ארכיון תגיות: אמנות עכשווית

יצירה בעין הסערה. ראיון עם מיכל סופיה טוביאס

האמנית (והמדריכה המהוללת שלנו!) מיכל סופיה טוביאס ניצבה בפני אתגר לפתח טקטיקות וטכניקות יצירה חדשות בשל מגבלות הקורונה והקושי להשיג את חומרי היצירה הרגילים שלה. מעבר לכך, לאחרונה הציגה מיצב צילומי בו השתמשה בדימויים מתערוכה קודמת, באופן כזה שהדמויות המצולמות נראות כאילו הן חופרות מנהרה אל תוך תאטרון נגה הסגור. החזרה לעבודה ההיא "עתות קריסה" נראתה רלוונטית מתמיד. 

ראיון עם שני ורנר

היי מיכל, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?

תקופה מורכבת אבל מלאה בלימוד, כך שהתחושה מאד מעורבת. משהו ביחסים של פנים וחוץ קיבל מבחינתי תפנית מאד מעניינת בעקבות התקופה הזאת ואני מקווה שאחרי שזאת תעבור (ובאמת שכבר תעבור!) אדע לשמור על איכויות מסוימות שהיא אפשרה לי.

ספרי לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?

אז באותה הרוח של התשובה הראשונה, אני מרגישה שהקורונה נתנה לעשייה שלי מתנה שלא הייתי מאפשרת אותה לעצמי בכל רגע נתון אחר. בתקופת הסגר הראשון, כשעוד לא היה ברור אם ואיך מלמדים בזום וכשכמובן כל סיורי האמנות שלנו הוקפאו – כל הפרנסה שלי עצרה מלכת. היה בזה משהו מאיים ומפחיד אך יחד עם זאת הפיתוי של ללכת כל יום לסטודיו ולהיות שם מבוקר עד ליל היה חזק יותר מכל הפחדים, ובפעם הראשונה בחיי מימשתי את הפנטזיה הכי גדולה שלי כאמנית ופשוט הייתי כל היום בסטודיו. העצירה המוחלטת של החיים אפשרה לי להתכנס פנימה ולחקור את מה שמעניין אותי ברמה הכי טוטאלית ועמוקה שיש, וממש כמו בריטריט שהיתי עם עצמי ועם החומרים עד שיצא עשן לבן בצורת סדרת מונופרינטים (הדפסים חד פעמים) חדשה שמבחינתי מאחדת תחתיה את כל מה שמעסיק אותי היום. האפשרות לפצח ולגלות טכניקות נוספות בתוך העשייה שלי קשורה מאד גם בשקט שהקורונה יצרה ברעשי הרקע של החיים אבל גם במגבלה שהייתה בזמנו ברכישת ציוד וחומרים. גם אם חשבתי לעצמי שאני צריכה חומר אחר או שחסר לי ציוד, זה היה מצב שהייתי צריכה לעבוד איתו. כמו שקורה לעיתים קרובות, ולא רק באמנות, דווקא המגבלה היא זו שמזקקת ומכריחה להתעמת עם הפער שבין מה דבר באמת צריך כדי להתקיים לבין מה אני חושבת שהוא זקוק לו. כמובן שלא הכל היה קל ופשוט כל הזמן אבל בסופו של דבר אני מרגישה הכרת תודה על תקופה שברור שלרגעים עוד אתגעגע אליה.

מיכל סופיה טוביאס, אמא סלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

לאחרונה השתתפת באירוע "מרימים את השאלטר" בשכונת נגה. הצגת שם מיצב צילומי שונה מהפעולה הפיסולית המוכרת שלך. תוכלי לספר לנו על המעבר מפיסול לצילום או על הקשר ביניהם?

האירוע של ״מרימים את השאלטר״ ביוזמת עיריית תל אביב-יפו ובאוצרותה של מיטל מנור, היה הזדמנות מפתיעה ולא צפויה בכלל לחזור למדיום של הצילום ממקום אחר. היחסים שלי עם צילום בעצם קדמו ליחסים שלי עם הפיסול. לפני התואר השני שלי בבצלאל למדתי במחלקה לצילום במוסררה ובמשך כמה שנים טובות עסקתי רק בצילום. בזמנו אפילו צילמתי רק עם מצלמת פורמט בינוני (7×6) אנלוגית ושתי תערוכות היחיד הראשונות שלי היו צילומיות. באיזשהו שלב הרגשתי שמיציתי. לא יכולתי להמשיך להיות כל כך פסיבית ביחס למה שאני עושה ובמקום להתבונן בשקט בחורים בקירות ואז לצלם אותם, התחלתי לבנות את הקירות בעצמי ולפסל בתוכם חורים. אחר כך הצטרפו גם האנשים והרקדניות.

בכל אופן, אם נחזור להצבה הצילומית בנגה – אני מרגישה שזה עוד סיבוב בתוך צורת האינסוף. כשמיטל מנור האוצרת פנתה אלי לא הבנתי איך הפסלים הגדולים שלי יכולים להתאים לסיטואציה של ערב אחד. אבל מהר מאד הבנתי שזו בעצם הזמנה למחשבה משחקית יותר, הזדמנות לשבור את מה שאני כבר מכירה. בהסתובבות בשכונה מיד קלטתי את הקופות הנעולות של תיאטרון גשר והיה לי חשוב להפנות זרקור למצב של התרבות, לקריסה שלה באם המדינה לא תגיש לה עזרה. תיאטראות ומוסדות תרבות נעולים כבר כמעט שנה ורציתי שבפעולה מדומיינת גופים יחפרו מנהרה ויכבשו בחזרה את מה שגם חשוב. סטייל המהפכה הצרפתית.

הבחירה להציב שם דווקא את הדימויים של האנשים בתוך הפסל שלי קיר מס. 2 (עתות קריסה) הייתה נראית לי הכי טבעי. גם בגלל הפורמט והאדריכלות של הקופות הנעולות של תיאטרון גשר אך גם ובעיקר בגלל התוכן של העבודה שהיה נראה לי משותף. הפסל שהצגתי באוסף קופפרמן ב-2018 הוא מחווה פיסולית וגופנית לרישום של משה קופפרמן שעסק בקריסה. קריסה של הגוף, של תרבות, של הדמוקרטיה. או איך שקופפרמן אמר: "נשאלתי: הכל קורֵס תחתיו? הכל מתמוטט? לא. לא הכל ולא בכל מקום. אבל הרבה. מספיק כדי שה'קריסה' תצוין כמאפיינת את הזמן הזה. כזאת תחושתי".

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?

בגלגול הזה יוצא שאני תמיד מתגעגעת לחלל הרואה של ג׳יימס טורל שנמצא בגן הפסלים שבמוזיאון ישראל. יש לי ממש כיסופים אליו. כירושלמית לשעבר החלל הרואה היא עבודה שגדלתי בתוכה. כיס צידי בציר הזמן והמרחב בו אפשר להתרווח מול השמיים והאינסוף מבלי להיבהל. יש בעבודה הזאת של טורל יחסים מאוזנים בין הגוף האנושי לכוחות האדירים של הטבע. נכון שזה ממש כאן וקרוב ולא הלכתי רחוק, אבל זה מה שמבליט את הקושי של התקופה הזאת. בסופו של דבר אני חושבת שאני בעיקר חולמת ומתגעגעת לחופש התנועה שלנו כמו החופש והזכות להתפרנס בכבוד. אבל זאת כבר תשובה לשאלה אחרת.

איזו יצירת אמנות מפורסמת מתאימה למצב?

אחד מהתאים של אבשלום. מלונית קורונה לאדם אחד.

האתר של מיכל סופיה טוביאס בקישור

מיכל סופיה טוביאס, איילה בסלע, מונופרינט על נייר שחור, 2020

יצירה בעין הסערה. ראיון עם אורי גרשוני

הרבה תהפוכות עברו על אורי גרשוני בשנה האחרונה, מתערוכת יחיד שנפתחה ונסגרה בין הסגרים, מות אימו (ביאנקה אשל-גרשוני), מעבר להוראה מקוונת והזמן המשותף עם בנו בבית. בתוך המצב המוזר הזה שסחף את כולנו ובתוספת האובדנים האישיים, היצירה שלו ממשיכה ומתפתחת. כעת הוא עובד על שתי סדרות עבודות חדשות שנעשות בשיתוף עם בנו, ולאחרונה השיק גם בלוג חדש שעוסק בבידוד, בדידות ולבדות.
ראיון עם שני ורנר

מאה ימים של בדידות

היי אורי, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?
תחושות מעורבות, שנה בהחלט לא פשוטה בשבילי. חוויתי בשנה הזו כמה אובדנים ברמה הפרטית, והמצב מסביב בהחלט לא תרם להרגשה הכללית. עם כל זה, ולמרות הכל, אני מוצא גם רגעים של יופי, ואפשרויות שנפתחות להתבוננות מחודשת על עצמך, סביבתך והעולם.

ספר לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?
מיד בתום הסגר הראשון הצגתי תערוכת יחיד בגלריה שלוש בשם ״הלאה-הנה״. התערוכה הייתה מוכנה להצבה בגלריה וכמה ימים לפני מועד התלייה הוחלט על סגירת הגלריות. במהלך זמן ההקפאה הזה, בתוך תקופת הסגר, אימי נפטרה. לפתע העבודות בתערוכה הציתו בי חרדה, חשתי שהאמנות הטרימה את המציאות, שלצילומים יש כח מאגי. מעשה האמנות היה נדמה לי כמו הוירוס הכי קטלני, הרגשתי צורך לשמור על מרחק וריחוק. כאמור, מיד עם תום הסגר התערוכה נפתחה, הצלחתי לפתח נוגדנים, להתחסן.
שתי עבודות נוספו לתערוכה בזמן ההמתנה והאבל: מעין פוטוגרמות, בטכניקה של לומן פרינט, של עלים שנשרו מעץ הפיקוס בחצר ביתה של אימי, בית ילדותי.
במשך הסגר הראשון, ביליתי ימים ארוכים בבית עם בני חליל. אנחנו גרים בקומה אחרונה בבניין שלנו, מתחת לגג המשותף. הגג הפך למקום מפלט ובילוי שלנו, העברנו בו שעות ארוכות של משחק, קריאה, האזנה לתסכיתים והרבה אוכל, אוכל ועוד אוכל. מי שהיו לנו לחברה ופרטנרים למשחק היו היונים שעל הגג. באמצעות הדמיון הפורה של חליל, לפעמים הגג היה לספינה, אנחנו לפיראטים, והיונים היו האויבים שלנו, בפעמים אחרות הן היו בנות ברית. התחלתי לצלם את היונים, להתבונן עליהן דרך עינית המצלמה, דרך העיניים שלי, ואולי בעיקר דרך עיניו של חליל. העבודות האלו עדיין נמצאות בתהליך עבודה, אני רוצה שהיונים יהיו שותפות פעילות בתוצר הסופי, ועדיין מגשש את אופני הפעולה.
בסגר השני כבר חזרתי לסטודיו ולקחתי את חליל איתי. הימים שבילינו יחד בסטודיו (עדיין עם הרבה אוכל) הובילו לסדרת עבודות נוספת בשם ״תכנית אב״. העבודות הן פרי של שיתוף פעולה בינינו, הן מבוססות על ציורים של חליל שמתורגמים להדפסי ציאנוטייפ. עבדנו יחד כמו קולגות בכל שלבי העבודה: המחשבה על הנושא, הפיכת הציור לדימוי צילומי, ערבוב הכימיקלים עבור התמיסה הרגישה לאור, הכנת הניירות, ההדפסה בשמש והפיתוח. תהליך העבודה היה הדדי אבל עם היררכיה ברורה: חליל הוא הכח היצירתי, האמן, ואני מתפקד יותר כדפס שלו, נותן השרות.
העבודה על הסדרה הזו ממשיכה בימים אלו, בסגר מספר שלוש, אבל עם תפנית קלה – חליל החל מתעניין יותר ויותר בכתיבה, ואת הציורים מחליפות אותיות ומילים.
פסוק מספר משלי מתנגן לי בראש: ״בני תורתי אל תשכח ומצותי יצור ליבך״

אורי גרשוני וחליל בכר-גרשוני, ללא כותרת, מתוך הסדרה: תכנית אב, 2020

ראינו את הבלוג שפתחת על אמנות בימי בידוד, תוכל לספר לנו עוד עליו?
הבלוג נקרא ״המחלקה הסגורה״ (כותרת משנה: ״שיגעון בעידן התבונה״). פתחתי אותו עם תחילת השנה האזרחית 2021. בעצם הוא הוקם עבור הסטודנטים שלי במחלקות לצילום בבצלאל ובויצ״ו חיפה. אחרי שכבר שבתי ללמד פרונטאלית בתום הסגר השני, שוב נסגרו המחלקות וחזרתי ללמד בזום. בתוך ההזיה הזו, ומתוך תחושת אובדן המציאות, רציתי להפוך בעבור הסטודנטים ובעבורי את השגעון ל׳משגע׳. התחלתי להעלות לבלוג תכנים בהקשר למצב הקיומי שלנו בקונטקסט העכשווי, חומרים שעניינם בידוד/בדידות, סגר/סגירות וכ״ו. הבלוג כולל סרטים עלילתיים ודוקומנטרים, עבודות אמנות בפורמט וידאו, תיעוד של מיצגים, מוזיקה וספרות. הפצתי לינק לבלוג גם לכמה חברים קרובים ובהמשך גם לחברי הפייסבוק שלי.
התגובות היו נלהבות, אנשים מצאו בבלוג עניין ואולי אף נחמה. המוטיבציה הגלויה של הבלוג הייתה להעשיר את הסטודנטים, למלא את הריק בתוכן. אבל למעשה רציתי להזכיר ולהדהד להם ולעצמי את החשיבות והעוצמה של היות לבד ואף בודד. הרבה פעמים אני מנסה ל״צייר״ לסטודנטים את היום שאחרי הלימודים, איך נראית חווית יצירה בלי כל רעשי הרקע, בלי חברים לספסל הלימודים, בלי משימות, בלי משובים תמידיים. לפעמים, כשסטודנטים מתלונננים ומקטרים, אני אומר להם שהם לא מבינים כמה טוב להם, שעכשיו הם בגן עדן, אבל אולי גן העדן האמיתי הוא דווקא בשקט שאחרי, בלבד, בבדידות (בלי הזולת שסארטר כבר הגדיר כגיהנום).
פיקאסו אמר ש״ללא בדידות רבה שום עבודה רצינית אינה אפשרית״, אני מאמין בזה. לאמן (ואולי בעצם לכולם) לעתים החברה הטובה ביותר היא בדידות. בבדידות יש כאב אבל גם יכולת להקשיב לפעמי הלב, לשמוע את החרדה אבל גם את ההתרגשות. להיות לבד זו הזדמנות מצוינת להכיר (לפעמים לאהוב ולפעמים לתעב) את עצמך.

מה דעתך, אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?
בוחר לא לבחור, לא בזה ולא בזה. האמנות היא מעשה הכרחי וחיוני (ביחוד ליוצר) בכל הימים, ואולי אף יותר בימים אלו, אבל לא כתגובה למצב ולא כבריחה ממנו.

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?
עכשיו כשאת שואלת, פתאום זה קצת עצוב לי כשמתחוור לי שאין ממש מקום כזה שאני מתגעגע אליו. אני מתגעגע יותר לראות סרט בבית קולנוע למשל. אבל בהחלט הייתי שמח על האפשרות לטוס ולבקר שוב במוזיאון מאורטיסהאוס בהאג, הולנד. המוזיאון שוכן במבנה מהמאה ה 17 שהיה אחוזת מגורים והוא משמר את אווירת הבית, כולל טפטים ירוקים על הקירות, וילונות כבדים וציורי תקרה. שם אפשר לשבת על ספה ולהתבונן ארוכות בדיוקן עצמי של רמברנדט מתבונן בך בחזרה.

איזו יצירת אמנות מפורסמת מתאימה למצב?
אני בוחר בתצלום שהוא גם הנגטיב הראשון בהסטוריה של הצילום, שצולם ב 1835 על ידי ממציא הצילום באנגליה וויליאם הנרי פוקס טלבוט. בתצלום נראים החלונות המסורגים בבית האחוזה המשפחתית בכפר לייקוק. המבט הוא מתוך הבית, מבפנים אל החוץ. בניגודיות הגבוהה של התצלום, איכות שהיא תוצאה של התהליך הפרימיטיבי שהיה עדיין בחיתוליו, פנים הבית מתכסה באפלה שחורה ואילו החוץ ׳נשרף׳ אל הלובן המסמא מעודף של אור. כל שנותר הם מסגרת וסורגי החלון, גריד שכולא אותנו במרחב הלימינאלי בין חוץ ופנים, בין ממשות ודימוי. בהקשר לרמברנדט שהזכרתי זה עתה, טלבוט
כותב באחד המכתבים לידידו סר ג׳והן הרשל (המדען ומי שטבע את המונח photography) על נסיונותיו הראשונים בצילום: ״גיליתי שתמונות הקמרה מועברות בצורה יפה מאוד, ולתוצאה אפקט רמברנדטי בסך הכל״.

אורי גרשוני ,ללא כותרת, מתוך: הלאה-הנה, 2020

יצירה בעין הסערה. ראיון וירטואלי עם בעז נוי

בעיצומו של הסגר השלישי, האמנות של בעז נוי ממשיכה לפרוח, נדמה שהמצב – השינוי הרגשי, החברתי ובסופו של דבר גם הויזואלי השפיעו עליו דווקא לטובה. כמעט בכל יום הוא מפרסם דימוי של ציור חדש ברשתות החברתיות וממשיך לרתק את הצופים בבית. תפסנו אותו לראיון קצר על הימים המוזרים האלה ועל היצירה בתוך כך.
יצירה בעין הסערה, פרק ב'. ראיון עם שני ורנר

היי בעז, מה שלומך? איך התחושה בתקופה הזו?

היי, בלי עין הרע שלומי באופן מפתיע טוב. רעידת האדמה הזאת בחוץ עושה לי ריסט בהרבה מובנים, גורמת לי לא לקחת שום דבר כמובן מאליו, שזה חשוב, ומכריחה אותי לאלתר, להגיב ולפעול –כמו בתהליך של ציור בעצם.

ספר לנו קצת על העשייה שלך בשנה האחרונה, איך הקורונה השפיעה עלייך?

באמנות וביצירה הקורונה מיטיבה איתי. הציור מציל ומגן עלי מרע גם בימים כתיקונם, וכשיש 'סכנה' בחוץ – אדרבה. הפעולה בסטודיו הופכת חדה ואנרגטית, אין זמן לבזבז. כל יציאה לרחוב או גיחה לעיר (ירושלים חיפה או תל אביב) הופכת להיות חד פעמית ודחופה. המרחב העירוני שמפעיל ומרגש אותי פתאום התפנה מרעשי רקע והסחות דעת ואני מרגיש שאני חווה אותו במלואו. מקומות שהם בשבילי אבני דרך פתאום נוכחים מולי חשופים. אמנם אני ממש מתגעגע לבתי קפה, למסעדות ולחיי רחוב אבל החרדה הקלה שמזדחלת לרחובות בימים האלה, וההרגשה שאלה ימים שלא יחזרו – עושה לי בציור טוב.

בעז נוי, פנטום, 2020

אתה נוהג לפרסם את העבודות החדשות ברשתות החברתיות, הקצב שלך מסחרר! תוכל לספר קצת על ההשראה ליצירה?

לרשת החברתית אני מתייחס כמו אל סטודיו פתוח, ולא כמו אל מוזיאון מאופק וסטרילי. משתף במה שעובר עלי – אז כשהעבודה שלי רלוונטית, וכרוכה בחיים ובמציאות מסביבי, גם ה'קהל' שלי ברשתות החברתיות מרגיש וחווה לרגע דרכי את העולם. לא רק בישראל. וזה מאד מספק. זה נותן תחושה שכולנו אחד, וזה משהו שמאד רלוונטי בעולם מדבק של קורונה.

מה דעתך, אמנות בימים האלה – אסקפיזם או תגובה חיונית למצב?

בחווייה שלי אמנות היא אף פעם לא אסקפיזם. היא דרך חיים וה"מצב" הוא חלק ממני, לכן אני לא מגיב אליו – אני הוא.

כיוון שכל שנותר לנו עכשיו זה לחלום.. יש מוזיאון או מוסד אמנותי אחר שאתה מתגעגע אליו במיוחד?

סגירת מוסדות האמנות שרירותית ואומללה. מאד פוגעת. אלה בתי התפילה של התרבות. ואלה ימים אדירים לפגוש באמנות ולחוות אותה לעומקה. מוזיאונים היו יכולים לארח יצירה מקומית ולפרוח בעת הזאת – להציע סוג של נחמה ושיקוף של תקופה מבלי לפגוע באף אחד. הרי ממילא כולם מרוחקים ומבודדים ולא נוגעים בכלום (באופן פיזי) כשחווים אמנות.
הכי אני מתגעגע למוזיאון ישראל – תמיד היה ותמיד יהיה בית חזק עם יסודות איתנים, מקום להיעלם ולהיטען בו בכל ביקור.

האתר של בעז נוי

אתר גלריה רוזנפלד 

בעז נוי, רח' נחמני וולט, 2020

יערה צח

אלטרנטיבי ומיינסטרים. המלצות הסופ"ש 29-31.11

עולם האמנות מדשדש חזרה לחיים לאחר הסגר האחרון ויש איזו תחושה דיסוננסית – בין העולם הישן, המוסדי והמוכר לבין עשייה חדשנית וניסיונית שלא בטוח אם תצלח ותשנה את עולם האמנות, או שתעלם כליל.

כבר כתבנו בעבר שתערוכות אמנות בחללים אלטרנטיביים הן הדבר החם באמנות העכשווית, וכעת עם משבר הקורונה – חללי התצוגה חייבים לעבור אדפטציה נוספת. כך אנו מתחילים לראות יותר ויותר תערוכות שנפתחות במרחבים ציבוריים ופתוחים. במקביל ממשיכה הפעילות של אמנים עצמאיים ופתיחה של תערוכות ואירועי אמנות במקומות לא צפויים. לצד אלה, אנו שמחים לבשר שגם עולם הגלריות הותיק והממוסד חוזר לפעולה עם פתיחה מחודשת של מרבית הגלריות בתל אביב.

גם אצלנו מתחילה פריחה מחודשת ויש לנו שני סיורים חדשים ומרגשים עבורכם בנובמבר הקרוב.

מאחלים לכולנו סוף שבוע נעים ושקט,

שני ורנר וצוות Talking Art

רון אסולין

"המעלית והנוכל", תערוכת יחיד לרון אסולין, חלל "אופנובנק"

"בחזרה אל הטבע" תערוכה קבוצתית. אוצרת: הדס מאור

המחשבה על מיקום תערוכת אמנות בתוך הגן הבוטני בירושלים היא מסקרנת ומרגשת במיוחד. מעבר לפתירת הסוגיות הטכניות יש כאן עניין במפגש של אמנות וטבע וכל השאלות על קיימות שהופכות רלוונטיות יותר ויותר וגם האמנות העכשווית עוסקת בהן רבות. התערוכה החדשה באוצרותה של לא אחרת מהדס מאור הנהדרת והיא כוללת כ-15 עבודות פיסול גדולות של אמנים עכשוויים מובילים שהותאמו במיוחד לתנאי התצוגה בגן. בין האמנים: מנשה קדישמן, דני קרוון, ציבי גבע, יהודית סספורטס, סיגלית לנדאו ועוד.

כמובן שאנחנו לא יכולים לשבת בשקט כשיש כזו תערוכה מופתית בשטח ולכן אנו שמחים לבשר שיש לנו סיור חד פעמי בתערוכה. פרטים בסוף הרשימה

הגן הבוטני האוניברסיטאי גבעת רם בירושלים. שעות פתיחה: ראשון עד שבת 09:00 – 18:00. הכניסה לתערוכה כלולה במחיר הכניסה לגן

מידע נוסף על התערוכה בקישור

"המעלית והנוכל", תערוכת יחיד לרון אסולין. אוצרים: יואב וינפלד ועומר שיזף

עוד אלטרנטיבה לחללי התצוגה המוכרים מתפתחת בשנים האחרונות בזכות עשייה עצמאית של אמנים. אלה לוקחים את היוזמה, ההפקה, התקצוב וכמובן התוכן לידיים שלהם ומקימים גלריות שיתופיות, פרוייקטים ציבוריים (דוגמת "המפעל" בירושלים), ותערוכות בהפקה עצמאית. כך עשו האמנים יואב וינפלד ועומר שיזף שהחליטו להפריש חלק מחלל הסטודיו המשותף שלהם לטובת גלריה קטנה בה הם מארחים אמנים ליצירה תלוית מקום. לתערוכה החדשה של רון אסולין יש אופי אפלולי למדי אשר לוקח אסתטיקה משרדית יום יומית ואפורה וטומן בתוכה אלימות והרס. כך למשל בפסל שעשוי ממאפרות זולות שמותכות יחד למעין גולגולת, פיר מעלית שמוביל לשום מקום ורישומים של רולטה מאיימת. לשוחרי האמנות הוותיקים בינינו אנו ממליצים לבקר גם בחללים מסוג זה, אשר מאפשרים תערוכות אמנות אלטרנטיביות שחורגות מהשיח השחוק ומאירים פנים נוספים בעשיית האמנות העכשווית בארץ.

סופ"ש פתיחה: יום ו', 29.10, 11:00-14:00, יום ש', 30.10, 11:00-14:00.

אופנובנק חלל פרויקטים, בן יהודה 71, קומה 3

הביקור בפתיחה בהרשמה מראש בלינק,  או במייל: offnobank@gmail.com.   אירוע פייסבוק 

הגלריות בתל אביב – פתוחות

להלן כמה מהגלריות שחזרו לפעילות מלאה והתערוכות המוצגות בהן:

"אוד" תערוכת יחיד לרונית גולדשמיט
גלריה עינגע וליזה גרשוני, בר יוחאי 7,  תל אביב

"אריק" תערוכת יחיד לשגיא אזולאי
גלריה רו ארט, שביל המרץ 3, תל אביב

"מוזיאון היחידה לצילום האזרח" תערוכה לקבוצת הסלון 5
גלריה רוזנפלד שביל המפעל 1, תל אביב. בתיאום מראש באמצעות המייל rg@rg.co.il

"יום ולילה" תערוכת יחיד לגלעד אפרת ו"מלאך על פי הבאר" תערוכת יחיד ליעקב דורצ'ין
מתחם גלריה גורדון, הזרם 5 והפלך 7, תל אביב

הסיורים הקרובים שלנו

6.11  סיור אמנות רחוב וצילום סלולרי להורים וילדים

פרטים נוספים ורכישת כרטיסים בקישור

21.11 "בחזרה אל הטבע" סיור בתערוכה

פרטים נוספים ורכישת כרטיסים בקישור

גלעד אפרת

"יום ולילה" תערוכת יחיד לגלעד אפרת, גלריה גורדון

מעיין שחר

יצירה טרייה. ראיון עם מעיין שחר

עונת תערוכות הבוגרים כבר בפתח ואנו שמחים לשתף בסדרת ראיונות חדשה אשר מפגישה אותנו עם הבוגרים הטריים. כיצד עברו עליהם שנות הלימודים, מה מעסיק אותם, כיצד השפיע עליהם משבר הקורונה, ועוד.
הבוגרת הטרייה הראשונה שאנו מראיינים היא מעיין שחר, שסיימה כעת את לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל.
ראיון עם שני ורנר

היי מעיין, ספרי קצת על מי את ומה את עושה
אני מעיין שחר, בת 32, גרה בקיבוץ צאלים. השנה סיימתי את לימודי התואר השני לאמנויות בבצלאל ופרקטיקת העבודה שלי כוללת פיסול, מיצב ורישום.
אני מחפשת אחר חומרים, חפצים שגרתיים או רגעים יומיומיים בנאליים, שאפשר להתערב בהם ולהמיר אותם למרחבים חדשים, לעיתים מעט אבסורדיים. באמצעות מנגנונים ומערכות מכאניות סגורות, אני בונה מיצבים שמתפקדים כמו מופעים חיים המתקיימים מעצמם באופן רפטטיבי ומייצרים חזרתיות חסרת תכלית.

איך עברו עליך שנות הלימודים / איך התחושה לסיים את הלימודים ולהגיע למעמד תערוכת הגמר?
התואר השני הוא כמו צעד אחד דחוס ומפוקס. מהיום הראשון בתכנית כבר כמעט אפשר לראות את היום האחרון ולכן הרגשתי שכל רגע הוא בעל משמעות ואין זמן מיותר לבזבז. בנוסף, התמזל מזלי ונקשרתי מאוד לחברים בתוכנית ולכמה מרצים שהיוו מקור השראה חשוב ומפרה. תחושת סוף התואר מציפה וגם מרוקנת בו זמנית. זאת תחושה שאני עדיין לא יודעת לדבר אותה.

האם משבר הקורונה השפיע על ההכנות לתערוכה או על הפרוייקט עצמו?
אין ספק שהשפיע על הכל. מהילוך שמיני עברתי לניוטרל בעל כורחי ולא היתה ברירה אלא להרפות ולהתמסר. העברתי את כל פרויקט הגמר מהסטודיו בתל אביב לסטודיו בצאלים ודי מהר צללתי לעבודה למרות שלגמרי לא היה ברור איך, איפה ומתי הוא יוצג. משהו בזה הרגיע אותי ואיפשר לי חופש, יכולתי להתבונן על הפרויקט, וכשהתבוננתי – הצלחתי לראות אותו הרבה יותר חד. הפרויקט עצמו לא השתנה אבל הקריאה המחודשת שלו כנראה השפיעה על קצות האצבעות שפיסלו בחומר.

מעיין שחר 3

צילום: דור קדמי

מה הצגת בתערוכת הסיום שלך?
"בשורת המקהלה" הוא פרויקט שהתחלק לשני חללי תצוגה. במקור שני החלקים היו אמורים להיות מוצגים יחד בבניין שברחוב אבעולפיה אך בעקבות משבר הקורונה הוחלף לבניין החדש ברחוב הרצל 119 ושמחה שכך היה. את החלק הראשון הצגתי בחלל צידי של קומת הכניסה, בו הצבתי זוג פסלי בד מאסיביים שהסתובבו על צירם בעזרת שני מנועים וטיימר. סגרתי את אפשרות הכניסה כך שאפשר היה לעמוד מבחוץ ולהתבונן על המסה שלהם נשזרת זו בזו.  את החלק השני הצגתי בקומה השנייה של הבניין בחלל יחסית אינטימי, שם הצבתי מגדלי דליים שחורים, רדי-מייד מעורב עם פיסול, בגבהים משתנים. הדליים גדושי מים, חלקם מבעבעים וחלקם נוזלים דרך חורים קטנים ומדמים נתיב דמעות בלתי פוסק. בעזרת פיתוח מערכת סירקולציה פנימית הם פעלו במעגל סגור, כמו סוג של מזרקה. הפיסול נוצר בהשראת "גרגוילים", מרזבי מים גרוטסקיים המעטרים את מעטפת הקתדרלה הגותית, אימוגי'ם ומסכות של התיאטרון הטרגי והקומי. בנוסף, הובלת המים במערכת והטיפות שנטפו מדלי לדלי, בשילוב עם השקט שנוצר עקב מגבלות כניסת הקהל ל-10 אנשים, איפשרו לסאונד הרפטטיבי למלא את החלל.

מה החלום? איך את רוצה שתמשיך הקריירה שלך עכשיו אחרי סיום הלימודים?
זה פרדוקס כזה. מצד אחד יש תחושה שאמנות, במיוחד בימים האלה, היא לא דבר מובן מאליו, אף אחד ושום דבר לא מחכה לי מעבר לפינה, אני צריכה לעבוד מאוד קשה ולהיות מאוד כנה, ליצור יש מאין ולהרוויח את העשייה שלי כל יום מחדש. מצד שני יש קול שמבקש להרפות הכל, לעצור ולהתבונן רגע מהצד כמו אורחת. זה כמו מאבק בין אש ומים אבל אני מבינה שאני צריכה להכיל את שניהם, כל יום לקום בבוקר, לשים זרעים באדמה ולהשקות.

מה דעתך על תפקידה של האמנות ביחס ובעקבות משבר הקורונה? האם הוא השתנה ובאיזה אופן?
אני חושבת שתפקידה של אמנות הוא לשקף את מה שהעיניים, האוזניים, האף, הפה, המישוש, המוח והלב סופגים ומעבדים ביחס לנתון ברגע הזה. ועל כן, היא תמיד משתנה ביחס לעכשווי. היא לא תלויה בוודאות או ביציבות, גם כשחונקים אותה ומנסים להשתיק את קולה, גם כשמצמצמים בתקציבים, היא תמשיך לבעבע ולבעוט… אני חושבת שאמנים צריכים להמשיך לעשות בדיוק את מה שהם עושים ולהיות ערים ופתוחים מתמיד לפלטפורמות חדשות שהתקופה מאפשרת.
בנימה אישית, אני חווה את תקופת הקורונה כמו מאיץ חלקיקים בשילוב של חשבון נפש, לטוב ולרע. אני חושבת שהיא דוחקת אותנו לפינה ומאלצת אותנו להישיר מבט למה שהיה מגיע במוקדם או במאוחר.

האתר של מעיין שחר בקישור

מעיין שחר 2

צילום: דור קדמי

הסיורים הקרובים שלנו

שנה"ל הנוכחית הסתיימה לה אבל אנחנו ממש ממש לא עוצרים. יולי הקרוב מלא הפתעות מכל טוב, נותרו מקומות אחרונים לסיור בנושא פיסול ישראלי בהדרכת מיכל סופיה הנהדרת שלנו; סיור על האמנות העכשווית ביותר, ובתוך כך גם בתערוכה המדוברת של ג'ף קונס במוזיאון תל אביב בהדרכת שני ורנר; ובעקבות הביקוש – סיור בוטיק נוסף – מאלף ומפנק בדרום הארץ.

מחכים לדבר אמנות אתכם,
שני ורנר וצוות Talking Art

סיכום השנה שלנו בקישור

להמשיך לקרוא

שמחות קטנות. המלצות הסופ"ש 21-23.5.20

תמונה ראשית: "ברירת מחדל", תערוכת יחיד של יואב וינפלד, הלובי מקום לאמנות, תל אביב

זוהי תקופה של הסתגלות מחדש, קשה לדבר על שגרה כשכל כך הרבה השתנה. כולנו מתרגלים לחיים קצת שונים לאור הקלות התנועה והפעילות ובצל מגבלות חדשות על חיי היום יום. עולם האמנות מתחיל לצאת מהתרדמה שנכפתה עליו ותיבת הדואר שלנו מתחילה אט אט להתמלא מחדש בהזמנות משמחות לתערוכות והמשמח מכול – גם אנחנו חזרנו לסייר! בשבועיים האחרונים התחלנו לפגוש את קבוצות התוכנית השנתית שלנו, בסוף החודש נצא לסיור פתוח אליו אתם מוזמנים מאוד להצטרף ויש לנו גם סיור לצפון ברוח הבוטיקית והמפנקת שאנחנו אוהבים כל כך.

משמח גם להתניע מחדש את מדור ההמלצות שלנו, התגעגענו. בתחילה יפורסם המדור בתדירות מצומצמת יותר, אך אנחנו מקווים שלא יחלוף זמן רב ותיבת הדואר שלנו תחזור להתפקע מהזמנות ואנחנו נוכל לחזור לשבור את הראש באיזו תערוכות לבחור להמליץ לכם. בעקבות הסגר והמגבלות איבדו תערוכות רבות את מומנטום הפתיחה שלהן או שלא התקיימה להן פתיחה בכלל ואנחנו נחרוג כאן ממנהגנו בתקופה הקרובה ונמליץ גם על תערוכות רצות ולא רק כאלה הנפתחות בזמן הקרוב.
חשוב לזכור שמגבלות משרד הבריאות על התכנסות הופכות את אירועי הפתיחה המסורתיים לבלתי אפשריים כרגע לכן כל גלריה בחרה בדרך שונה לפתוח תערוכה ולשמור על בריאות הקהל – חלק מהגלריות מבקשות מהקהל להרשם לשעה מסוימת בהם יגיעו לפתיחה, חלק פרסו את הפתיחה על פני כמה ימים בכדי למנוע התקהלות וחלקן ויתרו בינתיים על פתיחות. רצוי לשים לב לגלריה הספציפית אליה תרצו ללכת ולדרך ההתמודדות שלה עם המצב.

שמרו על עצמכם שם בחוץ, המשיכו לצרוך אמנות תוך אחריות ועירנות לכללי הבטיחות ומקווים להתראות בקרוב.
שני ורנר וצוות Talking Art

להמשיך לקרוא

ז׳וזף דדון ציון

יצירה בעין הסערה. ראיון עם ז'וזף דדון

בתמונה למעלה: רונית אלקבץ בסרטו של ז׳וזף דדון "ציון", 2005. צילום: טומאס זוריטשטק

ז'וזף דדון מנקה כל בוקר את הסטודיו הביתי באקונומיקה ונובר בארכיון שלו. עבורו המצב החדש הוא זמן להתנקות ולפנות מקום למבט על העבר ועל ההווה. קפצנו לביקור וירטואלי בפריז לשוחח עמו על יצירה והשראה בימי קורונה.
ראיון עם שני ורנר

להמשיך לקרוא

סיפורם של פרחי האדמוניות – הצוות שלנו מסכם את תקופת הקורונה

בתמונה למעלה: האדמוניות של יעל בן ארי

56 ימים עברו מאז הסיור האחרון שלנו. 56 ימים בהם נטרפו כל הקלפים על ידי הקורונה, ונאלצנו להמציא את החיים שלנו מחדש. כמו רוב תושבי המדינה והעולם, גם אנחנו התאמנו את עצמנו למציאות החדשה וחיכינו שהכול יגמר ונחזור לשגרה. הסיורים, ההוראה, מפגשים יצירתיים, מפגשים עם קהל, ביקורי סטודיו, אירוח תיירים מחו"ל ובשביל חלקנו גם היצירה העצמאית שלנו כאמנים – כולם נפסקו או השתנו מאוד. בתוך מובלעת הזמן הזו, כל אחד מאיתנו חווה את החיים אחרת, וכעת עם חזרה מסתמנת לשגרה אנו משתפים אתכם בתמונה אחת שמסמנת עבורנו את תקופת הקורונה.

שלכם, ומחכים כבר להתראות בסיורים
שני ורנר וצוות Talking Art: יעל, אלעד, לירון, מיכל, יונתן ודויד.

להמשיך לקרוא

יצירה בעין הסערה. ראיון עם אסתר כהן

בתמונה למעלה: אסתר כהן, פטל רימון ולשון של זהורית, 2020

אסתר כהן מביטה באור של שעות הבוקר המוקדמות החודר מחלון המטבח שלה, ויוצרת על שולחן האוכל סדרה של ציורים לקראת תערוכה חדשה. בציורים משתלבים צמחים, סורגים, אותיות ושירה מקראית ועוסקים בריטואלים וביחסים בין הטבע למעשה ידי אדם, במפגש בין רוח לחומר.
ראיון וירטואלי עם שני ורנר

להמשיך לקרוא