלי, אחת מגיל וחמש ואחת עכשווית ובאמצעות פוטשופ החלפתי ביניהן את העיניים כך שהן מתבוננות זו בזו אחת באמצעות עיני השנייה. העבודה הזו מייצגת בשבילי את המהלך האמנותי שלי שמדבר על נקודות המבט המתחלפות של ילדות והתבגרות.
את התערוכה במדרשה אפשר לראות עד ה 13.9. התערוכה בפרדס נסגרת ב-1.9, אבל ניתן לבקר בגרסת הסיור הוירטואלי שלה.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
אני רוצה להמשיך לעשות אומנות ולהציג את האומנות שלי, ואני מקווה שהיא תתקבל באהבה. התקווה והצורך להתקבל באהבה מפעיל אותי לא פחות מהדימוי או מהפעולה האומנותית עצמה. הרעיון לשלב בני נוער בתערוכה שלי הגיע מהצורך הזה – שהאומנות שלי תאהב על ידי בני נוער. כשאני הייתי נערה החוויה של להיות מושפעת מאומנות צרובה לי בזיכרון, ולכן יש לי אמון בשיפוט של בני נוער את האומנות שלי – שיפוט חם, קרוב, לא מלומד. זה צורך בוגר וילדותי (או שאולי אני צריכה להגיד ״מתיילד ומתבגר״) באותה המידה.
בגלל שחוויית הלימודים שלי לא הייתה חוויה של בועה, אני מקווה שאחרי שאסיים ללמוד, מתוך רצון להשתלב בעולם האומנות, אני לא אמצא את עצמי נכנסת לתוך אותו השיח הפנימי הסגור. אני מקווה ליצור בעולם ומהעולם, להיות אומנית טובה אבל גם בת משפחה טובה ובת אנוש טובה. יש סיפור מפורסם על בעל התניא שנזף בתלמיד שלו על שהיה שקוע כל כך בלימוד התורה, ולא שמע את התינוק שלו בוכה. אני מקווה ליצור מתוך קשר לעולם, מתוך הכרת תודה על ההזדמנויות שאני מקבלת ולא באופן מנותק.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אני חושבת שאומנות טובה כשהיא שואלת שאלה או מציגה קונפליקט ולא רוצה לפתור אותו. התבוננות באומנות, בעיני, היא היכולת להשתהות בתוך הבעיה. ובתקופות של משבר כמו משבר הקורונה יש בהתבוננות באומנות משהו תרפי ומתקן. אנחנו חיים בתקופה של שפע, ויש הרגשה שהעולם מנסה לשמר את עצמו כמה שהוא יוכל. אנשים חרדים מלהישכח יותר מתמיד, מתעדים הכול, מגבים כל מה שהם יכולים. קצת נדמה כאילו מיצינו את מה שיכולנו בעולם הממשי, ואנחנו עוברים לכבוש המימד הווירטואלי. גם אני כמו כולם, חרדה להישכח. אבל אני נוטה לא לסמוך על השימור האינטרנטי. לכן אני כל הזמן חוזרת לציור. בסופו של דבר, אחרי שעבודות הוידאו, הצילום והפרפורמנס ייעלמו, אני מקווה שאת הציורים שלי יצליחו למצוא יום אחד בעוד כמה אלפי שנים, באיזה כד במערה ליד ים המלח, ויגידו, ״אה. הייתה השלומית ההיא בעולם״.

התערוכה הוירטואלית של בוגרי פרדס בקישור 

ויקטור היימן 1

יצירה טרייה. ראיון עם ויקטור היימן

עבור פרוייקט הגמר שלו נסע ויקטור היימן לאוקראינה, לכפר בו נולד וגדל, התוצאה היא סרט דו ערוצי שמהווה מעין שיר פרידה מהמקום ומסבתו שעוד גרה שם. כשחזר ארצה שלטים ורודים ועדינים קבלו את פניו בשדה התעופה והודיעו על הקורונה שרק אז החלה. בקרוב תפתח תערוכת הבוגרים בבית הספר שנקר, שם יצג את הפרוייקט שלו.
ראיון נוסף בסדרה "יצירה טרייה" עם בוגרי בתי הספר לאמנות לשנה זו.
שני ורנר

ספר קצת על מי אתה ומה אתה עושה
שמי ויקטור היימן, בן 26, מתגורר ברמת גן וסטודנט שנה ד' במחלקה לאמנות רב תחומית, שנקר. בימים אלה אני עובד על תערוכת הגמר שלי. המדיום שבו אני פועל כבר מהשנה השנייה ללימודים, הוא בעיקר וידאו ואם לדייק, הצבות וידאו.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים להגיע למעמד תערוכת הגמר?
אני חושב שזה דבר מאוד לא מובן מאליו בעולם של היום, ללמוד דבר שבאמת מצליח לסקרן, לרתק ולרגש אותך. לפני תחילת הלימודים התלבטתי אם ללמוד אמנות או קולנוע. בחרתי ללמוד אמנות מכיוון שזהו מסלול שמאפשר להתנסות במגוון מדיומים כגון ציור, פיסול, הדפס וצילום. במבט לאחור, אני מבין שדווקא ההתנסות, במחלקה שהיא רב תחומית, אפשרה ליצור שילובים שלא היו מתאפשרים לי במקומות אחרים. חוץ מזה, זה נורא נחמד שבמקום בו למדתי, לא צריך להסביר שוב ושוב שאמנות זה לא רק ציור.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
בהחלט כן. למזלי טסתי לצלם את החומרים לעבודה שלי ממש ברגעים הראשונים בהם העולם החל בהיכרות עם הקורונה. אני לא אשכח שעם הגעתי ארצה, בכניסה לנמל התעופה היו שלטים חביבים שהודיעו באופן מזמין ובצבעי פסטל על הקורונה, ובהם רק ביקש משרד הבריאות מהציבור ליצור קשר במידה ויש תסמינים. אני זוכר שאמרתי לעצמי שזה בטח יחלוף לפני שבכלל אבין שאני בישראל.
אני מאמין שהשפעות הקורונה על תהליכי העבודה משמעותיים בהרבה ממה שאני מצליח לזהות כרגע. אי היכולת לעבוד על עבודת הגמר שלך באופן רציף ולשקוע לתוכה אכן הפריעו לעבודה והאטו אותה משמעותית. אך ההשפעות המנטליות הן אלו שלדעתי פגעו יותר. אחד מהדברים המפרים ביותר בבית ספר לאמנות הוא השיח שנוצר בכל מקום. בין אם מדובר בשיח שהתפתח כתוצאה מתהליך יזום כמו שיעור ובין אם מדובר בשיח שנוצר במקומות לא רשמיים כמו הדשא ופינת העישון. המפגשים האלה הם בעיני קריטיים לתהליכי העבודה ולהצלחה שלה. אמנם ניתן לראות יצירות אמנות דרך הזום וגם לדבר על כך אבל אני מוצא ששיח דיגיטלי הוא פחות ישיר ופחות מפרה לעומת שיח ומפגש עם עבודות במציאות.

ויקטור היימן2

ויקטור היימן

מה תציג בתערוכת הסיום שלך?
תערוכת הסיום שלי היא הצבת וידאו, אשר כוללת הקרנה של שתי עבודות וידאו כאשר כל אחת מהן היא בעלת פס קול משלה. העבודה עוסקת בסבתא שלי ששמה אנה. עבורי העבודה היא מעין מכתב פרידה ממנה. טרבובליה – הכפר באוקראינה בו גרה סבתי, הוא מקום שאני מכיר היטב, גדלתי בו, ולמרות זאת את הנופים שאני רואה שם אני כמו זוכר מתצלומים ישנים.
טרבובליה הוא מקום שנראה כאילו קפא ונשאר בעבר. אני חוזר לשם כמקומי אך גם כזר. אופן הצבת העבודה בחלל בשני מסכים המוקרנים לעיתים במקביל ולעיתים לסרוגין, מאפשר לי ליצור מעין מקום ביניים, שמשלב בין המוכר והזר. גם הסאונד של הסרטים עוזר בכך משום שיצרתי סאונד נפרד לכל סרט. אני רואה סאונד בתור אלמנט לא פחות ויזואלי מתצלום או סרט. הסאונד מגלה לצופה אינפורמציה ואף מאפשר לו להשלים חלקים מהמידע הויזואלי. הסאונד בעבודה נחווה באופן שונה מנקודה לנקודה בחלל ומייצר חוויה חדשה בכל צפייה.

מה החלום? איך אתה רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
החלום הוא לעשות סרטים. לאו דווקא במובן הקלאסי של כאלה המוקרנים בקולנוע אלא כאלה שהינם בעלי יכולת אמיתית לשנות משהו בעולם, סרטים שמאתגרים את המדיום וחוקרים אותו. אמנם אני חי ונושם וידאו לא מעט זמן בהתחשבות בגילי, עם זאת, בכל פעם שאני חוזר לשולחן העריכה אני מתרגש כאילו זו הפעם הראשונה. ואם חושבים על זה, יש עוד כל כך הרבה סצנות לצלם, קאטים לחתוך וסאונד להקליט. הייתי רוצה להמשיך ולהעמיק את העבודות שלי, אני רואה אותן גדלות, הופכות למורכבות יותר, מעניינות יותר ובעיקר בעלות השפעה.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אמנות לתפיסתי היא סוג של תיבת נח נצחית, תפקידה הוא לשמור, להוות מעין ארכיון ממנו אפשר לשלוף מידע. אך בשונה מארכיונים סטנדרטיים שתפקידם הוא לשמור את הידע ללא היכולת להתערב בו, אמנות מאפשרת לא רק לשמור אלא גם להגיב, לבקר ובכך לייצר זיכרונות חדשים, לספר נרטיבים שלא נשמעים ולשנות את התודעה כלפי דברים בעולם. לאמנות יש יכולת הישרדות מופלאה ולכן אני צופה שינוי של האמנות ותגובות מפתיעות מצידה למצב החדש. אמנות תמיד איתגרה את הגבולות של עצמה והמציאה את עצמה מחדש ולכן גם כאן, מול המגפה העכשווית היא תדע להמציא צורות חיים חדשות.

ויקטור היימן בבית סבתו, בעת צילום פרוייקט הגמר

ז׳וזף דדון ציון

יצירה בעין הסערה. ראיון עם ז'וזף דדון

בתמונה למעלה: רונית אלקבץ בסרטו של ז׳וזף דדון "ציון", 2005. צילום: טומאס זוריטשטק

ז'וזף דדון מנקה כל בוקר את הסטודיו הביתי באקונומיקה ונובר בארכיון שלו. עבורו המצב החדש הוא זמן להתנקות ולפנות מקום למבט על העבר ועל ההווה. קפצנו לביקור וירטואלי בפריז לשוחח עמו על יצירה והשראה בימי קורונה.
ראיון עם שני ורנר

להמשיך לקרוא

סיפורם של פרחי האדמוניות – הצוות שלנו מסכם את תקופת הקורונה

בתמונה למעלה: האדמוניות של יעל בן ארי

56 ימים עברו מאז הסיור האחרון שלנו. 56 ימים בהם נטרפו כל הקלפים על ידי הקורונה, ונאלצנו להמציא את החיים שלנו מחדש. כמו רוב תושבי המדינה והעולם, גם אנחנו התאמנו את עצמנו למציאות החדשה וחיכינו שהכול יגמר ונחזור לשגרה. הסיורים, ההוראה, מפגשים יצירתיים, מפגשים עם קהל, ביקורי סטודיו, אירוח תיירים מחו"ל ובשביל חלקנו גם היצירה העצמאית שלנו כאמנים – כולם נפסקו או השתנו מאוד. בתוך מובלעת הזמן הזו, כל אחד מאיתנו חווה את החיים אחרת, וכעת עם חזרה מסתמנת לשגרה אנו משתפים אתכם בתמונה אחת שמסמנת עבורנו את תקופת הקורונה.

שלכם, ומחכים כבר להתראות בסיורים
שני ורנר וצוות Talking Art: יעל, אלעד, לירון, מיכל, יונתן ודויד.

להמשיך לקרוא

יצירה בעין הסערה. ראיון עם אסתר כהן

בתמונה למעלה: אסתר כהן, פטל רימון ולשון של זהורית, 2020

אסתר כהן מביטה באור של שעות הבוקר המוקדמות החודר מחלון המטבח שלה, ויוצרת על שולחן האוכל סדרה של ציורים לקראת תערוכה חדשה. בציורים משתלבים צמחים, סורגים, אותיות ושירה מקראית ועוסקים בריטואלים וביחסים בין הטבע למעשה ידי אדם, במפגש בין רוח לחומר.
ראיון וירטואלי עם שני ורנר

להמשיך לקרוא